קל היה לעורר את הציפיות לקראת "שנות-אור" (Lightyear), סרט האנימציה החדש של פיקסר שבמרכזו דמותו של באז לייטייר (תסלחו לי אם אמנע מ"באז שנות-אור"). לא מדובר בדמות הצעצוע המוכרת היטב מארבעת הפיצ'רים בסדרת "צעצוע של סיפור", או הגרסה של דמות הצעצוע שהופיעה בסדרת הטלוויזיה "באז שנות אור ממפקדת הכוכב" (2000-1). עד כה ראינו רק את צעצוע הפלסטיק המתייחס לעצמו ברצינות יתרה ומשעשעת כגיבור אנושי, אך הפעם זה הגיבור עצמו – דמות אנוש של סייר-חלל (Space Ranger). במעין פיתול זמן אנו מקבלים כעת את הסרט שבו הוצג הגיבור, ושהיה מקור השראה לבובה שהפכה להיות הצעצוע האהוב על הילד אנדי.
"שנות-אור" - טריילר
(קרדיט: דיסני)
הטיזר של "שנות-אור" לחץ על כל הכפתורים הנכונים. הדמות המוכרת והאהובה עוצבה מחדש כדמות אנושית הנושאת קווי דמיון לצעצוע. עיצוב מוקפד של מכשירי בקרה, מנועים, גוף חללית וכן השיגור. זינוק לעבר החלל שמבויים במלאכת מחשבת של נהמות מנועים ותא טייס משקשק, השתקפויות של החלל ההולך וקרב על משקף הקסדה של באז. כל אלו המחישו באופן מרגש את הדרך הארוכה אותה עברה אנימציית המחשב ב-27 השנים שחלפו מאז "צעצוע של סיפור". וכשכל זה נערך לצלילי "סטארמן", הקלאסיקה בת חצי-המאה של דיוויד בואי, היה ברור ש"שנות-אור" צפוי להיות בידור קולנועי מושלם מהסוג שפיקסאר יודעת לספק.
אבל פיצ'ר הוא לא טיזר מוצלח של דקה וחצי. יש בו גם דמויות, יחסים ועלילה שאמורה לעורר עניין בצופים. מבחינות אלו "שנות-אור" הוא אכזבה לא קטנה. הבמאי הוא אנגוס מקליין, אנימטור ותיק בפיקסאר שביים שלושה סרטים קצרים (מהם שניים ספיחי "צעצוע של סיפור") והיה במאי שותף ב"מוצאים את דורי" (2016). יחד עם מקליין חברו לכתיבת התסריט גם התסריטאים מת'יו אלדריץ' ("קוקו") וג'ייסון האדלי ("קדימה").
זמן הוא נושא מרכזי "בשנות-אור" והוא פועל במספר דרכים. כמד"ב-רטרו הוא מציג עולם עתידני מפרספקטיבת עבר. כשם שב"פלאש גורדון" (1980) הרפתקאות החלל עוצבו בהשראת קומיקס משנות ה-30, או הדרך בה הציג "בחזרה למחר" (2015) את האוטופיה הטכנולוגית של העתיד כפי שדמיינו אותה בשנות ה-50. כאן זוהי הרפתקת חלל "קלאסית" המדמיינת את העתיד מפרספקטיבת אמצע שנות ה-90 - השנה בה אנדי צפה בסרט.
באז (בקולו של כריס אוונס) הוא סייר חלל צעיר בעל ביטחון עצמי מופרז, שוחר-טוב וקצת מרובע – בסנטר כמו גם באופי. באז הצעצוע (בקולו של טים אלן) היה קריקטורה מגוחכת אבל גם משעשעת, דווקא בגלל שהאמין שעליו מוטלת החובה להנהיג ולהציל בעודו לא יותר מצעצוע פלסטיק. באופן אירוני, דווקא הצעצוע עם תכונותיו המוגזמות והמבדחות, היה יותר אנושי ובוודאי יותר מעניין מהמקור האנושי המוצג כעת.
נקודת תורפה משמעותית לא פחות היא היעדר מקבילה הולמת למערכת היחסים שהייתה בין באז לוודי. שני צעצועים, המגלמים ארכיטיפים של תקופות תרבותיות שונות, הפכים שהופכים לשלם בהובלת חבורת הצעצועים. אבל אלו שני צעצועים של "גברים לבנים" שהוצבו זה מול זה – דבר שהצגתו היום הייתה מחייבת מידה חריגה של אומץ מצד היוצרים. בסופו של דבר זה סרט של שנת 2022.
מהקריקטורה של החשיבות העצמית שהייתה לצעצוע נותרת בבאז האדם הנטייה ללוות את מעשיו בקריינות, כאילו הוא ילד שמשחק בלהיות קפטן ג'יימס טי. קירק. אבל הבדיחה הזו נשחקת די מהר אחרי שאנשים בסביבתו הופכים למודעים להתנהגות המגוחכת. באז האדם מוצב בעלילה שהדגש שלה יותר רגשי מקומי במידה המעוררת את התהייה: מדוע אנדי ירצה לקנות את הצעצוע של באז אחרי צפייה בסרט? יותר מהרפתקה לילדים, נראה שהסרט מנסה להשתמש בדמות ליצירת הרהור על המשמעות של גבורה ועל היחס לזמן. זה אולי נשמע עמוק, אבל בשונה מסרטי פיקסאר שכוונו באופן מובהק למבוגרים ("רטטוי", "הקול בראש", "נשמה"), "שנות אור" לא מספיק עשיר כדי להתקיים כסרט אנימציה למבוגרים.
אנו מתחילים בנחיתת חללית ענק דמויית-לפת על הכוכב ט'קאני פריים. צורות החיים על הכוכב הם זבובי ענק תוקפניים, וצמחיית זרועות-תמנון הלוכדת אנשים. סייר החלל הצעיר והנמרץ והמפקדת הישירה שלו/חברתו הטובה אלישיה הות'ורן (אוזו אדובה) יוצאים לשטח, וכשברור שזה לא מקום ידידותי, מתבצע ניסיון בריחה. טעות של באז תוקעת את החללית ואת יושביה הרבים על הכוכב.
הדבר שעשוי לחלץ את החללית הוא "גבישי מהירות-על" שאותם יש ליצור. באז הופך לטייס ניסוי של רכב חלל אישי המונע באמצעות הדלק הניסיוני ואמור לקרב אותו למהירות האור. הוא מוזנק לחלל לניסוי שמשכו דקות ספורות, עד שהוא מסתיים בכישלון. כשבאז נוחת על ט'קאני פריים הוא מגלה שחלפו ארבע שנים (ההצדקה לכך נמצאת בתורת היחסות הפרטית של איינשטיין). פעם אחר פעם באז מוזנק לעוד ניסוי כושל ולעוד קפיצה קדימה בזמן. הוא חייב לנסות לתקן את הטעות שעשה, גם אם זה מנתק אותו מקצב הזמן והחיים של האחרים. בכל פעם שהוא חוזר, ההתיישבות האנושית על הכוכב מתפתחת באופן ניכר, וכך גם חייה של חברתו אלישייה – היא במערכת זוגית עם אישה ("שנות-אור" נאסר להקרנה במדינות המפרץ בשל כך), יש לה בן ואחר כך גם נכדה. היא מזדקנת, וזה מזכיר את מונטאז' המופת של חיי הנישואים של קארל ואלי מ"למעלה" (2009), רק שזה עשוי באופן פחות מעניין, עשיר ומרגש.
כשבאז חוזר מהקפיצה האחרונה הוא מגלה שבני האדם נמצאים במצור בגלל התקפת רובוטים המונהגים ע"י "זורג" - דמות שהופיעה כצעצוע ב"צעצוע של סיפור 2" – וכאן בצורתה "הממשית" היא מדובבת ע"י ג'וש ברולין. באז נאלץ להוביל חבורה לא מזהירה של חובבים שהם התקווה האחרונה לבני האדם הנצורים. בחבורה זו נמצאת איזי (קיקי פאלמר) הנכדה של אלישייה, צוער חלל מגושם בשם מו מוריסון (טאיקה ואיטיטי), וזקנה נחושה בשם דרבי סטיל (דייל סולס). בעוד מערכת היחסים הבין-אנושית המשמעותית היא בין באז והנכדה איזי, הדמות שאמורה להיות המקור למרבית הבדיחות בסרט היא "סוקס" (פיטר סוהן) - רובוט-חתול "חמוד" ורב-יכולות (הממשיכות להיחשף בהתאם לצרכים העלילתיים). הרבה בדיחות, יותר מדי בדיחות, נשענות על הפונקציה המכאנית מבחינה תסריטאית של "סוקס". כשזה עובד זה חביב, אבל גם אינדיקציה למוגבלות הסרט.
קשה לבוא בטענות לרמה הטכנית של האנימציה, אבל באופן יחסי "שנות אור" מתבסס על פלטת צבעים מוגבלת וקצת משמימה כחלק מהצד "הרציני" של הסרט. העלילה, באופן לא אופייני לסרטי פיקסאר, מדשדשת. יש תחושה של אירועים שחוזרים על עצמם בווריאציות. כאילו מדובר בסרט שהופק על בסיס דראפט שהיה צריך לעבור עוד סיבוב או שניים. ייתכן שכך הוא היה הופך לסרט הרפתקאות החלל המסעירות והפרועות שהיו מצדיקות קניית בובה בדמות הגיבור.
