רות נורמן לא תכננה לצייר בטיפקס, אבל ככה יצא. "אני מציירת בטיפקס כבר המון זמן, 15 שנה בערך. זה בכלל התחיל במקרה. לא הייתה לי שום כוונה כזאת, אבל לא היה לי סטודיו, וחיפשתי מה לעשות. היה לי נייר שחור וטיפקס, אז התחלתי לצייר, עם המברשת של הבקבוק. משהו בזה נורא שחרר אותי. אחר כך, כשמצאתי סטודיו, המשכתי עם זה. בהתחלה אלה היו עבודות מאוד מורכבות, של בוטניקה וצמחים. משהו בחומר הזה אפשר לי לעשות הרבה דרמה, כי הוא נורא מחזיר אור. ברמות שונות של דחיסות, אפשר ליצור כל מיני גוונים. הנייר מאוד אוהב את הטיפקס".
בימים אלה, ועד תחילת אוקטובר, תוכלו לראות כמה מעבודותיה של נורמן בבית האמנים בירושלים, לצד תערוכות של איתי רון-גלבע, נועם עומר ונועה לבנת אגמון. כיום הטכניקה שלה כבר הרבה יותר משוכללת: היא מדללת את הטיפקס, מציירת באמצעות מכחולים ומשתמשת במחק ובפחם כדי לשלוט בתוצאה. "בגדול יש הרבה מקריות, וברבות השנים למדתי לשלוט עליה, אבל לא לגמרי", היא מסבירה. בשלב מסוים התנסתה גם בדיו לבן, אך גילתה כי התוצאה אינה לרוחה. אם כן, טיפקס.
יש לבחירה בטיפקס גם ממד סימבולי? זה חומר שמעורר מחשבה מיידית על משרדים ובתי ספר.
"זו לא הייתה הכוונה שלי, אבל לפעמים יוצאים לנו דברים שאנחנו לא מבינים. באיזשהו שלב קלטתי שבעברית קוראים לזה 'נוזל מחיקה' ובאנגלית 'נוזל תיקון'. ההבדל הזה בין התרבויות מאוד מעניין. אני יכולה רק להגיד שהעניין הזה של להאיר את השחור מאוד תפור עליי, עושה לי טוב ומפרה אותי, הרבה יותר מאשר לצייר בשחור על לבן".
והריח לא מציק? את עובדת עם מסכה?
"כבר אין ריח, הוציאו אותו. ובגלל שהטרפנטין קצת רעיל, בזמן האחרון אני עובדת עם המסכה של הקורונה".
בתערוכה הנוכחית, נורמן מציגה את היצירה "תמה" - סדרה של 48 ציורים שנעשו בהשראת שטיח פרסי נדיר וייחודי שנתקלה בו במקרה אצל חברה. "פתאום קלטתי עד כמה הוא מדהים ומשגע. מצוירות שם כל כך הרבה דמויות, שנבלעות בין כל כך הרבה קישוטים. בדיעבד אני יכולה להגיד שבתקופה של הקורונה בעצם למדתי את השטיח לפרטי פרטים. גם שלחתי אותו למומחה, שאמר לי שזה שטיח נדיר מאוד מלפני בערך מאה שנה ממחוז כרמאן בפרס, כלומר איראן. הוא גם אמר שיצרו אותו יהודים, והוא מציג את שלמה מדבר עם החיות. נטרפתי מהשטיח הזה".
בהמשך, בתוך הדימויים המיתולוגיים מהשטיח, היא שתלה זיכרונות אישיים מהמיתולוגיה הפרטית שלה. "יש שם סצנות פרסיות והודיות, שבתוכן אתה יכול למצוא את הסיפור שלי, אני, אמא שלי, אבא שלי, העגלון. סיפורים מהחיים שלי שמתערבבים בתוך הדבר הפרסי הזה". השם "תמה" נבחר יחד עם האוצר מידד אליהו. "לא רצינו לעשות משהו מתוחכם עם משמעויות, רצינו להישאר במישור הפשוט והסיפורי. הוא שאל אותי, איך קוראים לילדה הזו שמופיעה בציורים? ואמרתי לו, תמה. לא הייתי קוראת לה בשם שלי. התייחסתי לחוויה שלי בילדות, כשלא הבנתי בכלל מה קורה".
איך חיברת בין הדימויים בשטיח לזכרונות הפרטיים שלה?
"זה קרה כמעט לבד", נורמן משיבה ומדגימה: "יש שם נניח שתי דמויות מדהימות, שמחזיקות את הכס של המלך, כמו שטנים כאלה, אשמדאים, עם פרצופים לא אנושיים. אז לקחתי אותם לאיזה ציור שבו התייחסתי לזה שאמא שלי מתה והתחברה לאבא שלי שנמצא בשמיים, והשטנים האלה מחזיקים אותם. או נגיד נזכרתי שכשהייתי בת ארבע הלכתי בתל אביב עם אבא ואמא שלי והם קנו לי בלון שעף לשמיים ונורא בכיתי, זה היה כמו טראומה. אחר כך בשטיח מצאתי דמות שמחזיקה ציפור עם מקל, והכפלתי אותה".
