הילדה מהגן הלכה לצבא / בחוות השקמים הדרומית יש כבשים. ואני זוכר את ראש הממשלה אריק שרון מצטלם עם כבש על צווארו. ומה זה אמר? רועה צאן. פשטות. חיבור לאדמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
וגם הייתי מביט בערגה ברועת הכבשים הקטנה בעמק שבו נולדתי לפני שנים רבות. אולי בכלל חלמתי על כבשים. מה שבטוח שיהונתן גפן ספר אותם כדי להירדם. ואיזה מזל.
כי תופעת הכבש השישה עשר באה עלינו בול ובום לעכשיו. כלומר במצבנו המיוחד שנה פלוס למלחמה. והתופעה מזכירה את "כוורת בפארק" או "זהו זה!" לפני שנה, או את החלום הרטוב שפוליס והביטלס יתאחדו ויעשו מופע משותף במנורה.
יש יגידו שתופעת הכבש הגיעה בזמן לנחמה. כשהסכם ההסדרה מעורר המחלוקת מול חיזבאללה נעמד על שתי רגליו. כשאנחנו עייפים, מאשימים ומואשמים. לפני שתבלין הקארי ישמיד את התבשיל. יש יאמרו שהכבש השישה עשר בא להרדמה, לשכחה. או בול לסאבטקסט המרמז שהגן הסגור זה בעצם שיר על גני הצפון הסגורים.
אז בואו נגיד בכנות שחלקנו עפו ממש על הקאמבק הזה למול כאלה שנותרו אדישים. אבל החלק הנדלק כל כך ציפה לרגע הזה, שהוא נכנס ישר להיסטריית הזמנת כרטיסים ולמשפט הטרנדי: "חייבים לראות אותם, שמעת שרית? לפני שכוחותינו ייגמרו בבת אחת". אלה המילים.
כן, מסתבר ששירים כמו "הילדה הכי יפה בגן" לא אזלו. הם נצחיים. גם כי הגן לא אזל וגם כי הילדה עדיין הכי יפה. למרות שהיא בגרה והלכה לצבא. ובארץ הזאת אי־אפשר לדעת מה עומד לקרות אחרי הגן.
41 / אז 41 הדקות של שירי הכבש מאת יהונתן גפן, בעיבודים המופלאים של יוני רכטר ומנגינות שהוא תרם יחד עם צ'רצ'יל ועדה נסטוביץ', נכנסו בסערה. וגם בל נשכח - יודית חוזרת. שזה כמו להבדיל רוקי חוזר. ברברה סטרייסנד חוזרת. בום בפרצוף הגעגועים.
חוץ מזה, אני מכיר היטב את גידי, דויד, יוני ואוהב אותם אהבת נפש. חלק הולכים ושרים לאט, חלק מהר. אבל כולם מהממים. דויד עדיין מתרוצץ בין אמריקה של טראמפ לישראל של מי שתרצו. אחד החרוצים והמקסימים שהכרתי. נדיב. מארח למופת.
"יהיה טוב, יהיה טוב" זה הוא האופטימי בלי הגזמה. פעם בניו־יורק הזמין אותנו לערב גבינות, יין ופלמנקו ספרדי. זה היה בלתי נשכח.
וגידי זה המשעשע. השנון. מר בזק ושף אהרוני עם הציניות המופלאה. פעם אמא שלו אמרה לי: אני אוהבת אותך הכי.
ואיפה גידי ברשימה? שאלתי. "שני", ענתה אמא של גידי.
"ואיך זה אצל אמא שלך מול שניכם?" שאלה אותי אמו.
"אצל אמי זה הפוך. גידיל'ה הראשון ברשימה ואני השני", השבתי. ככה זה אמהות.
שירים / כל המלחמה הזו כוסתה בשירים. מהכי פטריוטיים להכי מוזרים. ממרגשים מאוד למרגשים בכוח. בסוף הכל מתחיל ונגמר בשירים. אתם מבינים? זה נכון לחיינו. לטקסים, להלוויות, לאזכרות, לזיכרונות מהמתים, למנוחת הלוחמים, חברות שלהם ונשותיהם. בטח למילואימניקים שהשאירו רדיו פתוח בעסק ויצאו להילחם.
"תבוא לשיר כי הוא אהב את שיריך". עשרות עד מאות פעמים שמעתי את המשפט קורע הלב הזה במלחמה. בטח ממשפחות שכולות ופצועי צה"ל.
אז אם הכל מתחיל ונגמר בשירים למה אנחנו צועקים כל הזמן, רדופים ונרדפים, מצוברחים ושסועים בכל עניין ודבר? זו שאלת השאלות. וכדי להירגע בשעת לילה מאוחרת, במקום לספור כבשים אני עולה על אופניי, שם אוזניות, מדליק את האור האחורי, רוכב ומחפש שירים לנפשי. פה ושם ניצת איזה אור. פה ושם מנצנץ עדיין כוכב.
תולדות הכבש / "הכבש הששה־עשר" היה בהתחלה ספר ילדים שיצא ב־22 בנובמבר שנת 1978, ותחילתו לפי מה שאני דולה מההיסטוריה הייתה שיחת טלפון שקיבל יהונתן גפן מהוצאת דביר, שביקשו אותו לכתוב איזשהו ספר ילדים, לא משנה איזה. יהונתן היה עסוק באותם ימים במופע "שיחות סלון" עם דויד ברוזה ויעל לוי, אבל הוא לקח חופשה, טס לפריז האלמותית, גר במלון בלה אל, ולקח השראה מספירת הכבשים שספר כשהתקשה לישון. מזל שלא היו אז בונדורמינים או קלונקסים, אחרת היה נרדם מול דף ריק.
אגב, הספר לא זכה להצלחה היסטרית כמו האלבום שיצא אחר כך, בהפקת דודו אלהרר.
כישוף / כשהכל נראה נרפה ודי מוזר ומחפש סיכוי. כשגבר שזוף כמו שומרי החופים הוא נשיא אמריקה. יחד עם אילון טראסק, מאסק, באסק. ובצד כל זה האג עם כל ההחלטות המוטרפות שלו נגדנו, האובדנים, האבל והציפייה למשהו טוב כמו שובם של החטופים ואחר כך כל המפונים הביתה. אז כשהכל ככה, ובאופן אישי אני מוסיף את יומולדתי שחל השבוע במפתיע ואת מכבי תל־אביב בכדורסל שלא מתחברת כבר זמן מה. ובין לבין את ילדי המלחמה, שמקשיבים לאזעקות ועושים פיפי מרוב פחד. וגם עושים ביטים של היפ הופ בסגנון טונה שעה שהם שרים ושואלים את אמא איך שיר נולד, כמו גם איך מלחמה נולדת ומתי היא מפסיקה ומי אשם בה. ואמא עונה: כשתהיה ועדת חקירה ממלכתית נדע.
אגב, אני תמיד חושב שאם עוזי חיטמן זיכרונו לברכה שכה חסר לנו היה איתנו כאן היום זה היה טירוף. שירי הילדים של הגאון הזה עוזי עוד מחזיקים מעמד. הו, אלוהים שלי, כמה רצינו שתדע מה עובר עלינו. בגלל המלחמה הזו על כל מאורעותיה הוטל עלינו כישוף.
מה עוד? / מה עוד חדש? נפגשתי סוף־סוף עם חברי עידן עמדי. בכינו. וצחקנו יחד.
וגם חלפה שנה מאז המשוחררים ההם בעסקה האחת שלא חזרה אחר כך, למרבה הצער.
והנה שאלה ישראלית רלוונטית:
תגיד, לא תיסע לחוץ לארץ בגלל מטורפי האג? אתה חושש שיעצרו אותך? שאל מישהו.
מממ, לא ממש חושש. אבל בהחלט מי רוצה לשלם עכשיו אלפי דולרים לכרטיס למען הרווחיות המופרזת (בעדינות) של אל על לניו־יורק, עניתי.
מה עוד?
האם יהיו עוד פעם בחירות באמריקה או ישראל? שאלות דפטיסטיות כאלה שמעתי השבוע, שזה כמו לשאול: האם אי פעם יירד עוד גשם על ארצנו האהובה? ואכן, לפחות מבחינה זו טיפטף הבוקר ונהיה קור כלבים.
ליל חורף קר / "השגתי להם כרטיסים", אמרה אמא־דודה אחת מוטרדת בשמחה יוצאת דופן יחסית לחיינו הלחוצים. אבל מי ילך? זו נהייתה עכשיו השאלה המשפחתית.
תופעת הכבש השישה עשר היא בלי ספק בסוף אות לנוסטלגיה המונית וגעגועים של חלקנו לחיינו הקודמים שחלפו ואינם ולא יחזרו. אישית, כה שמחתי בהם, למרות שכבר שנה אני לא סופר כבשים לפני השינה. רק יוצא למרפסת וסופר כוכבים, אריות, לביאות, נמרים, אזעקות, טנקים, חטופים וימי שבי וטילים. ואז פתאום, ממרומי ההזיות שלי, כשאני שומע את אמי צועקת: "תיכנס. נהיה ליל חורף קר. תכף יבואו המון רעמים וברקים ואתה לא יודע מה הם יעשו לך". אז אני נבהל כמו ילד מלחמה ויומולדת, מתכסה גבוה בשמיכה ומחכה שהמחשבות הלא־טובות ייעלמו לי.
זהו? לא נסיים בשירה? שאלתי חבר מהצפון הרחוק לאור ההסכם. "לא, לא שירה", ענה. כי הלב שלנו מפרפר מפחד מה יהיה.
ורגע נחת! "בקרוב אצלי" עם חבשוש, שכל חיוך שלה בסדרה המתוקה קורע את המסך. אז בקרוב אצל כולנו. תקשיבו, "צרצר מצרצר צרצורו שר".
