תמיד חשדתי ביו גרנט. הדימוי הנעבכי, החיוכים המטופשים, קימוטי המצח, שרבובי הלסת המופרזים והגמגומים המקסימים נראו לי מקריפים יותר מאשר ביטויים אותנטיים של הגבר הרומנטי החדש. ב"נוטינג היל", למשל, הסרט שכולם איכשהו אוהבים לאהוב, הנחתי שבמרתף ביתה של הדמות שהוא גילם ישנם דברים שעדיף לא לדעת עליהם. הקומדיות הרומנטיות בכיכובו נראו לי תמיד בעלות פוטנציאל להיות סרט אימה, כך שאם יש משהו שהערכתי כאשר שמעתי על "פחד אלוהים" (Heretic) שבו הוא סופסוף חושף את צדו האפל והמסוכן - באופן פרדוקסלי, רווח לי.
"פחד אלוהים" – טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מאז פרח ב"ארבע חתונות ולוויה" (1994) הפך גרנט לאחת האיקונות של הקולנוע הבריטי. הוא ייצג גבריות שאי אפשר שלא להתאהב בה, וסיפקה לו שלל תפקידים שאפשרו לו למחזר אותן הבעות כלבלביות ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "רווק פלוס ילד", "אהבה זה כל הסיפור"). עד שזה נמאס. ואומנם, תפקידיו בשנים האחרונות הפכו לחריגים יותר ויותר, מעין ניסיון ראוי להערכה לשקם את הקריירה שלו באמצעות הפניית עורף מוחלטת לדימוי שחולל אותה. כך זה היה כאשר גילם דמויות אפלות יותר ב"ענן אטלס", "הג'נטלמנים" ואפילו בסדרת סרטי "הדב פדינגטון". אל כל אלה אפשר לצרף גם את הדימוי שלו במציאות, שנסדק. פרשת המין האוראלי שקיים עם עובדת זנות בשם דיוויין בראון בשדרות סאנסט ב-1995 שבעקבותיו הוא נעצר, ההערות הפוגעניות שלו כלפי ג'וליה רוברטס ("הפה הגדול שלה, ליטרלי"), ההשתוללות שלו על הסט של "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים", או הריאיון הקצר והמביך שהעניק אשתקד על השטיח האדום בטקס האוסקר. בנוסף, ג'ון סטיוארט העיד שגרנט היה "אחד האורחים הפחות מועדפים" שהתארחו בתוכניתו.
ב"פחד אלוהים" ובגיל 64, גרנט כאמור הוא מי שתמיד שחשדתי שהוא, ואחת ההנאות הגדולות מהסרט היא הופעתו בו. מרגע שהוא פותח את הדלת אחר הצהריים גשום אחד לשתי מיסיונריות מורמוניות צעירות (סופי תאצ'ר וקלואי איסט) ומזמין אותן באדיבות פנימה לטעום מפאי האוכמניות שנאפית בתנור – ברור לך ששום דבר טוב לא יצמח להן מזה. כאילו הן מעולם לא קראו את "עמי ותמי", ולא יודעות שלא נכנסים לבית מכשפה, אפילו אם הוא עשוי מממתקים. מר ריד, הדמות שמגלם כאן גרנט, הוא תיאולוג סדיסט, חובב רדיוהד, שאינו עוד אחד מאותם פסיכופטים מצויים של סרטי אימה, אלא אדם נעים הליכות שמנהל עם צמד המסיונריות התמימות דו-קרב אינטלקטואלי שבו ידו היא מין הסתם על העליונה, ומאלץ אותן להתעמת מול הפחד הכי גדול שלהן: אמונה. ננסח זאת כך: הוא עושה להן את מה ש"ספר המורמונים" של חבורת סאות'פארק עשה לזרם הנוצרי הזה, אבל בלי כל הצחוקים.
כאשר בהמשך הסרט הוא מוביל אותן פנימה, אל מעמקי הבית המבודד, שנראה כאילו הוא נמשך ונמשך – מר ריד מעמיד את הבנות מול שתי דלתות שעל אחת מהן הוא כותב בגיר "אמונה" ועל האחרת "אי-אמונה". כאילו מדובר בבחירה בין הכדור הכחול והכדור האדום שמולה ניצב ניאו מ"מטריקס". הדיון על עיקרי הדת, הממד החזרתי שבה (נדמה לי שמעולם לא היה דיון תיאולוגי שהציג את התפתחות הדתות המונותיאיסטיות כנגזרת של משחק מונופול), ובדבר האופן שבו גורמים כוחניים מנצלים אותה לצרכיהם – אינו זוכה כאן למימוש מעמיק במיוחד, אבל אחרי הכול, וכפי שכבר ציינו, הבנות המסכנות אינן ממש כוחות מול טענותיו הפרובוקטיביות של ריד.
את הסרט כתבו וביימו סקוט בק ובריאן וודס שאחראים גם על התסריט של "מקום שקט". אחת האיכויות הבולטות בו הוא האינטימיות שלו. "פחד אלוהים" הוא סרט אימה קאמרי, שלושה שחקנים בסך הכול, כזה שיכול היה להתרחש גם על במה, וישנן בו אי אילו שנינויות שהיו יכולות להפוך אותו לקומדיה שחורה של מנהגים בידיו של מחזאי מיומן. כסרט, קשה שלא לזהות בו מעין תגובה לגל הסרטים האוונגליסטים שפוקדים בשני העשורים האחרונים את מסכי אמריקה ומיועדים לקהל אולטרה-נוצרי (אחד מהם, "הבקתה", אף השתחל אל המסכים בישראל). שמו המקורי של הסרט הוא "כופר", וגם אם אין בו את ההתרסה האנטי-דתית שהייתה בעבודותיו של לואיס בוניואל הספרדי, נניח, ("וירידיאנה") – זהו סרט שלוקח את ז'אנר האימה לכיוונים בלתי-צפויים. ריד הוא מניפולטור שטני שגורם לנערות להאמין ואז לפקפק, ועוד מניח להן לחשוב שהן חופשיות בבחירתן.
עד כמה שהנאתנו הסדיסטית כצופים (חילונים, ליברלים וכו'), גורמת לנו לרצות להישאר בטרקלין האימה של מר ריד, ולצפות בו משתעשע בשתי המיסיונריות – הסרט מאבד מומנטום בחלקו השני. כמה ממהלכיו הופכים מופרכים מדי, ונראה כאילו הצמד בק ו-וודס החליטו לשנות כיוון ולהציע גרסה משלהם של "שתיקת הכבשים". כל עוד אנחנו צופים בגרנט כשהוא שר את Creep של רדיוהד, קל להתענג עמו. כל עוד הסרט מאלץ את הגיבורות שלו להתמודד עם הדוגמות הרליגיוזיות שעליהן התחנכו, ולא באמצעות טיעונים דידקטיים מייגעים, הסרט עובד. משבר האמונה שלהן הוא גם מאבק הישרדות מול האויב האולטימטיבי: הרציונל. וכאשר הלוגיקה האנטי-דתית הזו מושמת בפיו של פסיכופט כיו גרנט, קשה שלא להביט בסרט בחיוך.
