מאז פרוץ מלחמת אוקראינה-רוסיה לפני כשלוש שנים, החיים בבירה האוקראינית השתנו כליל. פעולות פשוטות שבשגרה הפכו מורכבות מאוד כשמתקפות הפכו לעניין שבשגרה והפסקות החשמל משפיעות על חיי היום-יום. "מה שהכי מציק זה הפסקות החשמל", מספר אדוארד (אדי) דוקס שליח "ידיעות אחרונות" ו-ynet בקייב לרגל השקת ספרו "כתבה אוקראינית בעברית". "זה מביא לך משמעת-יתר - אנשים חושבים איך לעשות כביסה ואיך לעלות במעלית לפני שהחשמל ינותק. אזעקות יש כמעט כל לילה. החיים בקייב מאוד השתנו. אנשים כבר לא מתייחסים לזה, למרות שקרוב לבית שלי הפילו כטב"ם איראני שפגע במרפאת ילדים שלקחתי לשם את הילד שלי כשהיה קטן.
"כמה דברים ברמת היום-יום השתנו - הנקניק המפורסם 'מסקובסקה' (נקניק מוסקבאי, א"א), למשל, לא קיים. היום קוראים לו אוקראינסקה (כלומר, נקניק אוקראיני). היה לחם בלרוסי והוא איננו. היום יש לחם עותומאני. תחנת המטרו היתה על שם לב טולסטוי אז שינו השם לתחנת הגיבורים האוקראיניים".
השיחה עם דוקס מתקיימת במלאת 30 שנה לפעילותו העיתונאית בקייב. באירוע ההשקה לספרו השתתפו שגריר ישראל באוקראינה, מיכאל ברודסקי, הרבנים הראשיים של אוקראינה ואנשי רוח נוספים. בתום האירוע, התקבל דוקס לראשונה כחבר באגודת העיתונאים של אוקראינה.
דוקס חי בקייב כבר שלושה עשורים ובחודש הבא יציין 30 שנה לכתבה הראשונה ששידר ברשת ב'. לעיתון הוא כותב כבר כמעט 28 שנה, ובמקביל משמש כמדריך תיירים. אחרי פרוץ המלחמה ב-10 במרץ 2022 דוקס עזב את קייב, ומאז הוא חי במולדובה ובישראל. "כל הזמן התגעגתי לקייב ורציתי לחזור אליה", סיפר דוקס.
אז למה חזרת דווקא עכשיו?
"היו לי כמה סיבות; הייתי חייב לחדש את רישיון הנהיגה [שלי], בת הזוג החליטה שהיא חייבת להיות באוקראינה וגם הטיולים שעשיתי במולדובה היו טובים ויפים בקיץ ובחגי תשרי, אבל בחורף היה לי ברור שאין לי שום הכנסות ולגור במולדובה זה יקר".
לא חששת לחזור לאוקראינה?
"היו לי סיבות אישיות לחזור. לא עזבתי בגלל טילים, אזעקות והפסקות חשמל. עזבתי בגלל שנשקפה סכנה לביטחון האישי שלי. לא פחדתי לחזור. לא ידעתי איך יקבלו אותי, אבל קיבלו אותי בכבוד".
איך המורל של האוקראינים?
"הייתי אומר שיש פה שתי מציאויות. הייתי במסיבה של אחד הארגונים שאני שותף בו ואנשים מדברים על ניצחון, מרימים כוסית לחיים. כל אחד מבין שהניצחון היחיד שיכול להיות זה לסיים את המלחמה. כל האוקראינים רוצים לסיים את המלחמה. כל אחד איבד אנשים קרובים בחזית. המצב גרוע מאוד וכל יום שהמלחמה נמשכת אוקראינה מאבדת שטחים שהיא כביכול נלחמת למענם וגם מאבדת אנשים.
"באוקראינה אסור לדבר על מספר האבדות", הוא ממשיך. "אני השתתפתי בכנס בתור עיתונאי – וזה היה יום שהוקדש לשבויי מלחמה, ושאלתי כמה שבויים אוקראינים יש. היה שם נציג של הפרלמנט והוא השיב שאסור לפרסם. אמרתי 'איך?' אנחנו בישראל כל בוקר, בכל תוכנית ברדיו ובטלויזיה מתחילים בזה שאומרים ש-100 חטופים עדיין נמצאים בידי החמאס. איך אתם לא מגדירים את מספר השבויים? הוא אמר שזה לא לציטוט שמספר השבויים [עומד על] עשרות אלפים – ולא לציטוט מעל 100 אלף. אבל זה שאסור לדבר על המספר זה מאפשר מניפולציה, כשאפשר להפוך משבוי לנעדר או להרוג חס וחלילה. הוא הסביר שאין שום אפשרות לוודא את מצבם".
מה עמדת האוקראינים בנושא המלחמה בישראל?
"ברמה ההצהרתית האוקראינית בעד ישראל. גם בהשקה של הספר רבים ציינו ששתי המדינות נלחמות נגד טרור. יש הזדהות. לפני שנה וחצי שביקשתי לראיין את שר ההגנה רזניקוב, והוא אמר לי: 'תתנו לנו נ"מ אז אני אתראיין'. אמרתי לו 'מה אני? שר הביטחון?'".
ספרו של דוקס, כך הוא מספר, "תוכנן כספר תיירותי עם צימוקים תיירותיים (אתרי תיירות ייחודיים והסיפורים שמאחוריהם - א.א) שיש באוקראינה, ובהם גם סיפור השטר היחיד בכסף האוקראיני שכתוב ביידיש, הסיפור על פסל 'הפנסים המאוהבים' שנמצא בכיכר המרכזית של קייב, האירועים בהפיכה בככר מיידאן ב-2013, המלחמה בדונבאס ב-2014 והפלישה של רוסיה לאוקראינה ב-2022. הספר שזור בעשרות כתבות שפרסמתי ב'ידיעות אחרונות'".
אתה חושב שתיירים ישראלים יחזרו מתישהו לרחובות קייב?
"אני מאמין שזה יקרה. אני כבר רואה אותם חוזרים, למרות שהם צריכים לעשות דרך ארוכה מקישינב, לפחות 500 ק"מ, אבל ברגע שיחזרו הטיסות אני בטוח שהם יחזרו. הישראלים ללא ספק מתגעגעים, והם כותבים לי את זה ושואלים מתי זה יתאפשר. יש כאלה שמגיעים למרות כל הסכנות".
שגריר ישראל באוקראינה, מיכאל ברודסקי, אמר באירוע ההשקה של הספר: ״זהו ספר מאד מעניין ומאד חשוב מבחינת היחסים בין ישראל לאוקראינה. הכי חשוב שאדוארד מספר על אוקראינה ועל יחסים שלה עם ישראל בעברית. אין הרבה מאד עיתונאים שמספרים על אוקראינה בעברית. חשוב מאוד שבישראל לא רק מי שדובר רוסית או אוקראינית, אלא גם אלה שמדברים עברית בלבד, גם יבינו מה קורה באוקראינה וביחסים בינינו לבינם".
