בשנים האחרונות אפשר להבחין בתזוזה חדה בסדר העדיפויות של צוות הלקטורה של פסטיבל הקולנוע טורונטו שהגיע אתמול (א') לסיומו, בכל הנוגע למפה היצירתית, ובעיקר הפוליטית במזרח התיכון. וכך, ביחס הפוך לנוכחות הישראלית הדלה באירוע שהיה מאיר הפנים ביותר לתוצרת קולנועית כחול-לבן, הולך וגובר הפרגון והקידום של סרטים פלסטיניים בפסטיבל הנחשב לגדול והשופע ביותר בעולם.
בשנה שעברה, למשל, הוקרנו לא פחות מארבעה סרטים שתויגו כפלסטינים, ביניהם "פארחה" של דורין סלאם הירדנית, שכלל סצנה מזעזעת בה חיילי צה"ל טובחים משפחת פליטים ומותירים תינוק בן יומו לגווע ברעב. השנה הגיעו לפסטיבל הקנדי הנחשב שני סרטים פלסטיניים - "דגל" של פיראס חורי ו"סוף שבוע בעזה" של באסיל חליל, שניצלו את הבמה שניתנה להם במלואה. איכשהו, ולא בפעם הראשונה, היוצרים מזדהים כפלסטינים אבל הם ילידי הארץ. אולי בגלל זה, היחס למדינת ישראל פחות שטחי ומתלהם, טיפה יותר מורכב, ועדיין גדוש בביקורת על מוסדותיה ולעתים אף על עצם קיומה.
פסטיבל טורונטו - סיקור נרחב:
פיראס חורי נודע בציבור הישראלי כחלוץ אמיתי. לא מאלה שייסדו את הישוב היהודי, גם לא מונס דאבור. חורי בן ה-40 זכור בעיקר כזוכה הראשון בתוכנית ריאליטי ישראלית. זה קרה אי אז ב-2003 בתוכנית "פרויקט Y". מאז אותם ימים בתוליים של טלוויזיה מציצנית, הצעיר מכפר עילבון העשיר את הביוגרפיה שלו כשחקן וגם כקולנוען, ואחרי כמה סרטים קצרים מוצלחים שכתב וביים בארץ, הוא החליט להגר לתוניסיה ולכתוב שם את התסריט לסרט הארוך הראשון שלו. לא מעט שנים עברו מאז, אבל המסלול הפתלתל והסבוך שבחר לעצמו הגיע לקו הסיום עם הקרנת בכורה המוצלחת של "דגל", במסגרת התוכנית הבינלאומית בטורונטו. על אף שסיפור הרקע לעלילת הסרט טעון בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מונע בסופו של דבר מלהט הנעורים, בלבול ותשוקה. ויש בסרט גם המון ביקורת לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על סמלים לאומיים ככלל.
עלילת "דגל" עוסקת במבצע שרוקמים יחדיו חמישה תלמידי תיכון לרגל יום העצמאות: להסיר את דגל ישראל המתנוסס תמידית מעל גג בית ספרם, ולהחליפו בדגל פלסטין. כך, על ידי המרת סמל לאומי אחד באחר, הם שואפים לבטא את מחאתם נגד המפעל הציוני ולזכר הנכבה. אבל המבצע הזה הוא לא הרבה מעבר למפגן עוצמה מזויפת עבור הנערים, המגלים שהמציאות שלהם מסובכת וגם מסוכנת יותר. והיא לא אחת שאפשר להתנתק ממנה - לא דרך חיי חברה שגרתיים, או אלכוהול וסמים, וגם לא דרך פעולה פוליטית. אפשר לטשטש ראיות לנכבה, ולקבור כפרים שלמים מתחת ליערות קק"ל, אבל לא ניתן למחוק את הזיכרונות מהאנשים עצמם ומשפחתם.
עדות לכך באה בדמות גבר מתמודד נפש (סלאח בכרי) שנפגע על ידי שירותי הביטחון ומתקשה להתמודד עם הטראומה. אחיינו תאמר (מחמוד בכרי, עוד נצר למשפחת השחקנים הנצרתית) צופה בו מהצד, אבל דווקא הצצה לעבר מאיסה, נערה חדשה שהגיעה העירה ממזרח ירושלים, היא זו שדוחפת אותו לאקטיביזם. יחדיו הם מצטרפים לשלושה חברים נוספים בתכנון המבצע. כל אחד מחברי הארגון מגיע ממניעיו שלו, ואלו לא בהכרח אידיאולוגיים.
יש ב"דגל" הרבה רגעים יפים, וגם משעשעים, אבל זה המשמעותי ביותר נראה שגרתי למדי, מן החיים, כשהמורה מסביר לכיתה את הנרטיב הפלסטיני מתוך נקודת המבט הציונית, המוכתבת על ידי הממסד וספרי הלימוד, ותובעת יישור קו מצד התלמידים שגדלו על סיפורי המשפחות שלהם. האבסורד הזה מדגיש את הנתק בין הממשל הישראלי, משרד החינוך ושאר הרשויות לבין החוויה הפרטית של אזרחיה הפלסטינים של המדינה - שמצופה מהם למחוק את זיכרונותיהם, וללמוד מחדש היסטוריה כללית - ואישית. במקומות אחרים בעולם אנחנו נוהגים לכנות זאת שטיפת מוח. זוהי עוד סיבה טובה מבחינת חורי לנתק כל מגע עם ישראל ותקציב המדינה, ולגייס מימון מקרנות קולנוע מהעולם הערבי ומשקיעים באירופה ולצלם את סרטו בתוניסיה. לשם הטיס את השחקנים הפלסטינים שליהק בניסיון לשחזר את חווייתם האותנטית, במקום לא טבעי.
הדמויות ב"דגל" מונעות מקוקטייל של הורמונים של תלמידי תיכון, יחד עם אבק שריפה של רגשות תסכול לאומי. חורי משקשק את הקוקטייל הזה ומוציא ממנו דרמת התבגרות כיפית ומתונה, אבל כזו שאינה מספקת הפוגה מהמצב הפוליטי בסביבה ומשבר הזהות של הצעירים הפלסטינים תושבי ישראל. מה שברור לכל זה שהם לא ימצאו פתרון בסגידה לסמלים הלאומיים שלהם, או בהשחתה של אחרים. דגלים הם בסך הכול פיסת בד עם צבע, כדאי להזכיר לכולנו (וגם למירי רגב, עם חוק הדגל המטופש שיזמה ב-2018, ולא מן הנמנה שהוסיף השראה לתסריט). מצד שני, גם סרטים הם בעצם קיר לבן עם אורות צבעוניים שנזרקים עליו.
באסיל חליל בן ה-41 הוא בן דורו של חורי, וגדל לא רחוק ממנו בעיר הולדתו נצרת. אבל כבן לאב פלסטיני ואם בריטית, מסלול חייו היה שונה ולקח אותו ללונדון, שם ספג את השכלתו הקולנועית. אחרי עבודה משותפת עם הבמאית סוהא עראף, חליל עשה את הכמעט לא יאומן ב-2016 כשהגיע משום מקום לטקס האוסקר עם סרטו הקצר הנהדר "אווה מריה". בלי הרבה משאבים, כשהוא נסמך על התסריט העדין והחכם שכתב, הבמאי האלמוני הצליח לכנס את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסיטואציה אנושית מקומית אחת, מלאה בהומור, שהפגישה משפחת מתנחלים עם תושבים פלסטינים במנזר של נזירות שתקניות באמצע מדבר יהודה. הזווית השנונה, שניזונה מהאבסורד האכזרי של הקיום שלנו במזרח התיכון, עומדת גם במרכז הקומדיה החדשה והארוכה של חליל "סוף שבוע בעזה", שהוקרן במסגרת דיסקברי ליצירות ביכורים. אבל מה שעבד בקטן בסרט הקצר, לא מיתרגם היטב למסך הגדול. מה שהיה עדין במדבר יהודה, הופך למפגן סלפסטיק מאכזב ברצועת עזה.
סיפור הרקע של "סוף שבוע בעזה" ונקודת המוצא שלו היא הברקה אדירה. חליל התחיל לעבוד על כתיבת התסריט לפני יותר מעשור והגה עולם בו פורצת מגיפה קטלנית שנפוצה בעיקר במזרח התיכון ובישראל. על הנייר, זו הייתה אמורה להיות קומדיית מדע בדיוני שמספקת הרהורים על המצב המדיני, אלא שאז הדמיוני התממש ונגיף הקורונה התפשט בכל מקום. למרות שהעיתוי היה בעייתי מאוד בעיצומה של ההפקה, והמשבר הבריאותי הביא עמו הפרעות והפסקות בצילומים, הקורונה הוסיפה לסרט זווית אקטואלית מרתקת, כפי שהיא מקרית. וכך, למרות כל הקשיים, חליל התעקש על השלמת הסרט שצולם ברובו בעילבון ובהשתתפות שחקנים מקומיים בהובלת מונא חוא ("לא פה, לא שם", "מונא"), אדם בכרי (מבניה המוצלחים והכריזמטיים של המשפחה הנ"ל), אדיב ספאדי ("ג'נקשן 48"), סאמר בישראת ("ויהי בוקר"), וגם מריה זרייק ושאדי סרור שעבדו איתו על "אווה מריה". כמו כן, לוהק להפקה השחקן הבריטי סטיבן מנגן. לכאורה, כל המרכיבים הללו של רעיון מבריק וצוות מקצועי ומנוסה היה אמור להוביל לסרט נהדר, אבל התוצאה הסופית מאכזבת.
תמונת המצב ב"סוף שבוע בעזה" מקבילה כאמור לזו שהכרנו מהחיים שלנו בשנתיים וחצי האחרונות. וכך, כשהנגיף מתפשט בישראל ובמזרח התיכון ללא התחשבות בשטחים כבושים או לא, דומה כי המקום הבטוח ביותר בעולם נמצא מעבר לגדר, ברצועת עזה. תושבי פיסת הארץ המבודדת והמסוגרת סובלים מתברואה ירודה, רעב, ומחסור בחשמל, אבל לפחות המגיפה לא הגיעה אליהם עדיין. במהלך של הפוך על הפוך, אנחנו חוזים בנחיל את בני אדם שמסתערים בבהלה על מעבר כרמי בניסיון לחצות את הגבול מישראל לעזה. זוהי לא משימה פשוטה, במיוחד לא עבור ישראלים. אבל למייקל הבריטי (מנגן) וחברתו הישראלית קרן (חוא) אין ברירה. הם חייבים להימלט מישראל ולחזור לאירופה. שני נוכלים עזתים, וואליד (בכרי) ועימאד (נופי), מוכנים לעזור להבריח אותם לעזה בעבור חופן שקלים. אבל אחרי השלמת השלב הראשון במבצע, מייקל וקרן מוצאים עצמם תקועים בביתו הדל של וואליד ואשתו נוהאד (זרייק), בהמתנה לספינה שתחלץ אותם משם. בינתיים השמועות מתחילות להתרוצץ, האוזניים של השכנות נפערות, וכך בעקבותיהן נפקחות גם העיניים של אנשי החמאס.
חליל מנצל את הסיטואציה הסוריאליסטית שיצר כדי לירות לכל הכיוונים - לעבר הרשויות בישראל, ובעיקר לעבר שלטון החמאס שנציגיו מוצגים כקריקטורה של בריונים מלאי חימה, חסרי בינה או מודעות. אבל דווקא בגלל שהוא יורה צרורות על אוטומט, "סוף שבוע בעזה" לא פוגע. יש פה ושם דיאלוגים שנונים, וסצנות שמעלות חיוך, אבל הקומדיה הזאת נסמכת בעיקר על דמויות היסטריות (בעיקר זו של קרן, שמרוב שהיא פוחדת ובצדק כישראלית בלב עזה, היא לא סותמת את הפה וצועקת), ורגעים של סלפסטיק שדוחפים את רצף ההתרחשויות קדימה באופן מקרי לחלוטין, במה שמזכיר קומדיות עממיות מהעולם הערבי, סרטי בורקס מישראל או אפילו את הספיישלים הטלוויזיונים של ג'וליאן ורולנדה שגרן (בהופעת אורח מפתיעה כהוריה של קרן). קשה להאמין, אבל המרכיבים של "סוף שבוע בעזה" מאולצים והרבה פחות מתקבלים על הדעת מהשלם. התמונה הגדולה שמתחילה כמראה של מציאות בלתי נתפסת, נשברת לחתיכות קטנות ומתפזרות, שגם הן אינן חדות במיוחד.
