יגאל תומרקין היה אחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית, יצירתו נוכחת במרחב המקומי ומהדהדת את דמותו באופן ניכר ומשמעותי במיוחד. מראשית שנות השישים ועד לתחילת שנות התשעים, נדמה היה שאין גן ציבורי, כיכר או חצר בניין שפסליו אינם נוכחים בו, כמו נקודות ציון מקומיות. ואכן, עבודתו שהייתה בה מידה רבה של גסות מחוספסת, תאמה את הצורך המקומי למלא את המרחב הציבורי בדימויים של פצע ועוצמה – אפיון מקומי נחשק.
פסליו של תומרקין, ובראשם "הוא הלך בשדה" (1967), הורכבו כאסמבלז'ים של אלימות, של הרס, של ברוטליות ושל מאצ'ואיזם מלא פגיעות. כמעט בכולם נוכחת איזו זעקה, קריאה אילמת, תנועה נגדעת. אנדרטת השואה והתקומה (1971-1975) אשר ניצבת באחד ממרכזי המרחב הציבורי הישראלי, מונחת שם באופן שתואם היטב את המשוואה הזו של נוכחות ברוטליסטית-מודרניסטית-פצועה, ובה בעת - זקופת קומה, נוכחת כמו חללית שכבר כבו מנועיה, שרועה על המרחב המתחנן להיות פלורליסטי, מכיל ודמוקרטי.
אנדרטאות כמו זו, ואלה של מצפור ערד (1962-1968) ואנדרטת הבקעה (1972), מסמנות את אחד ההישגים המשמעותיים של תומרקין - המפגש של יצירתו הפיסולית עם מרחבי תרבות האבל המקומית המקודשת. נדמה שמרחבים אלה שתו בשקיקה את מרכיבי היצירה שלו, משום שהם סימנו באופן מדויק הכלאה של שכול עם תקווה: יצירה וזיכרון, תנועה וקיפאון, חיים ומוות. במגוון היצירה שלו נוכחים המרכיבים הללו כסימנים מובהקים. החיבורים שהוא יצר בין אירופה וכאן, לבין משקל המתכת והבטון הכבדים עם הפגיעות של הזיכרון, הם שעומדים במרכז היצירה המונומנטלית שלו - והם אלה שיישארו אחריו.
אולם, כמו כל כוכב מקומי שממלא תפקיד קאנוני במונחי הזמן הקצרים, מרכזיותו וחשיבותו של תומרקין נשכחו ודעכו עד דק עם הזמן. ולא משום שפסק ליצור, אלא משום שכטבעה של התרבות המקומית לפאר ולשכוח – דמותו של תומרקין הצטמצמה לכלום. כמו רבים מענקי האמנות המקומית בשנות השבעים והשמונים – אמנים כמו אורי ליפשיץ ומנשה קדישמן, טיטאנים מקומיים, שמות שהציבור הרחב מזהה ומכיר – גם תומרקין היה לדמות נשכחת עם זקנתו בשדה האמנות המקומי, ואיבד את הרלוונטיות שלו עם חלוף השנים.
בשלושת העשורים האחרונים עבודותיו לא הוצגו באף אחד מן המוזיאונים המרכזיים ובגלריות המובילות, וכמעט שלא נכח בשום הקשר משמעותי. פה ושם נפתחה תערוכה באזורי השוליים של האמנות, בגלריות בפריפריה או במסדרונות של איזה אולם תיאטרון. מפעם לפעם צצה דמות פסל או עבודת נייר בתערוכה זו או אחרת כמחווה חיוורת לזוהרו, אולם למרבה הצער, עוצמת יצירתו פסקה מזהור.
אני חושב על אמנים ענקיים אחרים במונחים לאומיים, שמדינותיהם מתגאות בהם ומרימות על נס את פועלם. שיצירתם ממשיכה להירכש ולהיות מוצגת לכל אורך שנותיהם. שנחיצותם לתרבות ממשיכה להימדד ושהם נשארים רלוונטיים תמיד, כפי שאמנים צריכים להיות. בימים אלה ממש אמריקה פותחת במסגרת חגיגות גיל התשעים של ג'ספר ג'ונס בסדרת תערוכות מפוארות במוזיאון המטרופוליטן ובמוזיאון הוויטני בניו יורק, כמו גם במוזיאון פילדלפיה לאמנות. וזה רק לרגל יום ההולדת של אחד מהאמנים החשובים באמריקה ובעולם. לפני כמה שנים ביקרתי בחגיגות דומות לאלסוורת' קלי, אמן בסדר גודל לאומי, שחגיגות היצירה שלו נכחו בכל מקום במדינה. וזו לא הדוגמה היחידה כמובן לחשיבות הנוכחות של אמנים. אמנות היא מרכז התרבות והיא סימן ההיכר שלה. אמנות הייתה תמיד מקור גאווה לאומי של כל מדינה שהשכילה להכיר בחשיבותה ובחשיבותה של התרבות בכלל. כשחושבים על ערים מרכזיות בעולם, חושבים על היצירות שנמצאות בהן כחלק מזהות הביקור בהן. מרכיב שנדמה שהולך ומתמוסס ביתר שאת בהווה המקומי.
את דמותו המאצ'ואיסטית של תומרקין, שגברה על פצעי השואה ועל ערימות הנשקים והפלדה שהוא התיך בעבודותיו, החליפה דמותו החולה והגוססת לאיטה. את הישגיו העמוקים ואת השפעתו החוצבת בשדה האמנות, החליפה זרות מוחלטת. היום, למרבה הצער, אמנים צעירים רבים לא מכירים את גוף היצירה המפואר של תומרקין, כפי שאינם מכירים אמנים גדולים אחרים שפעלו כאן ונערצו על ידי המקום - אמנים כמו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, מרסל ינקו ועוד רבים אחרים. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה היעדרותם מהשדה הפעיל, אותו שדה קטן שכל אמן צעיר נלחם בו על מקומו. סיבה נוספת נובעת מכך שבתרבות המקדשת את החדש והעכשווי אין מקום למסורת ולא לזקני השבט, והפנים נוהרות תמיד אל האופנתי הנחשק. אולם על אף מכשולי הזמן, לזכותה של האמנות עומד הנצח. אמנות נשארת. והיא מפעפעת מפעם לפעם, מתגלה לפתע, זוקפת קומה, זוהרת.
יוסף קריספל הוא ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב
