אם מיי וסט - המחזאית, השחקנית, המפיקה והבימאית - הייתה פעילה בהוליווד ובברודוויי של ימינו, היא עדיין הייתה נחשבת למודל לחיקוי לנשים באשר הן. מדהים לחשוב שעל אף שנולדה בסוף המאה ה-19 ופעלה בארה"ב של שנות ה-20 וה-30, הרזומה שלה (ששודר אמש, ד', בסרט תיעודי על קורותיה ב-HOT8) מצליח להרשים אפילו במונחים של היום. היא הייתה שילוב בלתי נתפס לתקופתה: אישה משוחררת מינית ששלטה ללא עוררין בקריירה של עצמה, זכתה לאהבה עצומה מהקהל והתישה את המבקרים ואת הצנזורה המוסרית שהשתלטה אז על הקולנוע האמריקאי. מילא זה, החיים שלנו כנראה לא היו נראים אותו הדבר בלי משפטים איקוניים כמו "זה אקדח בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותי?", ו"כשאני טובה אני טובה, אבל כשאני רעה אני הכי טובה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מיי וסט נולדה באוגוסט 1893, השנייה מבין ארבעת ילדיהם של דוגמנית מחוכים ומתאגרף. אחותה הבכורה נפטרה בגיל שלושה חודשים, ואולי האובדן הזה מיקד את תשומת ליבה של אימה של וסט, טילי, בילדתה השנייה שגודלה כנסיכה, ונשארה הילדה המועדפת גם לאחר ששני הילדים הנוספים הגיעו לעולם. לעומת הקשר ההדוק בין וסט לאימה, אישה שתוארה כחושנית וחמה, הקשר עם אבא שלה היה רופף למדי, ומיי הצעירה נהגה לתרץ את אי-חיבתה לאביה בכך שהוא מעשן סיגרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
החלום של טילי על חיי הזוהר (זה שעקרות הבית והאימהות גדעו) והמשיכה הטבעית של מיי לאור הזרקורים הפכו אותן לצמד מושלם. טילי עודדה את וסט עוד בילדותה לטפח את כישרון הבמה שלה במופעים קטנים בכנסיות, במופעי כישרונות או באירועים מקומיים, ומיי מצידה שיתפה פעולה. כשהייתה בת 14 היא השתלבה במופעי וודוויל (מצרפתית, "קול העיר"; מופעי בידור, מחול ותיאטרון נודדים שהיו פופולריים בתחילת המאה ה-20 - ס"ש) ובורלסק. בין המסעות שלה עם להקות תיאטרון היא נהגה לבקר במועדוני ג'אז שחורים, האזינה למוזיקה וצפתה במופעי ריקוד, חוויה שהפכה למרכיב מרכזי בפרסונה הבימתית המאוחרת שלה.
אחד המאפיינים שזוהו עם וסט והפכו לחלק בלתי נפרד מהמורשת שלה היה ההליכה האיטית עם תנועת האגן, יד על המותן, בצורה חושנית ומפתה. זה היה איזון מושלם בין גישה לפיזיות, והוא שוכפל על ידי רבים - החל מדראג קווינס ועד למדונה. חלק מזה הגיע מריקוד הג'אז הנשי במועדונים, והחלק השני, ציינו מקורבים אליה, נבע מהעובדה הפשוטה שווסט, שהתנשאה לגובה מטר וחצי, הִנדסה לעצמה נעלי פלטפורמה בגובה 25 ס"מ שיוצרו במיוחד עבורה. הליכה מהירה יותר בנעליים האלו הייתה בלתי אפשרית.
ב-1926, כשהיא בת 33 ומאחוריה סיבוב ארוך בוודוויל, וסט לא ממש התלהבה ממנעד התפקידים שהיה לברודוויי להציע לנשים כמותה. בהיותה אדם אסרטיבי ואישה שרגילה לקבל את מה שהיא רוצה, היא החליטה לכתוב לעצמה מחזה וקראה לו בשם הישיר "סקס". המחזה הזה ואלה שבאו אחריו נועדו לתת ביטוי מלא לדמות שווסט הלכה ושכללה: האישה החושנית, חובבת הגברים, העצמאית והמצחיקה מאוד, שלא מתביישת במיניות שלה ויורה וואן-ליינרים בקול מאנפף ורדום למחצה. את המחזה כתבה וסט, בעלת החוש הקומי המפותח, תחת שם העט "ג'יין מאסט".
ארה"ב ניצבה אז על סִפּה של התקופה הפוריטנית ביותר שלה, והעיתונים התקשו להשלים עם עלילת המחזה שעלה בברודוויי, לא כל שכן עם שמו. העיתונים לא יכלו אפילו לנקוב בשם המפורש, ובעלי הטורים נאלצו להסתפק בפיתולים בסגנון "מיי וסט, במחזה המסוים הזה...". הדמות הראשית במחזה הייתה יצאנית, עניין מזעזע כשלעצמו, אבל גרוע מזה, וסט, שגם הפיקה וביימה את "סקס", לא אִפשרה לדמות שלה את החרטה או התיקון המקובלים במקרים מהסוג הזה. המחזה עלה בניו יורק, והמבקרים נחרדו, עלבו בו וצלבו אותו מעל כל במה אפשרית - מה שכמובן הביא לעומס עצום בקופות המופע.
מכיוון שווסט לא התנגדה לצבירת סכומים עצומים של כסף והבינה את כוחם של חילוקי דעות, היא החלה במקביל לעבוד על מחזה נוסף, "The Drag", שהציג באופן חיובי גברים הומוסקסואלים. בוודוויל ובברודוויי הייתה נוכחות משמעותית של הומוסקסואלים, אבל רק מתחת לרדאר. ההומוסקסואליות לא זכתה להכרה בציבור, ולמעשה נחשבה לטאבו חברתי. וסט קפצה על ההזדמנות לייצר באז ננוסף ולתמוך בזכויות הקהילה. היא ליהקה למחזה גברים הומוסקסואלים ועודדה אותם לאלתר. "הדראג" הצליח מאוד בניו ג'רזי וקונטיקט, אבל וסט הוזהרה שלא להביא אותו לברודוויי. המבקרים והצנזורים השתוללו ושלחו את הרשויות בניו יורק לפשוט על המחזה "סקס", שעדיין רץ. בסוף אחת ההצגות הגיעה אל אחורי הקלעים חבורת שוטרים שעצרה את וסט ושאר שחקני המחזה, והביאה אותם למשפט בבית דין לילי. האשמה: "השחתת המוסר של הדור הצעיר" באמצעות עידוד של מין נהנתני (שהרי מין לא אמור להיות מהנה, איך שלא מסתכלים על זה).
קשה שלא להתרשם מקור הרוח של וסט, ומהמשחק שלה בנורמות החברתיות במטרה לקדם את ענייניה, מבלי לקחת ללב או לתת להן לערער את הציר שלה. באולם הדיונים של השופט בשוק ג'פרסון הניו-יורקי, וסט הילכה לפניו בהליכה המפורסמת שלה ונתנה שואו גם לעיתונאים ולקהל שבאו לחזות בה, כשהיא מפגינה את יכולות התסרוט הספונטניות שלה. "את מנסה להפגין בוז כלפי בית המשפט?", שאל השופט הנרגז - "לא, אני עושה כמיטב יכולתי להסתיר אותו", ענתה וסט. הדין שנגזר עליה היה לבחור בין קנס כספי לעשרה ימי כליאה.
ההיגיון אומר לבחור בקנס אבל וסט לא יכלה להרשות לעצמה לפספס הזדמנות פז ליחסי ציבור. היא בחרה בכלא, העלתה את המעצר שלה לכותרות, שוחררה לאחר שמונה ימים בעקבות התנהגות טובה וחילקה בנדיבות ריאיונות על שבוע הכליאה שבו הוזמנה על ידי הסוהר ואשתו לארוחת ערב, ולבשה תחתוני משי בניגוד לתחתוני היוטה שהנשים האחרות נאלצו ללבוש. הקריירה של וסט קיבלה הזנקה נוספת והיא טבעה משפט אלמותי נוסף: "אני מאמינה בצנזורה", היא ציינה באחד הריאיונות, "אחרי הכול הרווחתי ממנה הון".
המעצר אומנם העניק לווסט חשיפה נוספת, אבל בעקבותיו היא נאלצה לשלוף את "הדראג" ו"סקס" מברודוויי, ו"הדראג" אפילו הביא לחקיקה שאסרה תיאורים של הומוסקסואליות על הבמות בניו יורק. וסט הבינה שהיא צריכה למצוא דרך מעודנת יותר לפנות לקהל שלה, והיא גם הייתה מודאגת מהעובדה שהוא מורכב בעיקר מגברים. היא כתבה מחזה בשם "Diamond Lil", על אישה שחיה בשנות ה-90 של המאה ה-19 וממצה את החיים. היא הפכה את הטקסטים שלה לדו-משמעיים ומרומזים כדי להרגיע את אנשי הצנזורה. היא הילכה בזהירות על הגבול שבין הומור לגסות וגיבשה סופית את "דמותה של מיי וסט". השינוי הזה לא רק הביא לאולמות נשים, אלא גם החל לגרור ביקורות טובות יותר מצד המבקרים. "דיאמונד ליל" היה להיט ענקי, והיא העלתה אותו שוב ושוב בהמשך חייה.
קשה להפריז בחשיבותה של הפריחה הקולנועית של וסט כשהוליווד הצליחה להניח עליה יד. אומנם וסט הגיעה ככוכבת אל האולפנים בלוס אנג'לס, אהובה על ידי הקהל ושולטת ביד רמה בניתוב הקריירה שלה, אבל היא כבר הייתה בשנות ה-40 לחייה, גיל שאפילו כיום נחשב בהוליווד למחלה חשוכת מרפא. התפקיד הראשון של וסט היה תפקיד קטן בסרט "Night After Night", שיצא בשנת 1932. היא התנתה את השתתפותה בכך שהיא תשכתב את כל הטקסטים שלה, שהיו נדושים לטעמה. ההופעה של וסט הייתה החלק הזכור ביותר בסרט, שלא הצליח בקופות. ג'ורג' ראפט, כוכב הסרט, התלונן שהיא "גנבה הכול חוץ מהמצלמות".
באולפני פרמאונט העניקו לה חוזה לסרט נוסף, "She Done Him Wrong", שהתבסס על המחזה "דיאמונד ליל". לסרט הזה קדמו ניסיונות שונים של אולפנים להניח יד על הזכויות למחזה, אבל הצנזורה בתעשיית הקולנוע, שהאולפנים אימצו את ההמלצות שלה מרצונם, הייתה נחושה לעמוד בדרכם. "She Done Him Wrong" היה סוג של פשרה. וסט כהרגלה הייתה השואוראנר, אישרה את התסריט, ליהקה את הסרט ושיחקה בו. יום אחד, ביושבה במשרדים של האולפנים כשהיא מדפדפת בקלסר עם תמונות שחקנים כדי למצוא את השחקן הראשי שלה, עבר בחלון בחור צעיר. היא שאלה מי הוא, והתשובה הייתה קרי גרנט. "אם הבחור הזה יכול לדבר, אני אקח אותו", היא אמרה מיד. גרנט נקרא למשרד, אמר לווסט "שלום, מה שלומך?" וקיבל מיד את תפקיד הבכורה שלו. הסרט הכניס יותר משני מיליון דולר לקופות של פרמאונט, הציל את החברה מפשיטת רגל והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. וסט ביססה את המעמד שלה כקוסמת.
הסרט הבא שלה, "אני לא מלאך" (1933), כלל גם הוא את קרי גרנט בתפקיד הראשי ורשם הצלחה גדולה אפילו יותר. הוא בלט בכך שמשך לאולמות הקולנוע נשים, וחלק מההקרנות היו לנשים בלבד. וסט גם ליהקה לסרטים שלה שחקנים ושחקניות אפרו-אמריקאיים, שאומנם קיבלו תפקידים סטריאוטיפיים כמו עוזרת, מנקה או מבשלת, אבל דמותה של וסט נטתה להתייחס אליהם כאל חברים שומרי סוד ולא כמשרתים. היא הקפידה לתת לשחקנים קרדיט, עניין שהיה נדיר באותה התקופה. "אני לא מלאך" הפך את וסט לאחת האנשים שקיבלו את השכר הגבוה ביותר בהוליווד.
אל גן העדן הקולנועי של וסט עמדה להזדחל מפלצת בשם הצנזורה. "קוד הייז" (הידוע גם כ"קוד ההפקה") היה ספר החוקים המוסרי שאולפני הקולנוע אימצו מרצון בשנת 1930, ושנאכף עליהם החל מ-1934. רשימת האיסורים שהוא כלל הייתה פוסלת את רוב סרטי הקולנוע שעולים כיום לאקרנים, כולל איסור על מוטיבים כמו "הפניית הסימפטיה של הקהל לצידו של הרשע או הפושע", "שימוש בלתי חוקי בסמים" ו"סצנות של תשוקה". נאסר גם על התייחסות ל"סטיות מיניות" או על הצגה של לידה, ונדרשה הקפדה על "תקנים מוסריים נכונים לחיים".
הכתיבה של וסט התנגשה שוב ושוב עם הצנזורה ההוליוודית. לא פעם היא הכניסה טקסטים שערורייתיים לתסריט בידיעה שהם יצונזרו, אבל בתקווה שכך יגנו על שורות אחרות, חשובות יותר. בחלק מהמקרים הצליחה לעקוף את הצנזורה על ידי משחקי מילים, פרודיות וכפלי משמעות, והעבירה את המסרים המיניים שלה באמצעות הומור. הנימה הקומית שלה הצליחה לא פעם לקרוא תיגר על כל טאבו, והיא התמחתה בהצגת סוג אחר של דמות נשית בקולנוע. רוב הסרטים הציגו נשים כמשניות לדמות הראשית הגברית. לעיתים קרובות הן חוזרו על ידי גברים בדרך ל"הפי אנד" - נישואים מאושרים. וסט הציגה דמות שהשתמשה בגברים לתענוג ולא נקשרה אליהם. אישה בטוחה בעצמה שנוח לה עם המיניות שלה, בעידן שבו כל מה שציפו מנשים היה להתחתן ולהקים משפחות.
המאבק מול "קוד הייז" היה מעייף, התסריטים של וסט נחתכו עוד ועוד, והאולפנים התעקשו שהיא תוסיף להם "דיאלוג מוסרי המזהיר מהסכנות שבחיים מרושעים". האבסורד היה שווסט אולי טיפחה מוניטין של נערה פרועה, אבל במציאות היא הייתה ממוקדת בעיקר בקריירה שלה. היא לא נמנתה עם הבוהמה הנהנתנית של הוליווד, לא הפגינה נוכחות במסיבות, מעולם לא עישנה או שתתה, ובהתאמה לא גילתה סובלנות כלפי אנשים עם בעיות שתייה. בקומדיה "My Little Chickadee", שבה היא כיכבה עם הקומיקאי וו.סי פילדס, היא ציינה בחוזה שלה שהיא יכולה לזרוק את פילדס מהסט אם אי פעם יופיע שיכור. פילדס אכן תפקד כמקצוען מושלם לזמן מה, עד שיום אחד הוא אכן נכנס שיכור ונזרק מהסט. פילדס התנקם בה כשתיאר את וסט כ"אופן שבו שרברב מדמיין את קליאופטרה".
"מיי ליטל צ'יקדי" הצליח בקופות אבל וסט מאסה בהוליווד ובצנזורה, והלכה למקום היחיד שבו סקס מוכר והכול מותר - לאס וגאס. גם על הבמות היא שברה מוסכמות באופן שתאם את תפיסת העולם שלה. בעוד שרוב המופעים הציגו נשים מעורטלות ברמה זו או אחרת, וסט יצרה מופע שהורכב מגברים מפותחי גוף בלבוש דל, שהיה פופולרי בקרב נשים וגברים וייתכן שאפילו בישר את בואם של הצ'יפנדיילס כמה עשורים מאוחר יותר. וסט נמשכה לשרירנים ולמתאגרפים, וגם התחילה לצאת עם אחד מהם – פול נובאק, שהיה צעיר ממנה בשלושה עשורים ושאיתו נשארה עד יום מותה.
וסט תמיד דגלה בתפיסה שלפיה אישה צריכה להיות מסוגלת לדאוג לעצמה מבלי לפתח תלות בגבר. הוליווד והקהל, היא טענה, הם כמו גברים. היא חסכה את כספה והייתה מוכנה לנטוש את הזירה בכל רגע. את הכסף שלה השקיעה בנדל"ן בלוס אנג'לס, בין היתר ברכישת הבניין שבו היא גרה, דרומית להוליווד, לאחר שהנהלת הבניין סירבה לאפשר את כניסתו של חברה הקרוב המתאגרף השחור וויליאם ג'ונס. וסט שינתה את הכלל הזה.
לא הרבה ידוע על חיי החברה האישיים של וסט, על ידידיה הקרובים או על הקשר שלה עם בני משפחתה. ב-1930 נפטרה אימה, והיא נותרה שבורה והתקשתה להתאושש. לדברי מקורבים, וסט התפרקה והצליחה לאסוף את עצמה חזרה אל הבמה רק משום שידעה שזה היה רצונה של אימה. היא בילתה זמן רב עם מתקשרים בניסיון ליצור קשר עם רוחה של אימה. "הרבה רוחות פקדו את הבית שלי", סיפרה, "אבל אף אחת מהן לא הייתה של אמא שלי".
שני סרטי הקולנוע האחרונים בהשתתפותה היו "Myra Breckinridge" על פי רומן שכתב גור וידאל, קומדיה קאמפית שלמרבה הצער חלק גדול מהסצנות של וסט נערכו ממנה החוצה, ו-"Sextette", תסריט משנת 1969 שווסט עיבדה ושיחקה בו בגיל 85. היא כבר לא ראתה כל כך טוב והייתה זקוקה להקראה של השורות באוזניה, אבל עדיין העניקה לקהל שלה את מיי וסט המוכרת, מנפצת הסטיגמות - עכשיו גם על נשים מבוגרות ומיניות, כשהיא מוקפת בגברים כמו טימותי דלטון, טוני קרטיס ורינגו סטאר. באוגוסט 1980 סבלה וסט משבץ שהותיר אותה ללא יכולת דיבור. היא נפטרה ב-22 בנובמבר 1980, בגיל 87.
מיי וסט הייתה מודל לחיקוי ללא מעט נשים מפורסמות. בין היתר אפשר למצוא הקבלות בין הקריירה של וסט לזו של מדונה, 60 שנה מאוחר יותר. שתיהן היו בלונדיניות צעירות עם יותר אמביציה ודרייב מכישרון קונבנציונלי, שהשתמשו בתקשורת ובטאבו כדי להתעשר ולהתפרסם. שתיהן חקרו בחופשיות את התרבות השחורה והגאה, וכמו מדונה, גם וסט זעזעה אנשים כשלבשה בגדי גברים.
הבמאי פדריקו פליני הביע רצון לעבוד איתה. בספר הראיונות של שרלוט צ'נדלר, "אני, פליני", הוא אמר "הערצתי אותה מאוד. היא הייתה נפלאה. היא תמיד נראתה אנטי-סקס כי היא עשתה בדיחות על סקס והצחיקה אותך, וזה אנטי-ארוטי. אני חושב שהעבודה הייתה באמת המין עבורה. נראה לי שהקריירה שלה הייתה הכול".
בתקופה שבה רוב הלבנים החזיקו בדעות קדומות, שחקן הוודוויל האהוב עליה היה ברט וויליאמס האפרו-אמריקאי, שממנו היא שאבה רבים מההיבטים של הדמות הבימתית שלה. היא העתיקה את השימושים של וויליאמס במשמעויות כפולות, ברמיזות ובתשובות עם מסרים מרובים ומנוגדים, שבהם הסתתרה המרדנות ממש מתחת לפני השטח. מאוחר יותר, כשהיא ביימה מחזות, היא התעקשה על קאסטים משולבים מבחינה גזעית.
וסט למדה בשלב מוקדם בחיים שהדרך ללכוד קהל היא לזעזע אותו, והציגה את עצמה כחלק מדור חדש של נשים קשוחות עם חוכמת רחוב, שהיו ראוותניות, בוטות ובטוחות בעצמן לחלוטין. "נולדתי בדיוק בזמן הנכון", היא טענה - "קצת קודם והיו שורפים אותי על המוקד, קצת מאוחר יותר והם כבר לא היו מזדעזעים". הדמויות שהיא גילמה היו אתגר ישיר לפטריארכיה, או כמו שהיא ניסחה את זה: "כבר יותר מדי זמן גברים לבנים מנצלים נשים, שחורים והומואים. הגיע הזמן שזה ייפסק".
