ניו יורק, 2004. ג'ואי מקבל הזמנה לאודישן נחשק. יש רק בעיה אחת: התפקיד בצרפתית, ואילו ג'ואי, אמריקני ממוצא איטלקי, לא דובר את השפה. למזלו, פיבי דווקא בקיאה ברזי השפה האירופית, החושנית והמאנפפת. אך חיש מהר מתברר שהמשימה לא פשוטה כפי שהיה נדמה. "תחזור אחריי", אומרת פיבי לג'ואי: "ז'ה" (ג'ואי אומר "ז'ה"), "מא" (ג'ואי אומר "מא"), "פל" (ג'ואי אומר "פל"). וביחד: "ז'ה מאפל" (ובעברית: "קוראים לי..."). ג'ואי הנלהב מכווץ את שפתיו, ובביטחון מהפנט אומר: "ליפופו". מה שנכנס לאוזן אחת, נפלט מהפה כאוסף אקראי של עיצורים והברות. "אני חייבת ללכת מכאן לפני שארצה להטיח לך את הראש בקיר", פיבי אומרת לו, ומסתלקת מהחדר.
ארץ שנער, דורות ספורים לאחר המבול. בני האדם מקימים מגדל גבוה בניסיון לגעת בשמיים. הטכנולוגיה מורכבת, אבל יש להם יתרון: כולם דוברים אותה שפה, ולפחות התקשורת קלה. אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. האל מביט מטה ולא אוהב את מה שהוא רואה. הוא מחליט לבלבל את השפה של בני האדם ומפיץ אותם בכל רחבי תבל. תוך זמן קצר, העולם נמלא בליל של שפות. בפעם הבאה שמישהו ירצה לגלם באודישן מישהו ממקום אחר, הוא יצטרך לעבוד קשה. ממש קשה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כולם רוצים להשוויץ בצרפתית, בספרדית או במנדרינית שלהם, אבל כמעט לאף אחד אין פנאי לזה. משחר האנושות, בני האדם גדלים לתוך שפה אחת או שתיים, ושאר הניבים נשמעים להם כמו ג'יבריש. אנחנו יודעים מה אנחנו מחמיצים, וזה מה שמייסר אותנו. ספרים, שירים, מחזות, סרטים. יצירות מופת מכל הזמנים. שיחות מופלאות שהיינו יכולים לקיים אם רק היה לנו מושג אילו משמעויות מחביאים בתוכם הצלילים. עד להודעה חדשה, אנחנו תלויים במתווכים, אבל גם זו פשרה. "לקרוא שיר מתורגם זה כמו להתנשק דרך מטפחת", קובעת האמרה הנושנה. היו לנו כבר נשיקות טובות מאלה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רוב בני האדם דוברים לפחות שתי שפות. קוראים לזה רב-לשונאות (מולטילינגואליזם), וסטטיסטיקאים מעריכים שזוהי תופעה נפוצה יותר מאשר חד-לשונאות (מונולינגואליזם). ברוב המקרים מדובר בשפת-אם אחת ובשפה נוספת, שאנו בקיאים בה במידה מסוימת. לפעמים אנחנו מסוגלים להבין היטב את שפתנו השנייה ואף לדבר בה, אבל לא לכתוב או לקרוא.
שיעור צרפתית, מתוך "חברים"
כשחושבים על זה, אולי זה לא מפתיע. אנחנו חיים בעולם של מהגרים, ובמציאות הזאת הגיוני שרבים ידברו לפחות בשתי לשונות – זו שממנה באו וזו שבתוכה התמקמו. בנוסף, במציאות של שוק גלובלי, בשביל מקצועות רבים עלינו להיות בקיאים לפחות בשפה בינלאומית אחת, ולרוב זו אנגלית. יש כמובן גם את האינטרנט, הדבר הזה שגורם לנו להיתקל כל יום, כל היום, בתכנים מרחבי העולם (לצערנו, לא כל הערכים בוויקיפדיה תורגמו עוד לעברית). בתוך כל החשיפה האינסופית הזו, משהו חייב להידבק למוח.
אחרי שנרגענו והבנו שרובנו רב-לשונאים גם ככה, ניכר שמושאי הקנאה האמיתיים שלנו הם הפוליגלוטים ("פולי" ביוונית זה הרבה, "גלוטה" זה לשון) - אלה שדוברים שלוש שפות לפחות באופן סביר. אין מאפיין אחד מובהק לכל האנשים האלה, אבל בדרך כלל מדובר באחד או כמה מהמקרים הבאים: הם רכשו כבר בינקותם שתי שפות אם ובהמשך למדו שפה נוספת; הם הרבו לנדוד לאורך חייהם ממקום למקום; הם עובדים במקצוע שדורש מהם בקיאות במספר שפות (לדוגמה, מתרגמים או דיפלומטים); למידת שפות היא תחביב שהם משקיעים בו הרבה מזמנם.
כל התופעות בעולם לובשות צורה של פעמון. סטטיסטיקאים קוראים לזה "התפלגות נורמלית". במקרה של הכתבה הזו, בחלק הרחב של הפעמון נמצאים אנשים שדוברים שתיים או שלוש שפות, בקצה אחד נמצאים אנשים שדוברים רק שפה אחת, ובקצה השני נמצאים יחידי הסגולה שדוברים מגוון אדיר של שפות. נניח, 11 (על אף שזה נשמע כמו מספר אקראי, הוא נשען על מחקר ארוך של העיתונאי וחוקר השפות האמריקני מייקל אררד). לאנשים כאלה קוראים היפרפוליגלוטים, ואם אתם מכירים אחד כזה, לא מעט חוקרים ישמחו שתיצרו איתם קשר - הם מחפשים אותם בנרות. יש כאלה שגם ישמחו לחבר להם כמה אלקטרודות לראש.
אחד ההיפרפוליגלוטים המפורסמים בהיסטוריה הוא החשמן האיטלקי ג'וזפה קספר מצופאנטי (1849-1774). עדויות מתקופת חייו מעלות כי דיבר באופן שוטף לפחות 30 שפות, ולמד עוד 40 נוספות. ככל הנראה תרמו לכך שנותיו ברומא, אז כיהן בתור הספרן הראשי בספריית הוותיקן. אגדה חביבה מגוללת את המפגש בינו לבין המשורר האנגלי לורד ביירון, שמלבד שפת אימו אנגלית, היה בקי גם באיטלקית, יוונית, צרפתית, גרמנית, לטינית ושפות נוספות. לפי הסיפור, השניים ערכו ביניהם תחרות קללות רב-לשונית, שבסופה הודה ביירון בהפסדו וכינה את יריבו הנערץ "תפלץ". אם שניהם היו בקיאים בעברית בת זמננו, הוא כנראה היה קורא לו "תותח".
והנה עוד אנקדוטה: סקר נרחב שנעשה בתחילת המאה הנוכחית, מצא התאמה בין היפרפוליגלוטים לבין גברים מהקהילה הגאה, שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, סובלים מאסתמה או מאלרגיות, ויד שמאל היא היד המיומנת שלהם. יש הטוענים שמדובר בצירוף מקרים משעשע ותו לא, אבל חוקרים אחרים מצביעים על כמה הסברים אפשריים. למשל, תכונת השמאליות עשויה להעיד על אופן מסוים בתפקוד של המוח, ואוטיזם נקשר במקרים מסוימים בזיכרון פנומנלי. גם אם הסקר אכן מייצג, יש לזכור שמדובר בסטטיסטיקה בלבד. אין זה אומר שכל ההיפרפוליגלוטים סובלים מאלרגיה, וגם לא שכל הלהט"בים ניחנו בכישרון שמימי ללמוד שפע של שפות. עד שנבין טוב יותר את הסוגיה, אפשר להתייחס אליה כאל פרט טריוויה חביב.
יוני הוא פוליגלוט גאה אך צנוע. הוא מעדיף שלא להתרברב, על אף שיש לו כמה סיבות מוצדקות. הוא נולד וגדל בבאר שבע לאב שעובד בתעשייה הביטחונית ולאם שעובדת במשרד החינוך, ומגיל צעיר מאוד התגלה כילד שקדן וסקרן. בתחילת גיל ההתבגרות נכנס לו ג'וק לראש: הוא החליט ללמוד שפות במרץ, וכמה שיותר. השפה הראשונה שלמד הייתה רוסית. כיום, עשרים שנה לאחר מכן, הוא דוקטורנט המלמד פילוסופיה ואמנות באחת האוניברסיטאות הנחשבות באנגליה.
יוני מספר כי ניסה ללמוד עשרות שפות במהלך חייו. הוא מסוגל לדבר בעשר או 11 שפות באופן שוטף או כמעט שוטף, מסוגל להאזין להרצאות ולקרוא מאמרים בכ-25 שפות, ובקי בצורה כזו או אחרת בכ-40 שפות בסך הכול. כשהוא נשאל מה סוד הקסם שלו – מאיזה חומר קורץ, מה האכילו אותו ההורים ולאילו ספרים למען השם נחשף בילדותו – הוא טוען ששום דבר מיוחד לא קרה.
גם ההורים של יוני מתעניינים בשפות, אך במידה פחותה של אובססיה. לדבריו, מדובר בעיקר בעבודה קשה: במשך שני עשורים הוא השקיע מדי יום שעתיים עד חמש שעות בלמידת שפות. הדבר התאפשר, בין היתר, הודות לעיסוקו כאקדמאי וכמורה לשפות באופן פרטי. הוא מודה כי בשנים האחרונות הוא סובל משחיקה מסוימת בתחביב הזה, ומבהיר שזה כעשור הוא משקיע יותר ב"שימור ורענון של שפות" מאשר בלמידת שפות חדשות.
הסיפור של לאה שונה. היא מעולם לא תכננה להתהדר ברזומה רחב של שפות, אך חייה הפכו אותה לפוליגלוטית. היא נולדה בצרפת ועלתה לארץ עם משפחתה באמצע שנות ה-90. לאחר כמה שנים, הוריה חזרו לצרפת והיא נשארה בארץ עם הסבים. בהמשך עברה לגור בפנימייה, ולאחר מכן התגוררה עם שותפים. בישראל היא דיברה בעיקר עברית, ולאורך הזמן זנחה באופן כמעט מוחלט את הצרפתית. בגיל 30 המריאה לניו יורק ולמדה שם תואר שני בהיסטוריה. במהלך לימודיה למדה ועבדה אך ורק באנגלית, ובקושי דיברה עברית.
כשלאה חזרה לישראל בתום חמש שנים, קרה דבר מוזר. היא הרגישה שהיא נתקעת בכל אחת משלוש השפות שליוו אותה במהלך חייה: שפת האם שלה, צרפתית, חסרה מבחינת אוצר המילים, ושפת הנעורים שלה, עברית, מתבלגנת מבחינה תחבירית. משנה לשנה גם האנגלית שבפיה נשחקת מעט. היא מודה שהמצב מתסכל אותה ולפעמים אף מעורר בה חרדה, כאילו נלקחה ממנה זהותה. ובכל זאת, ברגעים אחרים היא שמחה שהיא מסוגלת לנוע בין שלוש שפות, גם אם לא תמיד בצורה מושלמת.
עד כמה שזה נשמע בסיסי, המדע עדיין לא פיצח את האופן שבו אנחנו לומדים לדבר. ישנה הסכמה על דבר אחד - לילדים קל יותר ללמוד שפות מאשר למבוגרים, אבל הפרשנים חלוקים. נועם חומסקי (אפשר לקרוא עליו כאן בהרחבה) טען כי כל בני האדם נולדים עם מנגנון המאפשר להם להבין את כללי השפה, אך המנגנון הזה נשחק עד שאנחנו נעשים מבוגרים ויוצא משימוש. חוקרים אחרים חולקים עליו באופן נחרץ. האסכולה המתחרה, שהנהיג החוקר סטיבן קראשן, בוחנת למידת שפה כתהליך קוגניטיבי, ולפיה אין הבדל מהותי בין האופן שבו ילדים ומבוגרים לומדים שפה אלא הבדל איכותי בלבד, שהם עדיין מנסים לנמק.
האם אנשים שלומדים שתי שפות בגיל צעיר אכן ילמדו ביתר קלות שפות נוספות בהמשך חייהם? גם בנוגע לזה הדעות חלוקות. חוקרים רבים מאמינים שרכישת שפות בגיל צעיר מעניקה בסיס רחב ללמידת שפות בחיים הבוגרים. מצד שני, ישנה טענה שאנשים שדיברו מספר שפות בילדותם נוטים להתמודד עם קשיים ייחודיים בלמידת שפה חדשה בחייהם הבוגרים: השפות שלמדו בגיל צעיר צפות ומבלבלות אותם באופנים בלתי צפויים, בשל המגוון של הכללים השונים והמשונים.
אבל החוקרים לא מרימים ידיים, ומנסים לענות על השאלה: האם הכישרון הזה נרכש או מולד? בעוד שקשה להבחין באופן ברור בין אנשים שדוברים שפה אחת, שתיים או שלוש (כאמור, מדובר לא פעם בנסיבות חייהם ותו לא), קל למדי למתוח קו בין אנשים שדוברים שפה או שתיים לבין אלה שמדברים 20 או אפילו 30 שפות.
תיאוריה שצוטטה ב"ניו יורק טיימס", ועוררה עניין רב, גורסת שלעיתים זינוק ברמות הטסטוסטרון ברחם משפיע על תפקוד המוח של העובר, ומפתח באופן חריג את יכולות למידת השפה שלו. חוקרים אחרים מזהים קשר בין שליטה במגוון רחב של שפות לבין תסמונת סוואנט - מצב נוירולוגי נדיר, מולד או שנגרם כתוצאה מתאונה, המקנה לאדם מסוים יכולות מנטליות מופלאות בתחומים צרים כמו מתמטיקה, ציור או מוזיקה, לצד מגבלות חמורות בתחומים אחרים. הייצוג התרבותי המוכר ביותר מופיע בסרט "איש הגשם", שבו דסטין הופמן מגלם אדם עם זיכרון חזותי מרחיק לכת.
"הגנטיקה של כישרון היא טריטוריה שטרם נחקרה. זה רעיון שקשה לתחום בניסויים, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהגנום שלך מעצב אותך בדרכים מסוימות"
ישנם גם חוקרים שמחפשים את התשובה בנבכי הדנ"א. כזו היא מדענית המוח הבריטית סופי סקוט, שבחנה מוחות של מומחים לשפות וגילתה ממצאים פורצי דרך הקשורים בחומר האפור בקליפת השמיעה שלהם. גם החוקר ההולנדי סימון פישר עורך בשנים האחרונות מחקרים דומים. בריאיון ל"ניו יורקר" אמר כי "הגנטיקה של כישרון היא טריטוריה שטרם נחקרה". לדבריו, "זה רעיון שקשה לתחום בניסויים, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהגנום שלך מעצב אותך בדרכים מסוימות". בזמן שתוצאות המחקרים האלה מוסיפות להצטבר, במעבדות ברחבי העולם מבקשים לבחון גם את הממד הבין-דורי של כישרון שפתי. כבר עתה ידוע שפוליגלוטים רבים הם ילדים להורים פוליגלוטים, אך טרם הוכח באופן חד-משמעי שהקשר הוא אכן גנטי ולא חינוכי או סביבתי.
לצד השאלה כיצד אנחנו לומדים שפה, עולה שאלה נוספת ומרתקת לא פחות: כיצד השפות החדשות משפיעות עלינו? מחקר שפורסם לפני עשור במגזין Psychological Science מראה כי כאשר אנשים משתמשים בשפה זרה, תהליך קבלת ההחלטות שלהם נעשה שקול יותר בהשוואה לשפת האם שלהם, ומושפע פחות מדעות קדומות. החוקרים מציעים שבעודנו מדברים בשפה חדשה, תהליכי המחשבה שלנו הם אוטומטיים פחות ונקיים מסטיגמות. לטענתם, אנשים שדוברים יותר משפה אחת נוטים לקבל החלטות באופן הגיוני יותר.
למידת שפות מגוונות הופכת אנשים גם לרב-תרבותיים. חשבו על כך: שפה היא לעולם לא רק אוסף של חוקי דקדוק ואותיות מצחיקות, היא מהווה גם שער לעולם אחר. ללמוד שפה זה כמו לקבל עוד זוג עיניים שדרכן אנחנו רואים את העולם. היינו רוצים אולי, כמו בסרט "מטריקס", שמישהו פשוט יטעין לתוך ראשנו את כל שפות העולם, כמו שאנשי הצוות של מורפיאוס טוענים בראשו של ניאו, הגיבור, בקיאות מעלפת בקונג פו - אך במציאות, כדי להכיר שפה חדשה עלינו להבין את התרבות ואת ההיסטוריה הקשורות בה.
אין שתי שפות מקבילות זו לזו מבחינת אוצר המילים שלהן, וכל שפה גם כוללת מערכת נבדלת של כללי נימוס, המבטאת את יחסי הכוחות החברתיים. על כן, מי שלומד שפות רבות עשוי להפוך לאדם ליברלי יותר באופני החשיבה שלו, ולפי כמה מחקרים אפילו להיעשות אמפתי יותר. על אותו משקל, מי שמעוניין לדבר כמה שפות צריך לקחת בחשבון שיצטרך לפתוח בשלבים מוקדמים למדי גם ספרי גיאוגרפיה, היסטוריה, דת ואמנות.
ההשפעות הפסיכולוגיות לא נעצרות כאן. זוכרים את הסיפור של לאה? היא לא לבד. פוליגלוטים רבים חשים שכל שפה מייצגת צד אחר בזהות שלהם, וחלקם אף מתארים תחושה של דילוג בין זהויות שונות בהתאם למעבר בין שפות. עם זאת, ראוי למתן את האמירות האלה ולהבהיר שעל פי כלל החוקרים, אין כאן מקרה של הפרעה נפשית (לא מדובר ב"פיצול אישיות", כלומר הפרעת זהות דיסוציאטיבית), אלא פשוט יכולת לנוע בין סטים שונים של השקפות ומנהגים. הדבר דומה במקצת לאופן שבו תתנהגו אחרת לצד ילדים קטנים, מול הבוסים שלכם בעבודה, בזמן יציאה עם חברים ובארוחה משפחתית.
בין אם מדובר בכישרון מולד או לא – ועד שהמדע יכריע באופן סופי – כל אחד יכול ללמוד עוד שפה או שתיים, בכל גיל. נכון, לא כולנו יכולים להתברג לספר השיאים של גינס, ולא כולנו נישמע נהדר בשפות שנצליח לקלוט, ובכל זאת, אין סיבה להתייאש. למידת שפה היא תהליך ארוך אך משתלם, ושתי מילות המפתח הן התמדה ותשוקה. אחרי סקירה של שיטות הלימוד המובילות, אפשר לנסח כמה עצות בטוחות למי ששואפים להרחיב את הלקסיקון שלהם.
בחרו שפה שמעוררת בכם התרגשות. אולי זו השפה שבה נכתבו הספרים או הסרטים האהובים עליכם, השפה שבה לוחש על אוזניכם המאהב האקזוטי או השפה שתעזור לכם לנצח את כל המתחרים העסקיים שלכם. זה נשמע ברור מאליו, ובכל זאת: מורים מעידים שככל שתלמידים מגלים עניין רב יותר בשפה, כך סיכויי ההצלחה שלהם גדלים. לכן, חשוב שלא תבחרו את השפה שאתם מרגישים שאתם אמורים ללמוד או שפה שנראית לכם אופנתית, אלא שפה שתפרוט על הפנטזיות שלכם.
אל תתביישו לקבל עזרה. ללמוד שפה בלי שום הנחיה זה מסובך מאוד, וחבל שתתאמצו לשווא. מוטב להירשם לקורס בבית ספר לשפות או באוניברסיטה, למצוא ספר ללימוד השפה (אופציה מוגבלת, כי כך אף אחד לא יעבוד איתכם על ההגייה), לקחת מורה פרטי או ללמוד את השפה באמצעות פודקאסט ייחודי (אנו ממליצים על Coffee break שמלמד מגוון שפות, מגרמנית ועד מנדרינית). אחרי שרכשתם את הבסיס השפתי, תוכלו לעבור לקורסים מתקדמים או להמשיך בעצמכם.
שלבו את השפה בתוך היומיום שלכם. עם כל הכבוד לאפליקציות פופולריות כאלה ואחרות ללימוד שפה, יש בזה משהו מלאכותי מדי. זוכרים שלמדתם צרפתית או ערבית בתיכון? יופי. אבל זוכרים את השפה עצמה? מובן שלא. ככה שזה כשמשננים, מקיאים על הדף ושום דבר לא קורה בין לבין. כדי ללמוד שפה באמת צריך לחיות אותה ולהיחשף לגילויים המגוונים שלה בעולם האמיתי. עשו מינוי לעיתון בשפה החדשה, קראו ספרים (מותר להשתמש במילון), האזינו לריאיונות ולשירים (מוטב גם לקרוא את המילים), צפו בסרטים (המתקדמים גם יסתירו את הכתוביות), הצטרפו לקבוצות פייסבוק שהשפה הרלוונטית היא הדומיננטית בהן וכן הלאה. זה ישתלם.
השקיעו בשפה החדשה שלכם זמן. גם מעבר לשיעורים. חצי שעה בכל יום זה לא רע. שעה בכל יום זה כבר מצוין. מה אפשר לעשות בזמן הזה? לרענן את אוצר המילים, לעבוד על התחביר או על המבטא, לקרוא טקסט חדש או לשוחח עם מישהו. פספסתם יום אחד? עבדו כפול ביום הבא.
הקיפו את עצמכם בדוברי השפה. אם אתם יכולים, עברו לגור במקום רלוונטי לשנה או שנתיים. זו העצה המוכרת ביותר כי היא גם היעילה ביותר. אם לא מתאים לכם להגר כרגע, תוכלו למצוא בעיר שלכם מישהו שדובר את השפה ושיהיה מוכן לשוחח איתכם כמה פעמים בשבוע (לפעמים מדובר בתייר או מהגר שישמח לקבל מכם שיעורים בעברית, או בכל שפה אחרת שאתם דוברים). אם אין מישהו כזה בשכונה שלכם, תמיד אפשר למצוא חבר חדש ממקום מרוחק, אי שם ברחבי האינטרנט. ישנן גם אפליקציות ייעודיות, כמו למשל "טנדם" (Tandem), שמאפשרת לכם "להחליף שפות" עם משתמשים מהעולם.
למדו שפות דומות לאלה שאתם מכירים. זה לא נשמע מסעיר, אבל זו עצה כנה. הספרדית שלכם השתפרה? נסו גם איטלקית ופורטוגזית. יש בפיכם רוסית? בדקו מה מצבכם באוקראינית. יודעים שוודית? גם נורבגית, דנית ואיסלנדית עשויות לדבר אליכם. דוברים עברית? קחו כמה שיעורים בערבית מדוברת. אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק. שפות מאותן משפחות חולקות הרבה מן המשותף בכל הקשור לתחביר, לאוצר מילים ולפעמים אפילו למבטא. איך אתם חושבים שהיפרפוליגלוטים מוסיפים כל כך הרבה שפות לרשימות שלהם? בדיוק ככה. וזו לא בושה.
אל תזניחו את השפות שלמדתם. שפות שלא משתמשים בהן נשכחות חיש קל. השגרה דוחקת מהזיכרון את המילים שאינן משמשות אותנו. אם כבר עבדתם קשה, לא חבל לאבד את מה שהשגתם? שפות, בניגוד לרכיבה על אופניים, הן לא דבר שאפשר לחזור אליו כאילו לא חלף יום. תתמידו, תתמידו, תתמידו. שלא יֵצא לכם ברגע האמת "ליפופו".
