סרט האימה "בית הסיוטים" (The Night House) מנסה לשלב בין שלושה מניעים חזקים שתכליתם לעורר בצופים תחושות מצוקה: אלמנט הבית הרדוף, הפחד מפני אובדן השפיות, והפחד מהסודות האפלים שמסתירים האנשים הקרובים ביותר. הבימוי מספק לא מעט רגעי בהלה ואי נחת, המשחק – הנשען בעיקר על יכולותיה של השחקנית הבריטית רבקה הול ("ויקי כריסטינה ברצלונה") – מבסס היטב את תחושת המצור. המכלול לא רע, אבל גם לא טוב או מקורי במיוחד.
בית הסיוטים – טריילר
סביבת ההתרחשות היא עיירה ליד אגם בצפון מדינת ניו יורק. בסצנה הפותחת את הסרט אנו רואים את בת' (הול) חוזרת בשעת לילה לביתה הריק. בתמונות ברחבי הבית היא מצולמת עם בעלה המנוח אואן (אוון ג'וניגקיט) ואנו מבינים שהיא חזרה מהלוויה, לאחר שהבעל התאבד בירי אקדח לראשו, בעודו יושב בסירה באגם מול הבית שבו הם גרים. בהבזקי הזיכרונות של בת' אואן הוא גבר חייכן, מגונן, ששימש כארכיטקט של הבית שבו הם גרו במשך 14 שנים. מבחינתה של בת' לא היה דבר בחיים של בעלה, כפי שהכירה אותם, שאמור היה להסביר את שהתחולל.
כצפוי, האלמנה הטרייה נמצאת במצב של מצוקה רגשית ובלבול. היא גם חיה בבית מבודד וגדול יחסית שהשקט שבו הופך למאיים, אבל לא מאיים כמו הקולות המוזרים שהיא מתחילה לשמוע. מכיוון שחדר השינה נמצא בקומה השנייה של הבית, דברים שקורים בקומה הראשונה (והרי לא אמור לקרות או להיות בהם דבר), מקבלים נוכחות מאיימת באמצעות אפקטים קוליים סוגסטיביים, והמוגבלות של המידע הוויזואלי שיש לגיבורה. אלה כלים בסיסיים של השגת אימה באמצעות מיקוד בנקודת המבט המוגבלת של דמות בודדת.
חלק מההתמודדות של בת' כולל גם שתייה מעמעמת חושית. במצב לא יציב זה היא חווה דברים מוזרים שמתחילים להתרחש בבית. מערכת הסטריאו מתחילה לפעול מעצמה בקומת הכניסה. יש הבזקים של נוכחות מסתורית. כל האפשרויות פתוחות: זו יכולה רוח רפאים של הבעל או של ישות אחרת. לבת' יש גם סיפור מעברה שיש בו התחככות עם המוות. מצד שני ייתכן שחושיה מעומעמים או שהיא עוברת התערערות נפשית בעקבות הנסיבות הקשות. או שאולי זו קונספירציה שבה מעורבת אחד מדמויות המשנה – החברה קלייר (שרה גולדברג) המנסה לתמוך בה, או השכן המבוגר מל (וונדי קרטיס-הול) שנדמה כי הוא יודע דברים שאותם הוא מנסה להסתיר. ובכלל, בשרטוטים של הבית שתכנן בעלה יש כל מיני דברים מוזרים. מה קורה כאן?
כמובן שההסבר למה שקורה לא יכול להיות שכל הכיוונים העלילתיים האלו יופעלו. "בית הסיוטים" מפזר לא מעט פיתיונות עלילתיים (מה שמכונה באנגלית "red herring") שרובם, מטבע הדברים, יסתכמו בלא כלום. למעשה, במחשבה בדיעבד על הסרט, ברורה מידת המכאניות התכליתית של השימוש באותם סימני דרך מתעתעים, שלא הובילו לדבר, ואז נזנחו כלאחר יד על ידי העלילה.
בסופו של דבר, ומבלי להתייחס לכיוון שבו הסרט בוחר בסופו של דבר ללכת, מה שמגלה נותר לא מפותח או מעניין במיוחד כרעיון לסרט אימה. מהותית זה לא ממש משנה האם זה אירוע על טבעי, טירוף או קונספירציה. הסרט מסתפק במילוי תפקידו כמכונת הבהלות ויצירת תחושות אי נחת. אז גם אם הדברים מבוצעים במיומנות סבירה, זה מותיר את הסרט כלא יותר מדוגמה בינונית לז'אנר.
רבקה הול, שחקנית בעלת יכולות שעולות על הממוצע של שחקניות בסרטי אימה בתקציב בינוני-נמוך, נושאת את הסרט על כתפיה. לבלבול והצער של בת' מתווספים גם מרירות עוקצנית, ובהמשך, ככל שהיא מתחילה להתקדם בהבנת מה שהתחולל, גם כעס. דמות שלא נעשה מאמץ מיוחד לגרום לנו לחבב אותה, או להציב אותה בשטאנץ של האדרה נשית, כפי שסרטי אימה "מונעי אג'נדה" עשויים לעשות. זו אגב נקודת זכות לסרט. לצד זאת, הנוכחות של השחקנים בתפקידי המשנה מוגבלת ופונקציונלית.
"בית הסיוטים" הוא סרט האימה החמישי של הבמאי דיוויד ברוקנר, אבל רק הסרט השני שאותו הוא מביים במלואו. שלושת סרטים הראשונים (The Signal מ-2007, V/H/S מ-2012, ו-Southbound מ-2016) היו מורכבים מסגמנטים שבוימו על ידי במאים שונים. הפיצ'ר הראשון שאותו הוא ביים במלואו, "הריטואל" (מ-2017), היה הפעם הראשונה שבה הוא לא ביים תסריט שאותו הוא גם כתב, וכך גם הדבר בסרט הנוכחי שתסריטו נכתב על ידי בן קולינס ולוק פיוטרובסקי. התקדמותו המקצועית של ברוקנר היא פחות של מי שמבטא חזון אישי שלם, ויותר כטכנאי מיומן באופן מספק של סאונד ותמונה המסוגל להשיג את ליטרת ההבהלות הנדרשת.
