עבור רבים, הצפייה באסון המתגלגל של "שלגיה" הייתה – או תהיה, אם טרם הספקתם לנמנם מולו באולם הקולנוע - מרתקת יותר מאשר הצפייה בסרט עצמו. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בסתמיות של המוצר המוגמר – עיבוד הלייב-אקשן החלוש של דיסני לקלאסיקת האנימציה שלה מ-1937, חוליה נוספת בשרשרת עיבודי הלייב-אקשן המתישים והמיותרים של האולפן, ובהחלט לא האחרונה (עוד רגע נחזה בלייב-אקשן של "לילו וסטיץ'", אבוי). המבקרים – אלו שלא קטלו לחלוטין, או לכל הפחות העניקו לסרט את מינימום המחמאות האפשרי – די הסכימו עם הקביעה הזו. "התוצאה הסופית לא טובה מספיק כדי להיחשב כקלאסיקה, או גרועה דיה על מנת להיות גילטי פלז'ר", קבעה המבקרת של "סיאטל טיימס" מוירה מקדונלד, "היא פשוט...שם".
live
שלגיה – טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אבל זה לא לגמרי מדויק. הסרט לא "פשוט שם", כפי שאף מוצר (כן, מוצר, כמובן) שעלה צפונה מ-250 מיליון דולר (ללא עלויות שיווק והפצה, שמקפיצות את הסכום בעוד כ-100 מיליון דולר) איננו "פשוט שם". מדובר בבזבוז משווע של זמן, כישרון, ובעיקר ממון, עם תקציב שבעולם מתוקן היה צריך להתחלק בין עשרה סרטים ראויים – אולי אפילו מקוריים? האם אנו חשים אמיצים היום? - במקום להיזרק כולו על פרויקט ממוחזר ודל-השראה שכזה. אבל בדיסני רואים רק ירוק – ערימות המרשרשים שהרוויחו עיבודי לייב-אקשן כמו "אליס בארץ הפלאות" (הכנסות של 1.025 מיליארד דולר), "ספר הג'ונגל" (966 מיליון), "סינדרלה" (542 מיליון), "היפה והחיה" (1.2 מיליארד), "אלאדין" (קצת יותר ממיליארד דולר), "מלך האריות" (1.67 מיליארד דולר) ו"מופאסה: מלך האריות" (717 מיליון), עשו את שלהם.
בעלי המניות ראו כי טוב וביקשו עוד, גם אם בדרך הם נאלצו לאכול את התפוחים המורעלים של עיבודי הלייב-אקשן הכושלים שיצאו במסגרת האסטרטגיה הנ"ל ("מולאן" הפסיד הון, וכנ"ל "פינוקיו" שהפציע ישירות בסטרימינג; "דמבו" לא החזיר את ההשקעה, ו"בת הים הקטנה" התקרב לזה, אבל מיאן גם הוא לרשום רווחים של ממש). במילים אחרות: זה לא הולך להיגמר בקרוב. חוץ מ"לילו וסטיץ'", כאמור, בשנים הקרובות נקבל גם את "מואנה" ו"הרקולס" (בבימויו של גאי ריצ'י), וככל הנראה גם את "רובין הוד", "חתולים בצמרת", "במבי" ו"פלונטר". עתידות: גם הטובים ביותר מהם יהיו מיותרים בתכלית. כי ככה.
אבל "שלגיה" מהווה מקרה-בוחן מרתק גם בהשוואה לעיבודי הלייב-אקשן החלושים ביותר של דיסני עד כה, וזאת מפני שתמרורי האזהרה הבהבו זמן רב לפני צאתו. זאת מטאפורה שחוקה מאוד, אבל המעקב אחר ההפקה הזו היה כמו לצפות בתאונת רכבת בהילוך איטי – בא לך לצעוק "די! תפעילו את הבלמים!", אבל אף אחד לא היה מקשיב, אז אתה מסתפק בלשבת מרותק, מבועת, כדי לצפות בהתרסקות הבלתי-נמנעת. מה לעשות, אנחנו רק בני אדם, קשה להתיק את העיניים מכאלה.
באמת שמדובר בבחירה דלת-השראה במיוחד של דיסני, מה שניכר היטב בתוצאה הסופית. איפה הסטטיות העייפה של "שלגיה" ואיפה האנרגיה הקינטית, הסוחפת, של בלוקבאסטר מוזיקלי אחר שעלה על האקרנים השנה, "מרשעת"? זה ההבדל בין סרט שמוביל במאי, וסרט שמוביל טכנאי
ובאמת שאי אפשר היה לעצור את זה: דיסני, חדורי-אמוק, יצאו לדרך עם הרעיון עוד ב-2016. רק שלב הפרה-הפקה, שנמשך עד מרץ 2022, עלה מיליונים רבים – אלמנט שכבר בפני עצמו הופך את אפשרות הביטול או הבלימה ללא-מתקבלת על הדעת. דיסני כבר היו נעולים על הרעיון, בקיצור, וצבא שלם של תסריטאים (ארין קרסידה ווילסון חתומה עליו, אבל שישה תסריטאים נוספים עבדו על התסריט מלבדה, בהם גם גרטה גרוויג) עמל על מנת להביא אותו לכדי מימוש.
ואז, אחרי ההתחלה הרעועה הזו (פיתוח של שנים וצבא של תסריטאים=היעדר חזון מאחד כלשהו), הגיע השלב הקריטי והבלתי-נמנע הבא: ליהוק, גם בתפקידי המשחק וגם בתפקידי ההפקה. לצורך הבימוי נבחר מארק ווב – במאי בינוני להפליא שהגיע לשיאו בסרטו הראשון "500 ימים של סאמר", ואחראי לצמד סרטי "ספיידרמן המופלא" הנשכחים שאלמלא קסמו של אנדרו גארפילד, היו שולחים אתכם לוויקיפדיה ויוטיוב כדי לזכור משהו מהם. בעצם, יש מצב שהם עדיין יעשו זאת. ווב יודע לעבוד עם אפקטים מיוחדים, ייאמר לזכותו, אבל פרט לזה באמת שמדובר בבחירה דלת-השראה במיוחד של דיסני, מה שניכר היטב בתוצאה הסופית. איפה הסטטיות העייפה של "שלגיה" ואיפה האנרגיה הקינטית, הסוחפת, של בלוקבאסטר מוזיקלי אחר שעלה על האקרנים השנה, "מרשעת"? זה ההבדל בין סרט שמוביל במאי, וסרט שמוביל טכנאי.
לפעמים אינסלים צודקים
עובדת הצבתו של ווב בראש הפירמידה מחווירה בהשוואה לבחירות ליהוק השחקנים בסרט. ואולי זה לא לגמרי הוגן לקבוע את זה בדיעבד, כי לפחות על הנייר, הליהוק של "שלגיה" נשא בחובו הבטחה. רייצ'ל זגלר, למשל, שמגלמת את גיבורת הסרט, פרצה באמת ובתמים ב"סיפור הפרברים" של סטיבן ספילברג, סרט שזיכה אותה בפרס גלובוס הזהב על עבודתה בו.
קשה לקבוע כי היא לא ניחנה בכישרון השירה והמשחק הדרושים. אלא שלעצם הבחירה דווקא בשחקנית ממוצא לטיני – שלגיה, נזכיר, מתוארת באופן ברור ומודגש כבהירה עד מאוד, צחה כשלג - נלווה החשד הקבוע המופנה כלפי דיסני בשנים האחרונות: ניסיון לחזר אחר הקהל המודרני, הפרוגרסיבי וה-Woke. וכמובן שבאופן מיידי, כל החשודים הרגילים – שמרנים, תומכי טראמפ, אינסלים למיניהם וכל טרול משועמם עלי אדמות – מיד נתנו דרור אינטרנטי לתסכולם השורף. מידת התאמתה של זגלר לתפקיד הפכה לכמעט לא-רלוונטית אל מול גלי ההייט. וזה לא שהאולפן עם העכבר לא היה צריך לצפות את עוצמת ההתנגדות: ליהוקה של האלי ביילי לתפקיד הראשי ב"בת הים הקטנה" גרר תגובות דומות.
הנקודה היא שבשלב הזה כבר נראה להמונים, אינסלים זועמים או לא, שמדובר במדיניות מכוונת של דיסני - "ליהוק מתקן" שמציע "תיקון" פופוליסטי, להבדיל מבחירת-ליהוק אורגנית. וכן, זה מעורר אנטגוניזם. גם בקרב מי שתופס את עצמו כפרוגרסיבי יחסית
הנקודה, מיינד יו, היא לא שדיסני היו צריכים לחשוב על התוצאות האפשריות של הבחירה שלהם, אם נבחר להאמין שהבחירה נעשתה על סמך כישרונה של זגלר נטו (וכאמור, היא מוכשרת, הגם שמעט עוכרת). להפך: במקרה של "בת הים הקטנה" הבחירה התגלתה כמלאת-השראה, וגם העניקה לדיסני הזדמנות להפוך מר למתוק באמצעות כל סרטוני ה"ילדה שחורת-עור מתרגשת עד דמעות מול הטריילר של הסרט שמציג בת ים שחורת-עור" ששטפו את הרשת, בעידוד נלהב של התאגיד כמובן, עם צאת הסרט.
לא, הנקודה היא שבשלב הזה כבר נראה להמונים, אינסלים זועמים או לא, שמדובר במדיניות מכוונת של דיסני - "ליהוק מתקן" שמציע "תיקון" פופוליסטי, להבדיל מבחירת-ליהוק אורגנית. וכן, זה מעורר אנטגוניזם. גם בקרב מי שתופס את עצמו כפרוגרסיבי יחסית. לא הבחירה בזגלר, אלא החישובים הציניים שאולי עמדו מאחורי הבחירה הזו. אגב, באוגוסט 2023 נחשף כי הבחירה הסופית הייתה בין זגלר ובין שחקנית נוספת ממוצא לטיני, רנאטה ואקה, מה שדי מאשש את אופציית החישובים הציניים. גם התיקון שנעשה בגוף הסרט עצמו - שלגיה זכתה לשמה מאחר ששרדה סופת שלגים, מסתבר – מחזק את הרעיון.
8 צפייה בגלריה
האם זה רק קול הזמיר שלך שנתן לך את התפקיד? רייצ'ל זגלר בפרמיירה של "שלגיה" בלוס אנג'לס, 2025
(צילום: REUTERS/Mario Anzuoni)
ואז, כמובן, זגלר פתחה את הפה הגדול שמסתבר שיש לה, לכלכה על הסרט המקורי ("יש פוקוס גדול על סיפור האהבה שלה עם בחור שממש עושה לה סטוקינג", "כתבנו שלגיה שלא תזכה להצלה בידי הנסיך, והיא לא הולכת לחלום על אהבת אמת"), וקוממה עליה גם את מי שטרם התקומם; קרי: מעריצי, ובעיקר מעריצות דיסני, שראו את זגלר כמי שמתעסקת עם קודש-הקודשים שלהם/ן. כבר בשלב הזה, אל מול עיסוק בינלאומי חריג בשטויות הלא-באמת פוגעניות שפלטה זגלר, התחוור כי לדיסני יש אסון יח"צני על הידיים. אבל לך תעצור שור דוהר; שור שעלה 250 מיליון דולר.
מאחר שאנו עדיין בעניין הליהוק, צריך גם להתעכב על גל גדות. אומנם דיסני בהחלט לא יכלו לצפות מראש את 7 באוקטובר, את המלחמה העקובה-מדם שנגררנו אליה ואת האנטישמיות הגלובלית שמשתוללת כאש בשדה קוצים בעקבות כל אלה, אשר הסבו תשומת לב שלילית לכוכבת הישראלית. מה שדיסני כן יכלו לעשות טוב ביותר זה ללהק, פשוטו כמשמעו. גל גדות, סופרסטארית גלובלית פר אקסלנס ואישיות עתירת-כריזמה, היא פשוט לא בחירה מוצלחת לתפקיד כה בשרני, שמן הסתם דרש איזו דיווה גדולה מהחיים, אולי מישהי עם רקע בברודוויי. לא עבור השירה, שגדות דווקא מבצעת לא רע – אלא בעבור הנוכחות, המוג'ו והאפלה. האור, האופטימיות וכוח-החיים קורנים מגדות, אלא שהתפקיד שהיא מבצעת, של המלכה הרעה, דורש את ההפך – אנרגיה שלילית למכביר, שגדות פשוט לא ניחנה בה. בגלל זה היא הייתה מושלמת לוונדר וומן. בגלל זה היא הבחירה הלא-נכונה לתפקיד המלכה הרעה. ונראה שהביקורות הבינלאומיות די מחזקות את הטענה.
8 צפייה בגלריה
צריך פה דיווה רעה, ואת פשוט מתוקה מדי. גל גדות, מתוך "שלגיה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
האש שמשתוללת במזרח התיכון טענה את "שלגיה" גם בממדים פוליטיים לא רצויים, מבחינת דיסני, שגם כך כבר התחילה לראות איך הקירות סוגרים על הפרויקט היקר שלה. באוגוסט האחרון זגלר – פה גדול, כבר אמרנו? – הוסיפה Free Palestine בסופו של פוסט, וגדות ריטווטה (ואחר כך מחקה) פוסט מאת צייצנית ישראלית המאשימה את זגלר בכך שפרסמה זאת מכיוון שניסתה להיראות קולית בעיני עוקביה, וקובעת כי זה "פתטי". ואז זגלר, שטרם למדה להתרחק מהרשתות החברתיות כמו מאש, בטח כשהיא בעיצומו של מסע יחסי ציבור לסרט עצום בהשתתפותה, פתחה בנובמבר חזית גם עם מצביעי דונלד טראמפ – אלו שהפכו אותו לנשיא ארצות הברית בניצחון גורף, בואו לא נשכח – כשצייצה אחרי ניצחונו "פאק דונלד טראמפ, ושתומכיו לעולם לא יידעו שלווה". גם ההתנצלות שפרסמה כמה ימים לאחר מכן לא ממש עזרה. הנזק לסרט המתקרב – עוד נזק – כבר נעשה. מיליון דיסלייקים לטריילר ביוטיוב - ובכן, הם לא משקרים.
בין לבין היה גם אישיו מזיק נוסף עבור דיסני – שאלת שבעת הגמדים, מי יגלם אותם ואם בכלל יגולמו, להבדיל מ"יווצרו באמצעות מחשב". תחילה היה זה השחקן נמוך-הקומה פיטר דינקלדג' שהתראיין לפודקאסט של מארק מארון ותקף את דיסני על ההחלטה שלהם לעשות רימייק לסרט הזה, ספציפית. "הופתעתי כשהם היו גאים ללהק שחקנית לטינית לתפקיד שלגיה", אמר, "אבל אתם עדיין עושים את 'שלגיה ושבעת הגמדים'. אתם פרוגרסיביים באופן אחד אבל אתם עדיין עושים את הסיפור הפרימיטיבי המזוין הזה על שבעה גמדים שחיים יחד במערה. מה אתם עושים?".
ואז זגלר, שטרם למדה להתרחק מהרשתות החברתיות כמו מאש, בטח כשהיא בעיצומו של מסע יחסי ציבור לסרט עצום בהשתתפותה, פתחה בנובמבר חזית גם עם מצביעי דונלד טראמפ – אלו שהפכו אותו לנשיא ארצות הברית בניצחון גורף, בואו לא נשכח – כשצייצה אחרי ניצחונו "פאק דונלד טראמפ, ושתומכיו לעולם לא יידעו שלווה". גם ההתנצלות שפרסמה כמה ימים לאחר מכן לא ממש עזרה
ולדינקלדג' יש נקודה טובה. דיסני אומנם בטח חשבו לעצמם שהם עקפו איכשהו את המהמורה כשהטילו את מלאכת יצירת הגמדים על בתי האפקטים המיוחדים שעבדו על הסרט, עם תוצאה סופית שנרשמת ככעורה, ביזארית ומלאכותית, כפי שניתן היה לצפות. הם אפילו הגיבו רשמית לדינקלדג' וטענו כי הם "נוקטים בגישה שונה" ו"מתייעצים עם קהילת נמוכי-הקומה". אותה קהילה, אגב, התרעמה מאחר שלא לוהקו נציגיה, שהוחלפו בידי יצירי-מחשב. אבל שוב, הנקודה פה היא שהבחירה בגישה הפרוגרסיבית באה על חשבון התוכן – ושבלי קשר לתוכן, הבחירה הזו חוזרת שוב ושוב לנשוך את דיסני בישבן. במקרה של "שלגיה", פשוט אי אפשר היה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, שזה בדיוק מה שהאולפן ניסו לעשות. והחטא הקדמון במקרה של הסרט הזה, שכולו שרשרת של בחירות שגויות, היה הבחירה לעשות אותו מלכתחילה.
ההיבריס ומחירו
כן: די קל לקבוע, אם נשארתם איתנו עד כה, שכל עיבודי הלייב-אקשן של דיסני היו בחירות שגויות – לפחות עבור קהל הצופים שלא באמת הרוויח משהו מאף אחד מהם, ובניגוד לבעלי המניות שדווקא כן הרוויחו. היחיד שהתקרב להצדיק את עצם קיומו היה "ספר הג'ונגל" שביים ג'ון פאברו, והיה מספיק משובב-עין ומלא-חיים כדי להשכיח לרגע קל שהוא מבוסס כמעט אחד-לאחד על קלאסיקת אנימציה אלמותית. אבל "שלגיה ושבעת הגמדים"? הסרט הראשון באורך מלא של דיסני, שנעשה לפני 88 שנים? הרי אפילו כוכבת הסרט זגלר, בדבריה, המחישה כמה שהוא מיושן ולא עדכני לזמנינו המודרניים. הרי הניסיונות הקודמים של דיסני לעבד-מחדש קלאסיקות עתיקות הסתיימו במפחי-נפש – "דמבו" המשמים והמוזר של טים ברטון, ו"פינוקיו" המזעזע של רוברט זמקיס. ב"סינדרלה" של קנת' בראנה זה עבד אך בקושי, וגם זה בעיקר הודות לקסם של לילי ג'יימס, ולהיעדר-יומרה מרענן מצדו של בראנה. מה לעזאזל גרם להם לחשוב ש"שלגיה ושבעת הגמדים" יצליח היכן שקודמיו נכשלו?
ובכן, כנראה שהאשם העיקרי הוא ההיבריס. דיסני הוא האולפן הגדול והחזק ביותר בהוליווד ובכלל, כשאף אולפן אחר לא קרוב אפילו להוות תחרות. את 2024 סיימו בדיסני כשהם אוחזים בכ-25 אחוזים מסך ההכנסות מקולנוע בארצות הברית – כתף ושכם מעל כל המתחרים. גם 2025 תסתיים באותו האופן, עם כמה מגה-שוברי קופות שדיסני עוד עתידים להוציא, בהם "זוטרופוליס 2" ו"אווטאר 3". וכשאתה כל כך גדול וכל כך חזק, אתה מתחיל לחשוב שאתה בלתי פגיע, ובמקרה הכי גרוע, אם אין ברירה אז אתה יכול לבלוע כמה צפרדעים בדרך להצלחה הבאה.
אך לא לעולם חוסן. גם הטיטאנים נפלו לבסוף. מילים אלו נכתבות ומתפרסמות לפני שנחשפו הביצועים הקופתיים של "שלגיה", אולם אל מול הצפי הקופתי של הסרט בארצות הברית – כ-50 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון – קשה לראות אותו מסיים ברווח, גם אם קבלת-הפנים הגלובלית עתידה להתגלות כמעט מעודדת יותר. כדי שסרט שעולה יותר מ-300 מיליון דולר ייצא ברווח, הוא צריך לרשום רווחים של יותר מ-700 מיליון. ולאור הנגטיביות האופפת את הסרט והביקורות הקוטלות, הדרך של "שלגיה" לשם נראית קשוחה במיוחד (אם כי "מופאסה: מלך האריות", שנתפס תחילה ככישלון מתהווה, הצליח בסופו של דבר לעבור את הרף הנדרש, להפתעת כולם).
אם "שלגיה" אכן יתרסק, כצפוי, זה לא יהיה הכישלון היחיד של דיסני בשנים האחרונות. רחוק מזה. מ"שנות אור" של פיקסאר/דיסני, דרך "עולם מוזר" ועד "המשאלה", תחום האנימציה לא תמיד מחייך לאולפן – וגם בנושא סרטי הלייב אקשן שלו אנו יכולים להרחיב, אם בא לכם (היוש, "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל"). הם לא חסינים מטעויות, החבר'ה הנחמדים בדיסני, ולמעשה הם שומרים על עקביות מרשימה בתחום. הציצו-נא בשלל הפאשלות שנעשו במארוול ולוקאספילם בשנים האחרונות, אם אתם זקוקים להמחשה.
וגם גרסת הלייב-אקשן של "שלגיה", כאמור, היא טעות. השאלה היחידה היא אם בדיסני ישכילו ללמוד מהטעות הזאת – לא ברמת פיקוח-יתר על כוכביהם, או ליהוק מדויק יותר או ניהול משברים, אלא ברמה הבסיסית, הקריטית, של האור הירוק הראשוני; על מה הולכים, ועל מה לא; למה מפנים תקציבים של מאות מיליונים, ועל מה מוותרים. אבל זו לא באמת שאלה. הרי כבר סקרנו פה את רשימת עיבודי הלייב-אקשן העתידיים של האולפן. אתם יודעים את התשובה. כנראה צריך שאיזה בעל-מניות גדול יפרוץ בבעיטה לחדר הישיבות במשרדים של דיסני באנהיים, קליפורניה, ויזעק בקול גדול, "עד כאן! אנחנו חוזרים לעשות סרטים, ולא צעצועים ממוכנים ב-300 מיליון דולר שבנינו מחלקי-חילוף של צעצועי עבר מאובקים! מי שלא טוב לו, יום טוב לו!". אשרי המאמין.
