באופן מעט אירוני, התוכנית האחרונה של "לול" - החבורה שהכניסה רוח חדשה לתרבות המקומית בראשית הסבנטיז, ושודרה בטלוויזיה ב-18 במרץ 1973, הסתיימה בביצוע "שיר של אחרי מלחמה". "זהו שיר אחרי מלחמה / הוא תמיד מזכיר לי תקווה / היא מחכה, אהובה כבר חוזר / זהו שיר שבא אחרי המלחמה", שר שם אריק איינשטיין באחד מרגעיו היפים. חצי שנה לאחר השידור ההוא, ישראל והמוזיקה שלה כבר לא יהיו ויישמעו אותו הדבר. "שיר של אחרי מלחמה"? יותר בכיוון של "יכול להיות שזה נגמר".
15 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: שלמה ניצן, גדי יגיל ואריק לביא בהופעה בפני חיילים
(צילום: דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
מלחמת יום הכיפורים תפסה את אמני ישראל, כמו את כל תושבי המדינה, בהפתעה גמורה, ומי מהם שלא היה בסדיר התגייס מיד. לאורך חודשים ארוכים שורת אמנים מרשימה התייצבה בפני החיילים שישבו במעוזים שעל גדות תעלת סואץ ובמוצבים ברמת הגולן, במטרה לשמח אותם לכמה רגעים. פעולות שכאלו אולי לא זיכו את מבצעיהם בצל"ש, אך הן סיפקו תחמושת נחוצה לכוחות. גם 50 שנה אחרי, המוזיקאים שהופיעו בפני החיילים במלחמת יום הכיפורים ובתקופת הכוננות הארוכה שאחריה, לא שוכחים את ההלם והכאב שלהם, ולא את התקווה לחיוך שראו בעיני הקהל שהתאסף מולם במדי חאקי ואבק.
"המצב אז היה כל כך קטסטרופלי שאנשים חשבו שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות"
יובל ניב, עיתונאי "ידיעות אחרונות" וחוקר מוזיקה ישראלית, שיצר לאחרונה יחד עם יהורם גאון והבמאי אורי הראל סרט תיעודי על האמנים שהופיעו במלחמת יום הכיפורים בשם "אני מבטיח לך", שישודר מחר (ב') בצאת כיפור ברשת 13, מזכיר שחוץ מההתגייסות המיידית והנרחבת, אחד מהם - הזמר רומן שרון - אף שילם בחייו כשנהרג בתאונת דרכים באזור בלוזה שבסיני לאחר הופעה בפני חיילים, ונקבר בבית העלמין הצבאי קריית שאול. כל שם שניתן לחשוב עליו מהימים ההם הגיע לחזית, ניב אומר. "אפילו חנה מרון הופיעה בסיני, שנה לאחר הפיגוע שבו איבדה את רגלה. למרות ששילמה את המחיר הכי כבד של הסכסוך פה והייתה אמא לילדים. זה מראה עד כמה אתוס התגייסות האמנים שהחל כבר במלחמת השחרור עם יפה ירקוני ושושנה דמארי היה חזק. כולם התגייסו אז - גם כאלו שלא היו חייבים בכך, ולא שירתו בצבא - והם זגזגו בין החזיתות. לא היה הבדל בין מילואימניק של הצנחנים או השריון לבין מילואימניק שהיה שייך להווי ובידור", הוא מדגיש.
מתוך הסרט "אני מבטיח לך"
(צילום: באדיבות רשת)
15 צפייה בגלריה
גם חיים חפר וגם עוזי חיטמן כתבו אז שזו תהיה המלחמה האחרונה. יהורם גאון
(צילום: אלי חן, במחנה נח"ל. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
הם לא חיפשו אז אשמים, והצורך בבירור המחדל לא עלה מהשירים שנכתבו באותם ימים - חלקם בסמוך לאזורי הקרבות ופריסת הכוחות. בין השירים הרבים שנוצרו אז אפשר לציין את "המלחמה האחרונה" (שכתב חיים חפר, הלחין דובי זלצר ויהורם גאון שר), "החיטה צומחת שוב" (שכתבה דורית צמרת מבית השיטה לאחר נפילתם של 11 מבני המשק, חיים ברקני הלחין וביצעה חוה אלברשטיין), "הסופה מגולן" (שכתב מנחם מלינק, הלחין קובי אשרת וביצע ששי קשת), "מי ידע שכך יהיה" (שעוזי חיטמן כתב ובעז שרעבי שר), "אחכה לך" (שכתב דודו ברק והלחין נתן כהו לנשמות הטהורות), "אתם זוכרים את השירים" (שיהונתן גפן כתב וחנן יובל הלחין ושר), "היכן החייל" של אהובה עוזרי שהראה שיפי בלורית ותואר היו גם בשכונות ולא רק בקיבוצים, ו"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" שהמילואימניק מאיר אריאל כתב אז, והקליט עשור לאחר מכן.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
גם האלבומים שהופיעו לאחר המלחמה נגזרו מאותו האריג המוזיקלי. "לכל החברים מהמסע מים אל ים" של שלמה ארצי ולהקת גברת תפוח, ו"כמו צמח בר" של אלברשטיין, התמקדו בעיקר בשכול ובתקווה למחר טוב יותר. גם "המלחמה האחרונה", אלבום האוסף שסיכם את המלחמה ושעל עטיפתו הופיעה תמונה של יהורם גאון (עם הקסקט מ"קזבלן"), מוקף בחיילים בבסיס נפח בגולן. לצד שיר הנושא בביצוע גאון האלבום כלל שירים כ"לו יהי" ומכתב מאמא" בביצוע אלברשטיין, "אין לך מה לדאוג" ששר עוזי פוקס, "על שלושה פשעי דמשק" ששר משה הלל, "גם הפעם" של אריס סאן ו"שירו שיר חדש" של סילבן ויאיר. למרות מגוון הקולות, גם האוסף הזה ביקש בעיקר להציע חיבוק שיקל במקצת על הטראומה הלאומית. "יש משהו נורא מוזר בכך שגם חיים חפר וגם עוזי חיטמן כתבו אז שזו תהיה המלחמה האחרונה, אבל יכול להיות שכמו שאחרי מסיימים לבכות מתחילים לצחוק, המצב אז היה כל כך קטסטרופלי שאנשים חשבו שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות", מוסיף ניב.
למרות הקטסטרופה, במוזיקה העברית הפוסט יום-כיפורית המיידית היה קשה לאתר מקבילה למוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפשט" שבתעלה, שיצא בתום הקרבות למאבק יחיד במחדל. ולמה לא היה אחד כזה? ניב מזכיר ש"אלו היו ימים של קונצנזוס מוחלט שאיש לא הטיל בו ספק. ויש משהו נורא יפה בזה, שכולם מתגייסים סביב אותה המטרה. לקח לאנשים להבין שפסטיבלי הניצחון הקודמים היו מיותרים, שהיה מחדל ושהיה אפשר להשקיע בתהליך מדיני מול מצרים שיכול היה למנוע את המלחמה הזו, בטח בדיעבד. אבל זה לא היה דור שמתח ביקורת - בטח במוזיקה הפופולרית, ויכול להיות שבגלל היקף הטראומה – ובמקרים רבים גם קרבה אישית לחללים - היה לא נעים לשיר על זה. 'איפה טעינו' שזאב טנא כתב לאושיק לוי הוא חריג יחסית, יכול להיות שאם אריק איינשטיין היה כותב שיר מחאה על גולדה זה כן היה מקבל הד, אבל זה לא קרה".
15 צפייה בגלריה
ההרכב המושלם לחיבור בין צחוק לבין רוק. דני סנדרסון, אלון אולרצ'יק, אפרים שמיר, כוורת בהופעה בפני חיילים
(צילום: אלי חן, במחנה נחל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
ֿלא סתם הלהקה הכי מצליחה אז הייתה כוורת - ההרכב המושלם לחיבור בין צחוק לבין רוק, ואיכשהו, הם היו היחידים שהציעו לאחר המלחמה פתרון אחר למצב באזור עם השורה "שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים" ב"נתתי לחיי" שייצג את ישראל באירוויזיון של 1974, אך לדברי ניב המסר הזה עבר מתחת לרדאר, "כי אנשים לא הקשיבו למילים".
"אנשים הלכו ברחובות כמו זומבים וגם אני איבדתי לרגעים עניין בחיים"
עבור כותבי ומבצעי השירים אז השורות האלו ביטאו כאב רב, כפי שמספר שלמה ארצי. "המלחמה תפסה אותי על המרפסת בביתי בתל אביב בדרך חיפה", הוא נזכר עכשיו. "תנועת המכוניות הסגירה משהו חשוד כבר באותו הבוקר. בשתיים בצהריים עם הצפירות כבר היה ברור שיש מלחמה, רק לא ברור איזו". משם המשיך אל החזית למאות הופעות מול חיילים. "גויסנו מהיום הראשון, והתפקיד שלנו היה להרים להם את המורל הירוד, כי הם היו זקוקים לאוויר ולמנת החמצן המורלית. הופעתי מולם בהפגזות, בקרבות, וגם אחריהם. אני זוכר גדודים מכוסחים, כמו את גדוד 890 של הצנחנים המוכה והשבור של אחרי הקרב בחווה הסינית, שדודו טופז, הלהקה ואני הגענו אליהם ועשינו איתם סבבי מדורות. היה עצב אפילו בקפה השחור שהכנו להם ביחד שם".
למרות הרצון והצורך בהרמת המורל, ארצי מסביר שהם לא הגיעו במטרה לשמח את החיילים. "באנו בעיקר כדי להיות איתם, זו הייתה משמעות ההופעות לפניהם במלחמות. להיות נוכח, אומנם כגוף זר, אבל כזה שמזדהה. כשישבנו עם החיילים שם הם סיפרו מעט, לא השוויצו ולא האדירו את מה שקרה להם. הם היו מופנמים. רוב הזמן הם שתקו כמו אבנים, עשו פעולות פשוטות כמו כיבוס תחתונים וגרביים, ועישנו המון".
המלחמה אומנם הסתיימה בניצחון, אך ההלם והכאב שבהם הייתה שרויה המדינה לא פסחו על ארצי. "המלחמה הכתה בי, והתקשיתי לתפקד אחריה ולשוב לחיים נורמליים", הוא אומר 50 שנה אחרי, ומוסיף שהרגיש צורך להתרחק. "אז נסעתי ללונדון, ושם ברחובות שלה התחלתי לכתוב על מחברת את האלבום שהיה ברור לי שהוא יהיה אנדרטה לזכר חבריי, או מי שחשבתי שהם חבריי לגורל, והשם שלו נלקח מהמסע המפורסם של חניכי הצופים, מאזור קיבוץ אילון שבצפון ועד לחוקק שליד הכנרת - המסע מים אל ים. ראיתי באלבום הזה סמל ומצבה לזיכרון כואב, ולכן היו בו מצד אחד גם רגעי נוסטלגיה לימים שקדמו למלחמה כמו השיר 'נעשה חיים משוגעים', שהיה סרקסטי עד כאב. ומצד שני, היה באלבום גם שיר על הילד ליאור, בנו של נתן יונתן שנפל בקרב, ולאחר מותו אביו צלצל אלי וביקש ממני שאלחין ואקליט אותו".
באלבום הזה, ולמעשה במרבית המוזיקה הישראלית שיוצאת מיד לאחר המלחמה, יש רצון להציע נחמה ותקווה, לצד ההתמודדות עם השכול. מי שנעדרה ממנה הייתה הביקורת על המחדל הכבד.
"ביקורת לא הייתה מילה שהופיע אז בז'רגון. אומנם החלו לאט-לאט ההפגנות ליד הקריה, אבל בגדול למדנו לשתוק, להפנים ולקבל. וגם אם רתחנו מכעס וכאב, למול כל כך הרבה הרוגים ופצועים, השתיקה, לפחות בהתחלה, הייתה רועמת. אנשים הלכו ברחובות כמו זומבים וגם אני איבדתי לרגעים עניין בחיים. פה ושם אומנם עלתה ביקורת מופנמת, אבל הדבר הביקורתי היה עצם העלאת העניין בשירים. עצם המחשבה שמה שהיה כבר לא יהיה. הביקורת הייתה שהיו חיים והם אינם עוד, ושהקלפים נטרפו".
לקראת סוף אותו עשור חזר ארצי פעם נוספת לחודש אוקטובר האדום והכאוב ההוא של 1973, כשהלחין את המכתב ששלח סרן נמרוד גאון שנפל במלחמת יום הכיפור לחברתו עמליה, שהפך ל"שיר חייל (אני שומע שוב)" וכיכב באלבום המופת שלו "דרכים". "אבל אני חייל - ואל תבכי לי ילדה", כתב גאון ושר מפיו ארצי, אך הילדה שאליה מוען המכתב מהאהוב שכבר אינו, בוכה, ואיתה כל מי שמאזין לשיר על "רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים".
"כשאתה מרחיק את הצמצם אתה רואה שמסביב הכול הרוס ושחור ויש המון הרוגים"
בעוד שלחלק מהאמנים האזרחים הייתה אפשרות שלא לצאת לאזורי הקרבות - אותה פסלו מיד, לחיילי הסדיר לא הייתה ברירה. יהודה עדר, מבכירי הגיטריסטים והמפיקים המוזיקליים בארץ ונשיא בית הספר למוזיקה רימון, היה המפקד של להקת הנח"ל ב-1973. כמה חודשים לפני המלחמה - שתוביל לירידה מהירה במעמד הלהקה הצבאית עד לביטולה בשלהי העשור - הלהקה העלתה את התוכנית "הפלנח"ניק" לרגל רבע מאה לפירוק הפלמ"ח. חבריה הצטלמו במדי אל"ף עם ראש הממשלה גולדה מאיר, בימים שישראל חשבה שהיא בלתי מנוצחת. תיכף החיילים המזמרים האלו ייראו אחרת לגמרי. מפקד הלהקה במיל' - אז סיירת המטכ"ל של הבידור הצה"לי - מתאר מציאות מתישה של ארבע-חמש הופעות ביום. לצד חיילי הלהקה הצטרפו כמה מיוצאיה ובהם מנחם זילברמן ("שקרע מצחוק את החיילים והמפקדים עם המערכונים שלו", לדברי עדר), ושתי הלהקות האזרחיות שהתפתחו ממנה - הצעירים של כוורת והצעירות של שוקולד, מנטה, מסטיק.
15 צפייה בגלריה
יהודה עדר: "להופיע לצד כוורת - שלא היה אחד שלא הכיר את המערכונים והשירים שלהם - היה כמו לנגן עם הביטלס". גידי גוב, אפרים שמיר ומאיר פניגשטיין, כוורת בהופעה בפני חיילים
(צילום: אלי חן, במחנה נחל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"כשמסתכלים על זה רגע במבט של פליני, אז בתוך כל ההרג והשכול הייתה קבוצה של 40 מופרעים שהתגלגלו באוטובוס מבסיס לבסיס ושרו לחיילים", אומר עדר. "שמענו סיפורי זוועות אבל היינו עם אנרגיות של בני 20 שצריכים לשמח את החיילים. זו הייתה מעין שמחה מטורפת שמנסה להתנתק מהיום-יום שקורה במלחמה. בשלושה השבועות הראשונים במלחמה הופענו, גם עם יאיר רוזנבלום שניגן אקורדיון, בבסיס חיל האוויר ברמת דוד בזמן שהם ספגו אבדות נוראיות ובהם את מפקדם ארלוזור (זוריק) לב".
באורח פלא נשמר בלהקה המורחבת הזו שילוב מיוחד של אחווה הדדית, ואסקפיזם מעורב בתחושת גאוות יחידה. "להיות אז בלהקת הנח"ל היה כמו להתקבל ללד זפלין, ולהופיע לצד כוורת - שלא היה אחד שלא הכיר את המערכונים והשירים שלהם - היה כמו לנגן עם הביטלס", מסביר עדר. "ישנו בכל יום בבסיס אחר, אכלנו בו ארוחת בוקר ועסקנו רק בהופעה הבאה - לפעמים בפני 20 איש ולפעמים בפני מאות חיילים, כשהאוטובוס של הלהקה מספק לנו חשמל ומשמש כתפאורה. לא היה לנו את הרגע הזה שאפשר למצב לשקוע כדי שנבין מה קורה. לפעמים גם השתכרנו כדי לאבד קשר עם המציאות. היינו בבועה בתוך הכאוס שסביבנו.
15 צפייה בגלריה
להקת פיקוד דרום בהשתתפות חנה לסלאו בהופעה בפני חיילים
(צילום: עוזי קרן, אוסף במחנה סידרה 1. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"כשאתה מתמקד אתה רואה את הקהל שנהנה, אבל כשאתה מרחיק את הצמצם אתה רואה שמסביב הכול הרוס ושחור ויש המון הרוגים. פעם אחת הטיסו אותנו להופעה בהרקולס שהיו בו ארונות קבורה, ואסתר שמיר, אז חיילת בלהקה, גילתה שהחבר הכי קרוב שלה מירושלים שנפל בקרב, שוכב באחד מהם. הופענו בצוותים קטנים בבתי חולים, ועברנו בין החדרים ונדחסנו מול מיטות הפצועים. באחת הפעמים ישבו מולנו 30 חיילים עם תחבושת על העין שנראתה כמו הרטייה של משה דיין, ובמקום לבכות נכנסו לפאניקה של צחוק מהלחץ, וברחנו משם כי לא עמדנו במראה הזה", הוא מספר. ניב מוסיף שהיו אמנים שהופיעו מול פצועים שאיבדו יד ולא יכלו למחוא להם כפיים אחרי ההופעה, למרות שרצו.
עדר שהופיע במלחמת לבנון הראשונה עם דויד ברוזה ולאחריה עם מאיר אריאל במוצבים בלבנון, אמר ש"כשאמן עולה לבמה לא משנה לו בפני מי הוא מופיע - ואין מקום שלא הופענו בו, כולל במקומות קרובים לקרבות ומול יחידות שחטפו קשה – הוא רק רוצה להצליח ושכולם ימחאו כפיים בסוף ויקראו לו להדרן. ולמרות הסיטואציה, אלו היו הופעות רגילות שבהן אתה מוריד את הציוד ובונה את התפאורה, וכשמישהו זייף העירו לו. בהופעות ביום כיפור ראיתי מולנו אנשים שבוכים מרוב התרגשות ומתוך כאב, אבל כשטסנו להופעות עם הציוד ואלופי הפיקוד הרגשנו קצת כמו רולינג סטונס".
15 צפייה בגלריה
להקת פיקוד דרום בהופעה בפני חיילים
(צילום: דובר צה"ל, אוסף דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"כאב לנו לגעת במלחמה הנוכחית שלא היה בה שום דבר מצחיק"
כל מלחמה זקוקה לא רק חיילים, אלא גם להמנון, וגם ליום כיפור היה אחד שכזה - "לו יהי" שכתבה והלחינה נעמי שמר, שכבר יצרה המנון למלחמה אחרת - "ירושלים של זהב" בששת הימים. ב-1973, המלחמה והשיר היו שונים באופיים. "לו יהי" נכתב במקור לחוה אלברשטיין ברוח Let it Be של הביטלס. "אבל כשפרצה המלחמה, נעמי אמרה שהיא רוצה שהשיר יהפוך לנחלת הכלל הלחן הפך יותר ישראלי", מתחיל גברי בנאי, שליש מהגשש החיוור. "היא אהבה מאוד את הגשש ורצתה שנשיר אותו. קיבלנו את השיר והתחלנו לעבוד עליו עם המנהל המוזיקלי שלנו, זיקו גרציאני.
(באדיבות כאן)
"בימים הראשונים של המלחמה הופענו בבסיסי חיל האוויר, ממש ליד המטוסים, כשהטייסים והטכנאים המתינו להקפצות. בגלל ההופעות האלו הגענו להקלטה קצת צרודים ושומעים את זה בשיר", ממשיך בנאי, "נעמי תמיד הגיעה להקלטות שלנו והצענו לה שתשיר איתנו, היא הופתעה אך הסכימה מיד. אמרנו לה שהיא תתחיל ואז כל אחד מאיתנו ישיר בית. הופענו בכל מיני מקומות במלחמה מול חיילים שרק רצו לצחוק מהגשש, וברגע שהכנסנו את השיר הזה כולם עברו למוד מסוים, כי זה שיר תפילה".
ב-1974 יצאו הגששים עם התוכנית "אופסייד סטורי", ובעוד שאחרי מלחמת ששת הימים הם העמידו מערכון חד על האבסורד הצבאי ("המכונית המגויסת", שכתב ניסים אלוני), הם הבינו שצריך להיזהר כשצוחקים על הצבא. "התוכנית הזו הייתה באווירה של אחרי המלחמה, בין אהבה לאהבה, בין החלום למציאות, כשבין מילואים לבין סדיר אנחנו מנסים לשיר", הוא מסביר. "היה לנו את המערכון 'שיח טבחים' שהראה איך נראו פעם המלחמות ברוח 'ילקוט הכזבים' של הפלמ"ח, כי כאב לנו לגעת במלחמה הנוכחית שלא היה בה שום דבר מצחיק. רצינו להתרחק מכל מה שראינו בה".
15 צפייה בגלריה
גברי בנאי: "כאב לנו לגעת במלחמה הנוכחית שלא היה בה שום דבר מצחיק". הגשש החיוור מופיעים בפני חיילים
(צילום: רון אילן, אוסף דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
אז אולי הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" הוא תגובה מאוחרת ומפוכחת למלחמה?
"בגשש היה לנו כלל שאם זה נכון זה גם מצחיק. אנשים קיבלו אז צווי קריאה למילואים וירדו ל-35 יום בסיני ולא עשו שם כלום. כגששים עשינו בכל יום ראשון יום מילואים שכלל שלוש-ארבע הופעות בסיני, והחיילים שראינו מולנו פשוט שמו את הראש על דיונה. טוב שזה היה אז המצב לעומת יום כיפור שהופענו בכל מיני מעוזים ותעוזים שהופגזו 24 שעות בהתשה בלתי פוסקת".
"בחייל האוויר לאונרד כהן רצה להיות טייס, בחיל הים רצה לעלות על אונייה, וכן הלאה"
אווירת הגיוס הכללי לא פסחה על אף אחד, גם לא על הכוכבים הגדולים של התקופה כמו יהורם גאון לאחר הצלחת "קזבלן" ואילנית פוסט האירוויזיון. "היא הייתה כמו נועה קירל של 73'", מסביר ניב, "ולמרות התהילה והכסף, הסטייט אוף מיינד של אמן ישראלי מצליח אז היה שהוא עוזב הכול ועובר ליקום אחר, גם מבחינת התנאים הפיזיים. האנשים האלו הרוויחו אז הרבה כסף, גם עם זה היה בלירות, ופתאום הם יושבים בהרקולס עם ארונות מתים מאחור, אוכלים מנות קרב וישנים באוהל, והם שם כי הם לא מכירים משהו אחר. זו הייתה מלחמת אין ברירה ואווירה של חורבן בית שלישי. זה לא הזבנג וגמרנו של ששת הימים, ולכן אין פה בכלל ויכוח על צדקת המלחמה".
15 צפייה בגלריה
במקום להפוך לטייס קרב, כהן נעזר בכספי כדי להשלים את השיר Lover Lover Lover. מתי כספי, אושיק לוי ולאונרד כהן
(צילום: רון אילן, דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
לא רק הכוכבים בארץ רצו להופעות מול החיילים והפצועים, גם כמה מהם שכבר עזבו את ישראל כמו אסתר עופרים ודליה לביא לקחו את הטיסה הראשון לכאן. הרכבת האווירית הנחיתה פה גם יהודים חמים כאנריקו מסיאס, דני קיי, והכנר אייזק שטרן. בין השמות האלו היה גם לאונרד כהן, שגויס בידי אושיק לוי. "כשהמלחמה פרצה בשבת בצהריים, שמעתי את האזעקות אבל לא ידעתי מה קורה", הוא נזכר כעת. "בשש בערב קיבלתי טלפון ממפקד בסיס חיל האוויר בחצור שאמר לי שאני מוכרח לבוא כי זה לא ששת הימים עכשיו והמצב רע. לקחתי את הגיטריסט שלי ונסענו להופיע בפני החיילים שהיו עם פנים נפולות. בסוף ההופעה המפקד ביקש שנחזור לעוד הופעה מחר. למחרת ראיתי בתל אביב את לאונרד כהן שאמר לי שהוא הגיע לארץ כי הוא שמע שאנחנו בצרות ושהוא רוצה לעזור ולעבוד בקיבוצים. 'איזה קיבוצים?', אמרתי לו, 'בוא איתנו להופעות'. צלצלתי למתי כספי, לפופיק ארנון ולאילנה רובינא ונסענו להופעה בחצור, למרות שלאונרד חשש ולא ידע איך יקבלו אותו".
בדרך להופעה הלוי הרגיע את הכהן, ועל הבמה הוא אמר לקהל שיש לו הפתעה והזמין את כהן לעלות. "בגלל שהשירים שלו הם שקטים כאלו עם שלושה-ארבעה אקורדים ביקשתי ממתי שיעלה ויעזור לו עם ההרמוניות, ולאונרד כל הזמן הסתכל על מתי כדי לראות מה הוא עושה. עשינו עוד הופעה בפני אלף חיילים ואחרי זה ירדנו לחודש לסיני". לוי מספר בחיוך שכהן נכנס לראש כמעט צבאי, אולי בגלל השמיכות הצבאיות שבהן החבורה התכסתה בהפסקות שבין ההופעות. "כשהגענו לחייל האוויר הוא רצה להיות טייס, בחיל הים הוא רצה לעלות על אונייה, וכן הלאה". במקום להפוך לטייס קרב, כהן נעזר בכספי כדי להשלים את השיר Lover Lover Lover, ובעקבות המלחמה כתב את השיר Who by Fire המבוסס על הפיוט "ונתנה תוקף" המופיע בתפילת יום הכיפורים.
15 צפייה בגלריה
כהן נעזר בכספי כדי להשלים את השיר Lover Lover Lover. מתי כספי בהופעה מול חיילים, בקהל לאונרד כהן
(צילום: רון אילן, דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"זו הייתה חוויה נוראית עם מראות מאוד קשים. הופענו בפאיד מול חיילים שאיבדו חברים בהפצצות ושימשנו אלונקאים. במשך תשעה חודשים הייתי במילואים בין סיני לגולן, ואלו היו תשעת החודשים הזוועתיים בחיי", אומר לוי שקיבל אז מהביטוח הלאומי 500 לירות בחודש עבר צו השמונה הארוך הזה, אבל גם "זכה" בכמה שירים יפים בעקבות מהמלחמה. בזמן המלחמה כספי הלחין לו תוך שעה את "זה מכבר", וב-1976 יצא אלבומו היפה "איפה טעינו", שאת שיר הנושא המחאתי שלו כתב זאב טנא שלחם בסיני ואיבד שם חברים רבים.
"אמא שלי אמרה אז שזה חורבן בית שלישי, אבל אני בעיקר נורא דאגתי לאחי"
המרחק בין החזית בסיני למשל, לבין העורף שבתל אביב, נאמד במאות קילומטרים. בפועל, המרחק ביניהם היה מטרים ספורים, וכנראה אפילו פחות. במהלך המלחמה הסופרת והמשוררת תלמה אליגון-רוז דאגה בעיקר לאחיה גיורא שהיה בהנדסה קרבית בסיני. "כשהמלחה פרצה ושמענו את האזעקה הייתי עם אחי בתל אביב, והתחלתי לארגן לו את הציוד ואפילו קיפלתי לו תחתונים והכנסתי לניילון. במשך המלחמה ערכתי בהתנדבות תוכנית לילדים בחינוכית וכשהגעתי הביתה סירבתי לזוז כדי שאף פצצה לא תיפול על גיורא. אפילו לא החלפתי בגדים - הייתי ממש בחזית האזרחית. יום אחד דפק אצלי בדלת קובי אשרת, כולו מאובק, ואמר לי שאני לא מבינה מה הולך שם ושחייבים לכתוב שיר שיעלה את מורל החיילים. הוא השאיר לי קלטת עם הלחן וביקש שאניח לו אותה עם המילים מחר בשש בבוקר בארון החשמל".
היוצרת נזכרה בגלויה שאחיה שלח לה ושבה ביקש שלא תדאג, וגם בתחתונים שארזה לו, וכתבה במהירות את "אין לך מה לדאוג" (תחתונים וגופיות) ששר עוזי פוקס והפך ללהיט ענק. "עוזי אמר לי אז שהשיר הלך כמו אש בשדה קוצים, וברגע שהוא התחיל לשיר אותו כולם עלו לבמה ושרו איתו, וגם לאחי אמרו שאחותו כתבה את השיר הזה. אבל כששמעתי אז את השיר ברדיו לא הבנתי את העוצמה שלו. מספרים שאחי ביקש שאשלח לו גם נייר טואלט והשורה הזו ירדה מהשיר, אבל אני לא זוכרת אם זה קרה באמת", היא מחייכת.
15 צפייה בגלריה
תלמה אליגון-רוז: "השיר הלך כמו אש בשדה קוצים, וברגע שהוא התחיל לשיר אותו כולם עלו לבמה ושרו איתו". להקה מופיעה בסיני
(צילום: רון אילן, לע"מ)
לאחר המלחמה, כששוק הבידור המקומי שותק בעקבות גיוס המילואים שהתארך, אליגון-רוז כתבה להיט נוסף - "גשם בעיתו" לרותי נבון. "הייתה לי כמיהה שיגיע גשם ברכה שייתן לדור הזה גם זמן לאהבה ולא רק למלחמות. השיר נכתב כמו מכתב שאני שולחת למישהו שהגשם ילטף לו את הפנים. עם הגשם מגיע העצב של המלחמה, כי כל מי שהיה שם עבר חוויה נוראית, אבל יש גם תקווה שהגשם שבשיר יצמיח משהו חדש, וזה גם התחבר לתפילת הגשם שנאמרת בסוכות", היא אומרת.
אליגון-רוז כתבה שיר נוסף בעקבות המלחמה - הפעם ללהקת פיקוד צפון – "כבר מדברים שפה אחרת" ("קרבות פריצה על הרמה / כן זו עברית שפה מוכרת / אך בחורים שטעמו את פרי המלחמה / כבר מדברים שפה אחרת / ורק האדמה / כאילו כלום כבר לא זוכרת". "יוריק בן דוד, מלחין השיר, לקח אותי לסיור בגזרה כדי שאכתוב את השיר, וניסיתי לצטט את הדברים ששמעתי מהחיילים, למול הטבע שנשאר אדיש למראה החורבות והטנקים השרופים שראיתי בכל פינה. יצאתי מהסיור הזה מאוד שבורה. התקופה ההיא די מחוקה אצלי, אבל לא ממקום של פוסט טראומה. אמא שלי אמרה אז שזה חורבן בית שלישי, אבל אני בעיקר נורא דאגתי לאחי", היא חותמת.
"הסיטואציה נוראה ואיומה אבל המוזיקה שנולדה ממנה נשארה נהדרת ומרגשת"
השירים שנכתבו בעקבות המלחמה הקשה ההיא עדיין איתנו גם על הבמה, כמו במופע שמעלים הזמרת מיקה עינב, המוזיקאי רמי הראל ואיש הרדיו הוותיק נועם גילאור, שמלווה גם ב"פסקול 1973", פודקאסט מקיף על השירים ההם. עינב נולדה יותר מעשר שנים אחרי חורף 1973, אך המלחמה אינה זרה לה. אביה גויס אליה מיד לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, והיא נולדה לתוך סיטואציה ובית של הלומי קרב. גם גניגר הקיבוץ שבו גדלה היה כזה. "המטפלת שלי בבית הילדים שהייתה עבורי כמו אמא שנייה, הייתה אלמנת מלחמת יום הכיפורים, והייתה אווירה של שכול בקיבוץ, שכמה מבניו לא שבו מהמלחמה.
15 צפייה בגלריה
סוזי מילר בהופעה בפני חיילים
(צילום: טום היימן, אוסף היימן. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"הרגשתי שמשהו גדול קרה רגע לפני שהגעתי והיה לי דחף לחקור אותו", אומרת בת הדור השני לטראומה הלאומית. "כמות הנופלים וכותבי השירים מהקיבוצים ומההתיישבות העובדת היא עצומה, לפעמים במופע יש תחושה שאנחנו עוברים מקיבוצניק לקיבוצניק". עם זאת המוזיקאים משתדלים להקליל במעט את התכנים במופע. "אנחנו רוצים שהמופע לא יעמוד רק סביב שכול ושאנשים יבכו, אלא להוסיף מסר לעתיד כמו מקל במרוץ שליחים בין הדורות, והוספנו למופע עוד שירים מאותה השנה מלפני המלחמה, כמו אלו שכיכבו בפסטיבל הזמר והפזמון".
וכשאת עוברת על השירים ההם, את מבינה למה כל כך קשה לאתר בהם מחאה על המחדל?
"צריך לזכור שאנחנו מדברים על ישראל אחרת שהייתה מאוד קונצנזואלית, אבל לאחר מלחמת יום הכיפורים עובר בה קו שבר, וגם כותבי התרבות שעד לאותה נקודה שירתו את האתוס, מתחילים להשתחרר מהזהות הישראלית הזו עם מעבר הדרגתי משירת האנחנו לשירת האני. לאחר המלחמה מתחיל צורך לבטא משהו אישי, ומתחילה הפרטה לרע ולטוב של החברה, כולל המהפך הפוליטי שהגיע ארבע שנים אחרי המלחמה".
15 צפייה בגלריה
"גם צעירים בני 20 שמגיעים להופעות עם שירים מהימים ההם, ורוצים לשמוע את ועל הישראליות שמזכירה להם את המשפחה שלהם". הופעה בפני חיילים במלחמת יום כיפור
(צילום: דובר צה"ל. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
כדוגמה לאחד שכן מחה אז מציינת עינב את יהונתן גפן. "הביקורות הופיעה בשירה ובטורים שלו. גם כשהוא מתרגם שירי מחאה של בוב דילן כמו 'התשובה נישאת ברוח' ו'גשם כבד עומד ליפול' למופע שלו עם דני ליטני 'זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל', זו מחאה, אבל הוא מעתיק אותם לפה כי כנראה כאב לו מדי לכתוב בעברית על מה שהוא וחבריו עברו".
ואיך מעבירים את הרוח השירים מיום כיפור לקהל צעיר?
עינב מודה שמדובר במשימה קשה, אבל "רואה גם צעירים בני 20 שמגיעים להופעות עם שירים מהימים ההם, ורוצים לשמוע את ועל הישראליות שמזכירה להם את אמא, אבא, סבא וסבתא שלהם. הם לא הרוב, אבל הם קיימים, והלוואי שיהיו עוד". עינב לא רק רוצה, אלא גם הכינה מופע/פעילות בין-דורית שיועד לספריות הציבוריות. התוכנית אושרה, אך כרגע אין לה תקציב.
15 צפייה בגלריה
מבט לעתיד. מיקה עינב, רמי הראל ונועם גילאור. פסקול 1973
(צילום: אמיליה נדלסון, יקיר שוקרון, לע"מ רון אילן)
15 צפייה בגלריה
"גם 50 שנה אחרי מדובר בפצע שהוא סופר-פתוח להרבה מאוד אנשים". אריק לביא, גדי יגיל, שלמה ניצן מופיעים בפני חיילים
(צילום: דובר צה"ל באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון)
"בתחילת העבודה על התוכנית נפגשתי עם כל מיני אנשים והופעתי לגלות שככל שהאדם שמולי מבוגר יותר, כך ההסתגרות שלו גדולה יותר", היא ממשיכה. "חשבתי שהדור של אבא שלי ירצה לדבר על מה שהוא עבר אז, אבל יש תחושה שגם 50 שנה אחרי מדובר בפצע שהוא סופר-פתוח להרבה מאוד אנשים. אני רואה את האנשים האלו גם במחאות. הם למדו להיאבק, אבל הם גם למדו להיות קשוחים ולא להזיל דמעה בקלות. הגברים האלו בוכים כנראה רק בלילה. החלוקה המגדרית הזו – בין הגברים שהיו בקו האש לבין הנשים שרובן חיכו לשובם בעורף, משפיעה על עיצוב הזיכרון מהמלחמה. אני רואה בפסקול הזה ובשיחות שלי עם בני הדור השני איזשהו ניסיון לאחות ולסדר את הדברים המורבידיים האלו שעליהם גדלתי בבית".
בניגוד לשירים שיצאו לאחר מלחמת ששת הימים כמו "נאצר מחכה לרבין", "באנו למילואים", ו"בואו ונרים כוסית" שהדהדו את ההיבריס של ישראל הקטנה שהפכה תוך פחות משבוע לענקית, ודי נעלמו מהפסקול הלאומי, שירי מלחמת יום הכיפורים שרדו טוב יותר, והם ממשיכים להתנגן ברצועות הנוסטלגיה ברדיו וביום הזיכרון. "שירי הזיכרון שנכתבים ויוצאים אחרי מלחמת יום הכיפורים שונים נגיד מ'אנחנו שנינו מאותו הכפר' או מ'מה אברך' שנכתבו בזמן מלחמת ההתשה, שהיו להם מלודיות יותר עגולות, ואם היית מחליף את הטקסט הם יכלו להוות בסיס גם לשיר אהבה רגיל", מסביר ניב, "ב'החיטה צומחת שוב' או ב'היכן החייל' פורץ הדרך של עוזרי מרגישים את האסון הגדול גם במנגינה ובעיבוד. הפזמונאים, היוצרים והמבצעים היו במיטבם כשהם עסקו בנושא הזה. כל אחד מהם עבר את המלחמה הזו על בשרו, והם לא יכלו לחלטר. הסיטואציה הייתה נוראה ואיומה אבל המוזיקה שנולדה ממנה נשארה נהדרת ומרגשת".
