בתקופת הקורונה הצלם טל גבעוני ומשפחתו עברו תקופה קשה מאוד. "כמו כולם אני מניח - חרדות כלכליות, בעיות בזוגיות, בעיות גלובליות", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "גם אם חייכנו תוך כדי, המעמסה הנפשית הייתה מאוד גדולה". אבל גבעוני, מהצלמים המסחריים הבולטים בארץ שצילם את כולם - החל מבר רפאלי ורמי פורטיס ועד אבי דיכטר וציפי לבני, למד לחבק את השקט ולנצל אותו כדי לתת ביטוי לצד האומנותי שלו.
מתוך השקט הזה נולדה Quarantine - סדרת צילומי עירום עדינים של גברים ונשים בגווני עור שונים, מידות שונות וגילים שונים. נושא העירום מרתק את גבעוני כבר שנים והוא נהנה לחקור אותו. "מעניין אותי לעסוק בעירום כי אני חושב שזה נושא בעייתי. אפילו באינסטגרם - אי אפשר להעלות תמונות עירום, צריך לצנזר את הפטמה. יש בו משהו שנתפס כמתריס או כמיני. יש כאן איזה עניין ואנחנו, כאנושות, לא יודעים עדיין איך לפענח אותו".
לכתבות נוספות במדור:
על אף שבישראל עיסוק בעירום הוא לא דבר טריוויאלי ולעיתים אף גורר תגובות לא אוהדות, בלשון המעטה, גבעוני לא חושש להציג בגאון את עבודתו. "זה לא שאנחנו עושים משהו אסור, וזה גם לא מעסיק אותי", הוא קובע.
7 צפייה בגלריה
"יותר מעסיק אותי איך אני אתמודד עם הצלחה, מאיך אתמודד עם אסון". טל גבעוני
(צילום: נדב מרגלית)
על אף שהוא מעיד על עצמו כאדם מאוד לא ספונטני שנוהג לתכנן מראש הכול, גבעוני מספר כי בעת צילומי התמונה הראשונה - שהייתה השראה לסדרת Quarantine והיוותה נקודת הפתיחה שלה - הוא עוד לא ידע ממש מה הוא רוצה לעשות. "הזמנתי את הבחורה לסטודיו, הושבתי אותה על כיסא והתחלנו לשחק עם זה. רציתי שהכול יהיה מאוד גרפי ובנוי. בסוף יצא פריים של אישה שיושבת על הכיסא מול החלון". את שש התמונות שהשלימו את הסדרה - שהתמקדו גם בדמויות אחרות - גבעוני צילם רק כשנתיים לאחר מכן. "הגעתי למקום שהעירום הוא לא מרכז התמונה, הוא לא הנושא. וברגע הזה ידעתי שיהיה לזה המשך".
בחרת לסדרה מצולמים מאוד מגוונים, מאיזה מקום זה הגיע?
"האמת היא שאני מחפש אנשים מסוימים, אבל לא תמיד מוצא את מה שאני רוצה. אז מתחילים לפנות אליי כל מיני אנשים ופתאום נפתחות לי העיניים - מהעולם המצומצם מאוד של 'אני רוצה כזה וכזה', למגוון גדול של אנשים".
חשוב לך שיהיה ייצוג למגוון הזה? לסוגי גוף שונים, לצבעי עור שונים?
"לא, זה ויזואלי לגמרי. אין לי שום עניין במגדר, בצבע עור או בשום דבר. אני צריך בן אדם כהה עור או מישהי בהירה וחיוורת אם זה מה שהפריים צריך בעיניי".
באוקטובר האחרון זכתה סדרת הצילומים של גבעוני בפרס בינלאומי בתחרות ה-IPA: International Photography Awards, והוא טס לקבל אותו בטקס מיוחד שהתקיים בניו יורק. "זה היה הזוי. ההכרזה הגיעה במייל מהסוג שלא נכנסים אליו אף פעם. פתחתי אותו אולי שבועיים אחרי שהוא הגיע", מספר הצלם על הרגע שגילה שזכה בפרס בקטגוריית העירום והפיין-ארט מבין כ-15 אלף יצירות שהוגשו לתחרות. "זה היה מרגש מאוד לקבל הכרה בינלאומית כזאת, על אחת כמה וכמה עם הקשיים לקבל הכרה בישראל".
קשיים מאיזו בחינה?
"התחום מאוד סגור ומצומצם. בעולם המסחרי קל לי, אבל בעולם האומנותי זה קשה. אני יכול להבין למה, ואני לא מאשים אף אחד. בסוף היום זה גם סוג של ביזנס. בעל הגלריה צריך לדעת למכור אותך ולהסביר ללקוח. בשביל להציג בגלריות הרבה פעמים צריך להיות בוגר של איזה מוסד כמו בצלאל, או שהאומנות תהיה העיסוק המרכזי שלך. לי זה קשה כי זה לא מה שאני עושה ביומיום".
7 צפייה בגלריה
"רונן הוא הבן אדם הראשון שפתח לי את הדלת לעולם הצילום". מתוך Quarantine
(צילום: טל גבעוני)
"אני מחפש במצולם תכונה שאני חולם שתהיה לי, ומתחיל להעריץ אותו"
גבעוני (44), שנולד בתל אביב וגר בה גם היום, נכנס לעולם הצילום כמעט במקרה לפני 15 שנה. "גדלתי במשפחה עם אבא איש עסקים ואימא אמנית - ציירת ופסלת. כל החיים התנדנדתי בין שניהם. כשנרשמתי ללימודים הצד של אבי משך והתחלתי ללמוד מנהל עסקים בארצות הברית והתמחיתי במיתוג. עבדתי בזה שנתיים וחצי וזה שעמם אותי נורא, לא מצאתי את עצמי. בערב של מרירות ישבתי עם חבר והוא שאל אותי 'מה אתה אוהב לעשות?', אמרתי לו, 'נראה לי שאני אוהב לצלם' - ובאותו רגע נרשמתי לבית ספר לצילום".
את רוב הזמן והאנרגיה שלו גבעוני מקדיש כיום ללקוחותיו, אך מנסה למצוא איזון בין העבודה המסחרית לאומנות. "בדרך כלל אני עסוק בלצלם את מה שהפוליטיקאי צריך שמי שרואה אותו ירגיש. כשאני מצלם את מה שאני מרגיש - מה שיוצא החוצה מאוד שונה". בין אם מדובר בצילום מסחרי או אומנותי, גבעוני מעיד על עצמו כי בסופו של יום הדבר שהוא הכי נהנה לצלם הוא אנשים. "מכל הסוגים. בין אם זה עובד זוטר בחברה שאף אחד לא מכיר, ואף אחד גם כנראה לא יראה את התמונה שלו, לבין אם זה מנכ"ל שקיבלתי חמש דקות לצלם אותו וצריך לראות איך אני מצליח להתחבר אליו בזמן הזה".
ואיך אתה מצליח להתחבר למצולם בזמן כל כך קצר?
"הדרך שלי להתחבר לאנשים היא למצוא בהם תכונה שאני אומר לעצמי 'הלוואי ולי הייתה כזו'. ברגע שאני מזהה אותה נהיה לי קל מאוד. אני מתחיל להעריץ את מי שאני מסתכל עליו וזה בא לידי ביטוי בתמונה".
בשלב מוקדם של הקריירה המסחרית שלו, זכה גבעוני לעבוד עם רונן אקרמן, הצלם המוערך שהלך לעולמו בחודש שעבר בעקבות מחלת ה-ALS. "הייתי האסיסטנט של רונן במשך הרבה שנים", הוא מספר וקולו נשבר מעט, "זה באמת היה קשה. רונן הוא הבן אדם הראשון שפתח לי את הדלת לעולם הצילום. את כל תחילת הקריירה שלי אני חייב לו. הכרתי אותו ומאוד מאוד אהבתי אותו".
אקרמן הרבה לשתף במסע שעבר עם המחלה, בקושי לאבד את היכולת לצלם, לעשות את מה שאתה אוהב ומתפרנס ממנו. זו מחשבה שעוברת לך לפעמים בראש?
"יותר מעסיק אותי איך אני אתמודד עם הצלחה מאשר איך אתמודד עם אסון".
