כמו תחומים רבים, גם התיאטרון הוא תחום גברי ברובו. מסופוקלס, דרך שייקספיר ועד לצ'כוב, ברכט, סמואל בקט, פלוריאן זלר או אפילו לין מנואל מירנדה - עשרות יוצרים פנומנליים עיצבו את הבמה, ומיצבו לרוב במרכזה את דמות הגבר. אבל בישראל שלטו במחזאות המודרנית שתי נשים - ענת גוב, שלו הייתה בחיים הייתה חוגגת השבוע 70, ועדנה מזי"א, שהלכה לעולמה היום (א') בגיל 74.
שתי החברות הקרובות הצליחו לבנות את עצמן יחד, לכתוב על החוויה הכי ישראלית בלי פשרות למרות תקרות הזכוכית והאווירה הבעייתית לעיתים ששררה במסדרונות התיאטרון. גם בישראל יש מחזאים חד-פעמיים, שמות כמו יהושע סובול והלל מיטלפונקט, אבל בזכות הכוח של השתיים לא רק הן זכו לפתחון פה - כך גם עשרות דמויות שפעמים רבות לא זוכות לאור הזרקורים. בזכותן פחדנו על גורלה של הנאנסת ב"משחקים בחצר האחורית", למדנו על שבריריות החיים יחד עם ענת גוב ודמותה של טליה ב"סוף טוב", ואהבנו יחד עם אלכסנדר פן וחנה רובינא ב"היה או לא היה".
"ענת גוב ואני ניסינו שוב ושוב למצוא מפתח למחזה פוליטי, כי זה נורא קשה לא להיות דידקטי כשכותבים מחזה כזה. צריך למצוא את הזווית, וישבנו שעות וחיפשנו", אמרה מזי"א בריאיון שהתפרסם מוקדם יותר השנה ב"ידיעות אחרונות". "לא הצלחנו למצוא את זה. לא סתם יש מעט מחזות פוליטיים. אני בטוחה שרוב המחזאים היו רוצים להגיד את מה שהם מרגישים בצורה מתוחכמת ומבריקה וזה קשה. חנוך לוין ידע לעשות את זה בדרכו שלו".
4 צפייה בגלריה
"אני בטוחה שרוב המחזאים היו רוצים להגיד את מה שהם מרגישים בצורה מתוחכמת ומבריקה וזה קשה". עדנה מזי"א
(צילום: טל שחר)
התפיסה הזו היא אולי מה שהוביל את מזי"א במחזות שכתבה ובאלו שביימה (רובן של גוב) להבין שיש לפנות אל הקהל בגובה העיניים. היא לא הייתה צריכה שלטי מחאה בשביל לספק לנו תמונת מראה לחיים של האנשים בארץ הזאת. היא התבוננה, כתבה, הציגה והזכירה לנו מהן אבני הבניין שמרכיבות את החיים שלנו.
המחזה שבנה אותה ושלנצח ייזכר כיצירה הגדולה ביותר שלה, "משחקים בחצר האחורית", נכתב מתוך התבוננות כזו בדיוק. היא התיישבה על הספסל בבית המשפט המחוזי בחיפה והקשיבה לדיונים בפרשת האונס הקבוצתי בשמרת, שטלטלה את המדינה בראשית שנות ה-90. אחרי שכתבה תסריטים לכמה סרטים, היא עשתה את צעדיה הראשונים בתיאטרון חיפה, ועודד קוטלר שהיה המנהל האמנותי של התיאטרון הפציר בה לשבת שם באולם, לאחר שנשיא בית המשפט מיכה לינדנשטראוס, שהיה ידידו הקרוב, אישר לה להגיע לדיונים. כך נולד המחזה, שבתחבולה תיאטרלית ומטאפורית מציג את הבחורים שתקפו את הנערה בגינת המשחקים - גם כסנגורים בבית המשפט, ואת הנערה כתובעת.
4 צפייה בגלריה
"ידעתי שאני לא יכולה להתחרות בסיפור האמיתי". מתוך "משחקים בחצר האחורית" בבית ליסין
(צילום: אור דנון)
כ-30 שנה לאחר כתיבתו סיפרה שכבר זמן מה הייתה בראשה דמות שרצתה להעמיד במרכזו של מחזה, וההזדמנות הגיעה. "ילדה שמתנדנדת בין ביטחון עצמי חסר שחר לשנאה עצמית ועליבות, והסיפור של האונס התאים לזה. אבל ידעתי שאני לא יכולה להתחרות בסיפור האמיתי, ושאם אני לא אמצא תחבולה אמנותית שתפקיע את זה מהמציאות זה יהיה מחזה ליניארי רגיל שהכול בו צפוי, כי מה אני רוצה להגיד, שאונס זה לא יפה?".
כפי שהמחזה נכתב מתוך כותלי בית המשפט, הוא גם מצא את דרכו בחזרה פנימה. "לשכת עורכי הדין והשופטים באמת הגיעו בשלב מסוים לצפות במחזה", נזכרה אז בהפקה שעלתה בין פסק הדין הראשון לשני, לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה את הנאשמים מחמת הספק ועורר סערה ציבורית. "הייתי מאוד רוצה לחשוב שהם הושפעו מהמחזה אבל אני לא עד כדי כך חושבת את עצמי. מה שכן, כשהתברר שהעונש כמעט זהה חשבתי שזאת הפעם היחידה שנתקלתי בה, שהאמנות השפיעה על המציאות".
היכולת שלה לכתוב ולדבר בגובה העיניים לא נמדדה רק בחיבור למציאות ובהשפעה עליה, היא הייתה קיימת גם בצורה. נהוג לומר שתיאטרון טוב זקוק פשוט לדרמה טובה, לקונפליקט - ומזי"א הייתה מספר אחת בזה. היא ידעה שתיאטרון לא חייב לדבר בשפה של שייקספיר או של מולייר, הוא יכול גם לדבר כמו הטלוויזיה; כמו סדרות דרמה וטלנובלות, כמונו. במאמר על הפרטה ומוסר בתיאטרון הישראלי, תיאר זאת פעם חוקר התיאטרון פרופסור גד קינר דרך מחזותיה "סיפור משפחתי" ו"המורדים". הראשון עוקב אחר רות שטיין, אישה יפה ונשואה שמאסה בחייה בגרמניה בשנות ה-30, ולכן מחליטה לנדוד עד לפלסטינה בעקבות רומן סוער. השני מספר את סיפורם של שלושה דורות במשפחה ישראלית, כשכל אחד מורד בתחום אחר ובתקופה אחרת - הראשונה בלח"י בשנות ה-40, השנייה בתנועת שמאל קיצונית בשנות ה-60, והנכד עם מרד נעורים א-פוליטי בשנות ה-90.
"ב'סיפור משפחתי' היא הפריטה את הטראומה הלאומית של השואה, וכיווצה אותה לממדי רקע זניח לטלנובלה רצופת סיבוכים שרירותיים ובלתי-סבירים במתכוון על משפחה פרברטית ובעלת נטיות פתולוגיות של יהודים גרמנים, המתנהגים בניגוד מוחלט לדימוי המהוגן והמאופק של בני עדה זו", כתב קינר. "גם ב'המורדים' הופך האפוס ה'גברי' של לוחמי החופש לרכיב שולי, שבאמצעותו נפרשת לעיניי הצופה העלילה המרכזית, העוסקת בניסיונן הכושל של שלוש נשים להפגין את האסרטיביות הפמיניסטית 'המשוחררת שלהן'", הוסיף.
מזי"א גדלה בבית לאם יוצאת הלח"י ואב פעיל באצ"ל, את "המורדים" נוהגים לתאר כמחזה שנכתב בהשראתם. אולי זו אחת הסיבות שבגללן יכלה כמעט ללעוג לאתוס של הלח"י, ולמקם אותו כתמונת רקע לסיפורים של אנשים. כמו בסצנה המבריקה שבה האחיות במחזה, אלמה ומרתה, מפתות קצין בריטי וחוטפות אותו. בשיח רגיל ומטורף כאחד, שנע בין אידיאלים לצרכים בסיסיים, הן מסבירות לקצין הבריטי שמגיע ליהודים "להיות עם חופשי בארצנו" ומדברות ברומם של מונחים כמו "אנטישמיות". אבל בסוף - כשמרתה יורה בקצין מתוך התקף של איבוד עשתונות, מזי"א ידעה להבין שהאידיאלים הופכים שוליים. גם בתוך המציאות ההיסטורית המטורפת הזאת הדמויות שלה מתגלות באנושיותן ובגשמיותן והן חוזרות להיות סתם שתי אחיות, צעירות, מבוהלות ורבות - אז מה אם הריב הוא על המיטה של מי מהן צריך להניח את הגופה.
