הייתי מחכה שכולם יירדמו.
ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז'קט (אפילו בקיץ), מתגנב לדלת, חומק בזהירות ונפלט לחסדי הרחוב.
עפולה באחת בלילה זה בית קברות. אין כלב בחוץ.
הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים, חוצה את השוּק הלילי של עפולה, ואז הייתי מגיע אליו...
הווידיאומט.
כן, פעם היה דבר כזה.
מין מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך.
הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים.
אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל הסרטים גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים.
הייתי מסתכל ימינה. ושמאלה. ואחורה.
לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת לוחץ בזריזות אגבית על הסרט.
המכונה הייתה פולטת אותו חרש, כאילו גם היא שותפה לסוד שלי, ולוחשת: "אל תדאג. זה רק בינינו".
הייתי מחביא אותו בבטן הז'קט, ואז עושה את כל הדרך חזרה הביתה, בראש מושפל ובצעדים מהירים.
בבית הייתי צופה בסרט.
אחר כך, הייתי נכנס להתקלח.
לא כי הייתי צריך. כי הרגשתי מלוכלך.
כי רציתי לקרצף מעליי את החטא. להסיר את הטומאה.
הייתי משפשף את כל הגוף עד זוב דם.
עד כדי כך חשבתי שאני מטונף.
הדמעות שלי היו נמהלות בזרם המים - נשטפות לפִיית-הניקוז הפעורה, ויורדות לביוב -
יחד עם הסיכוי שלי לנהל אי-פעם חיים נורמליים או מאושרים.
ואז החלק הקשה מכולם – הדרך חזרה לווידיאומט כדי להחזיר את הסרט.
אותו היצר שטען אותי באדרנלין ושלח אותי לרחוב באמצע הלילה, כבר בא על סיפוקו. עכשיו נשארו רק האשמה והשנאה העצמית.
ושוב – דרכים צדדיות. שבילי עפר. השוק הישנוני של עפולה.
ואני, מתהלך ביניהם, עם עיניים במדרכה ופנים מוכתמות מדמעות.
"רק שלא אתקל במישהו שאני מכיר", הייתי מתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך שונא אותי.
הייתי מחזיר את הסרט למכונה, והיא הייתה בולעת אותו וחותמת את פיה כאילו לא היו הדברים מעולם. אחר כך הייתי מגיע הביתה, נכנס למיטה ובוכה את עצמי לשינה.
ככה היה נגמר מִצעד הבושה שלי.
עשרים ומשהו שנה עברו מאז.
מחר בבוקר אקום לצד בן הזוג שלי, בבית החם שלי, ואכנס למקלחת שלי, שלא נדרשת לשטוף מעליי שום סוד.
אכנס לחדר הארונות שבקרוב יהפוך לחדר ילדים, אשאיר את הז'קט בארון ואלבש גופייה.
אצא מהדלת, ואצעד בדרכים הראשיות, הפתוחות, הגלויות.
"הלוואי שאפגוש מלא אנשים בדרך", אתפלל לאלוהים.
אותו אלוהים שכל כך אוהב אותי.
אני אביט בראי החיים המאושרים שבניתי לי.
חיים שאין בהם שמץ של בושה או של הסתרה או של שנאה עצמית.
לפני כשבוע, בזמן הלווייתו של קצין שנהרג בעת לחימה בעזה, סירב הרב הראשי לירושלים ללחוץ את ידו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה רק בגלל נטייתו המינית.
כשהוא סירב ללחוץ את ידו, הוא למעשה סירב ללחוץ את ידה של קהילה שלמה - כולל ידם של קצינים וחיילים הומואים שנלחמים עכשיו ומסכנים את חייהם.
אמיר אוחנה השיב בשתיקה.
אבל אני נשבעתי שיותר לא אשתוק ושאמשיך לספר את הסיפור שלי -
כדי שאף ילד מעפולה או מבני ברק או מדימונה או מתל אביב לא יצטרך אי-פעם לקרצף את עצמו משנאה עד זוב דם.
כדי שאף ילד לא יתבייש בטבע שלו.
כדי שכל ילד ידע שהוא ראוי לאהבה.
ושנזכור שגם בימים כתיקונם - ובטח בימים הקשים והכואבים האלה – כל מה שאנחנו צריכים זה סבלנות, אהבה, הכלה ויד מושטת חזרה.
בחייאת, גם ככה קשה פה.
