אני מוכנה להמר שהרבה צופים נותרו מבולבלים אמש (א') אחרי שני הפרקים הראשונים של "קרתגו". מדובר בסדרה שעשתה היסטוריה לא פחות מרשימה מזאת של מסי בגמר המונדיאל, כסדרה שזמן המסך של הפרומואים שלה עלה על סך דקותיה כסדרה, ומנגד כל קשר בין הפרומואים לסדרה עצמה התברר כמקרי למדי. יותר מזה, נדמה שהבלבול לא התבהר גם אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים ואני מרשה לעצמי לומר, על סמך צפייה בפרקים שנשלחו לביקורת, גם לא אחרי ארבעה. יש משהו מאוד מתעתע ב"קרתגו", יקירת ערוץ כאן 11 שהופקה בקופרודוקציה בינלאומית וכפי הנראה חטפה מ"טהרן" את תואר הסדרה היקרה ביותר שהופקה פה, והוא נובע מהפריווילגיה שלקחה לעצמה, לפזר את הזהות שלה על כמה ז'אנרים מבלי להחליט מי היא. לצופה אין ברירה אלא לקבל את ההחלטה בעצמו או, לחילופין, להישאר מבולבל.
הבלבול הזה הוא המכשול המרכזי העומד בין הצופה להנאה מהסדרה, שיש לה פוטנציאל מובהק לייצר כזו. היתרון הכי בולט שלה הוא ערכי ההפקה. במובן מסוים אפשר להגיד ש"קרתגו", שמתרחשת במחנה עצורים שהקימו הבריטים בסודן בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא סדרה שמתחפשת לסדרה איכותית. זה אומר שהכסף לא נשפך לחינם - הסטים שהוקמו מוקפדים ויפים, הצילום מושלם, השחקנים נהדרים - אורי גוב בראשם כדמות הראשית, אלייז'ה לוי, קומיקאי שהגיע למחנה ב'טעות', ולצידו פיליפ גלניסטר הבריטי כמפקד המחנה, לורד דיווידסון, קרולינה יורשק כהלנה - אהובתו של אלייז'ה, וגם יעקב זדה-דניאל כטורסו - אחד מלוחמי האצ"ל במחנה, אוליבר בקנר כתומאס - מרגל נאצי עצור, והלדר פרננדס כפבריציו - עצור איטלקי שבוחש בין המחנות. הבימוי של תומר שני ("איש חשוב מאוד") יפהפה ולא מזיקה העובדה שהרוב המכריע של הסדרה מתנהל באנגלית בריטית, שמעניקה לה ארומה של איכות.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
"קרתגו" היא לא הסדרה הראשונה בעולם שמשלבת ז'אנרים. אפשר להיות דרמת הומור שחור ולדלג בין סצנות מרגשות לאפיזודות קומיות מבלי לאבד את האפקט והאמינות של הדרמה. אלא שב"קתרגו" השיפט בין הז'אנרים הוא מהותי יותר, והוא כבר מגיע עמוק יותר, לשורשים ולשפה. היא מזגזגת בעיקר בין סדרה היסטורית לסדרה עם מוטיבים בני זמננו, ובין קומדיה-פארודית לדרמה עם נגיעות אלימות. היא מבוססת על הסיפור האמיתי של אביהם של שניים מהיוצרים - רשף לוי ("הבורר", "נחמה") ואחיו, ינץ לוי - שהעביר חודשים ארוכים כעציר במחנה "קרתגו", ושחזור הנראות מכניס אותה לקטגוריה של דרמה (או קומדיה) היסטורית. במקרה כזה הצופה יצפה לסוג של אמינות תחקירית והיצמדות לעבודת הפקה שתסייע לו להתחבר לתקופה.
מתוך "קרתגו"
(באדיבות כאן)
אלא שהדיאלוגים של הדמויות, בעיקר אלו של יעקב דן - מפקד האצ"ל במחנה, שמגלם רשף לוי, כתובים בשפה עכשווית מבחינת אוצר המילים ("אין אותך", "ברחת בסטייל", "על מלא") ובפרק הרביעי הוא מגדיל לעשות ומודיע לסוהר הסודני שלו שהבריטים "מאמינים בגיוון אתני" ולפעמים גובלים במופע סטנדאפ. הדמות של דן, כמו שאר הדמויות, נהדרת בעיני, היא מצחיקה ומגוחכת - ומכיוון שהסכמתי ביני לבין עצמי שמדובר בקומדיה בשלב די ראשוני של הצפייה, החלטה שנתמכת על ידי הקריינות ההומוריסטית, אין לי בעיה עם ההלעגה שלו ("זה יהרוס את הקריירה שלי בטרור", הוא קובל בפני סגן מפקד המחנה כשזה מנסה למנות אותו לתפקיד אדמניסטרטיבי), אבל השפה שהוא מדבר בה שולפת אותי מהצפייה במקום לחבר אותי אליה.
עניין אחר הוא העלילה, מכיוון שהיא מבוססת מציאות והמציאות לא נוטה לכתוב תסריטים מהודקים ומסודרים - גם אחרי ארבעה פרקים (מתוך עשרה) קשה להינעל על הכיוון אליו היא הולכת. הסצנות מתפזרות אקראית בין סיפור האהבה של אלייז'ה והלנה, המאבקים בין האסירים היהודים לאסירים הנאצים והדינמיקה הפוליטית בין הבריטים שמנהלים את המחנה לבין עצמם ובין הסודנים שעובדים במקום. למרות שהעלילה לא נחה לרגע, אני עדיין מתקשה להבין מה בעצם הציר המרכזי של הסדרה. פיזור כזה מעייף את הצופה ובסופו של דבר גם עלול להביא לפרישתו.
2 צפייה בגלריה
גם אחרי ארבעה פרקים, קשה להכריע מהו קו העלילה המרכזי. מתוך "קרתגו"
(צילום: באדיבות כאן)
ועדיין, עם כל מה שנאמר, למרות שהייתה מרוויחה מעוד כמה שעות טובות בתנור עד לאפייה מלאה, "קרתגו" היא סדרה מהנה למדי. עומדת לטובתה העובדה שהיא רחוקה מלהיות קלישאתית או עצלה. היא יוצאת דופן בתעשייה הישראלית ואולי גם הבינלאומית, יש בה רובד אמנותי ואסתטי שובה לב ועם התאמה קלה של הצופה אפשר להתענג על החלקים הטובים שלה: ההומור, המשחק המצוין וההפקה האיכותית. ממש כמו הגמר שהקדים אותה היא מנצחת בפנדלים, וכמוהו היא מוכיחה שגם ניצחון שלא הושג בנוק אאוט אבל מכיל את האלמנטים הנכונים, עשוי להעמיד דרמה ראויה לצפייה.
