בתחילת שנות ה-20 לחייו, הועסק טים ברטון כאנימטור בחברת דיסני. כעובד התאגיד הוא ביים ב-1983 עיבוד לייב-אקשן לאגדת "הנזל וגרטל" שיועד לערוץ דיסני. העיבוד כלל שני ילדים אסייתיים כגיבורים, שלל בובות קריפיות, ומכשפה (גבר בדראג) שתולשת ומשליכה כוכבים מהבגד שלה כאילו היו שוריקנים של נינג'ה. לאחר מכן הוא ביים את סרט הסטופ-מושן הקצר "פרנקנוויני" (1984) שעוסק בילד ויקטור פרנקנשטיין שמקים לתחייה את כלב הבול-טרייר שלו שנדרס. זמן קצר לאחר השלמת הסרט הקצר ברטון פוטר מתאגיד הבידור לכל המשפחה, ושוחרר לדרכו האמנותית המקאברית. בעתיד עוד תשוב ותצטלבנה דרכם של היוצר ושל התאגיד.
"ביטלג'וס ביטלג'וס" - טריילר
(באדיבות: טוליפ אנטרטיינמנט)
"ביטלג'וס" (1988) היה הפיצ'ר השני של ברטון והסרט שבו הוא פרץ כבמאי. קומדיית אימה גותית על זוג צעיר סימפטי ומאוהב שמת בדמי ימיו (אלק בולדווין וג'ינה דיוויס), שבתצורתם החדשה כרוחות רפאים מתיידדים עם נערה גותית רגישה ודיכאונית בשם לידיה דיץ (וינונה ריידר), שמשפחתה עוברת לבית שבו הם חיו. משפחת דיץ כוללת גם אבא ואמא חורגת - שניהם גרוטסקיים וולגריים וחמדנים (ג'פרי ג'ונס וקתרין אוהרה), אבל כל הדמויות האלו נחשבות לרגועות לעומת ביטלג'וס (מייקל קיטון) - שד פרוע, מזוהם וחרמן, שמתמחה בגירוש בני אדם ועושה לכל הדמויות צרות. הסרט הציג את יסודות הסגנון והתוכן שיזוהו עם סרטיו הבאים של ברטון, ופתח את תקופת השיא של יצירתו (שתסתיים ב-1995 בסרטו הטוב ביותר "אד ווד"). "ביטלג'וס" נותר עד היום אחד מסרטיו האהובים ביותר, ומאז 2018 הוא גם מיוזיקל מצליח בברודווי (צופה מרוצה באופן מיוחד הייתה חברת הקונגרס הרפובליקנית לורן בוברט, שתועדה במהלך אחת ההופעות מבצעת בבן הזוג שלה מעשים מגונים בפרהסיה).
ברטון חזר לשתף פעולה עם דיסני ב"אליס בארץ הפלאות" (2010) - עיבוד איום לספרו של לואיס קרול שזכה להצלחה קופתית אדירה, מה שהניע את גל עדכוני ה"לייב אקשן" לקלאסיקות המצוירות של האולפן. תחת דיסני הוא גם ביים, באקט המהווה ניצחון אישי, את גרסת הפיצ'ר ל"פרנקנוויני" (2012), וכן עיבוד לקלאסיקה נוספת - "דמבו" (2019). אבל, כפי שברטון ציין בלא מעט ראיונות בתקופה האחרונה, העבודה על "דמבו" כמעט וגרמה לו לפרוש מבימוי: "הבנתי שאני דמבו, ושאני עובד בקרקס גדול ונורא ושאני צריך לברוח", אמר.
3 צפייה בגלריה
הראשון הזניק את טים ברטון לפסגת התעשייה. מתוך "ביטלג'וס ביטלג'וס"
(באדיבות: טוליפ אנטרטיינמנט)
מאז חלף חצי עשור של התאוששות מהטראומה, שבמהלכו ברטון התמקד בטלוויזיה (הפיק את הסדרה "וונסדיי" עבור נטפליקס וביים ארבעה מפרקיה). כעת הוא חוזר לביים לקולנוע בסרט שמהווה עבורו אקט של תרפיה. "ביטלג'וס ביטלג'וס" (Beetlejuice Beetlejuice) הוא המשכון לסרט שהזניק את הקריירה שלו, חזרה ליסודות הברטונים קומיים-מקאבריים וחזרה להעדפת אפקטים פרקטיים על פני CGI. גם עלילת הסרט מהדהדת את הניסיון של ברטון להקים לתחייה את המוג'ו הגותי-קרקסי שדוכא תחת דיסני. ברטון משוכנע שהוא השיג כל זאת, וגם לא מעט צופים שבחברתם צפיתי ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" נהנו ממנו. אני, לעומת זאת, חשבתי שמדובר בסרט רע. אולי לא איום כמו העיבודים שהוא ביים לקלאסיקות של דיסני, אבל רע במידה שמבהירה את אי-היכולת של ברטון לחזור למה שהיה בתחילת הקריירה שלו, גם כאשר הוא באמת מנסה.
לידיה דיץ המבוגרת (שוב ריידר) ממשיכה להשתמש בכישוריה הייחודיים לראות ולדבר עם המתים, אבל עושה זאת במסגרת תוכנית טלוויזיה נמוכת-מצח שבה היא משמשת כמגישה. בעלה הקודם, שהיה הרפתקן ואידיאליסט, מת בתאונה לפני שנים, אבל דווקא איתו היא לא מצליחה לתקשר. אסטריד (ג'נה אורטגה), הבת בגיל הקולג', נוטרת לה טינה על כך, ומשוכנעת שכל עניין הרוחות של אמא שלה הוא בלוף אחד גדול.
חרף חלוף השנים, לידיה נתקעה עם סגנון הלבוש הגותי והשפיצים בשיער והפכה לדמות מעוררת-רחמים: נוירוטית, תלותית, מפוחדת. היא מתומרנת על ידי רורי (ג'סטין ת'רו) הנכלולי, שהוא לא רק מפיק התוכנית שלה אלא גם בן הזוג. המשחק המוגבל של ריידר לא מצליח לחלץ עניין או הזדהות עם הדמות. גם אורטגה, שיש המחזיקים ממנה כוכבת עולה בעקבות הצלחת "וונסדיי" (שבה היא מגלמת את הגיבורה), לא מרשימה בתפקיד אסטריד. היא מגלמת דמות שלא קל לחבב – לא כשהיא בפוזיציית הצעירה הממורמרת, ולא באופן הלא-אמין שבו היא חצי-תתאהב כהרף עין בבחור צעיר בשם ג'רמי (ארתור קונטי).
בתחילת הסרט לידיה מתבשרת על מותו של אביה, צ'רלס דיץ, בתאונת מטוס. האסון מאחד את לידיה עם הבת הזועמת וגם עם האם החורגת דיליה (אוהרה) – אמנית מצליחה שהיחסים איתה הפכו למשופרים בהרבה מאז הסרט הקודם. בנות משפחת דיץ מתכנסות לאירוע האשכבה של צ'רלס, שמתקיים באותו בית בעיירה וינטר ריבר בקונטיקט שבו התרחשה עלילת הסרט הקודם (הזוג הסימפטי של רוחות הרפאים נופה מהבית ומהעלילה – דבר שלידיה תתרץ בחצי משפט במהלך הסרט).
3 צפייה בגלריה
רגע, איפה אלק בולדווין וג'ינה דייויס? מתוך "ביטלג'וס ביטלג'וס"
(באדיבות: טוליפ אנטרטיינמנט)
מותו של צ'רלס דיץ היה בלתי נמנע מכיוון שג'פרי ג'ונס, השחקן שגילם את הדמות, הורשע בתחילת שנות ה-2000 בעבירת מין (שידול נער בן 14 לצילומים בעירום) – דבר שדי חיסל לו את הקריירה ואת האפשרות שהוא יופיע בסרט לכל המשפחה. המוות של צ'רלס מוצג בסגמנט באנימציית סטופן-מושן, כך שלא היה צורך להשתמש בג'ונס עצמו - וגם בהמשך, כאשר הדמות המנוחה תשולב בעלילה, היא תחזור בגרסה מרוטשת להפליא, שלא נזקקת לראש שהיה מחובר לצוואר של אבי המשפחה.
בסיס העלילה כולל אלמנטים מלודרמטיים: שני אבות מתים וצורך באיחוי בין-דורי של יחסי הנשים. התסריט של אלפרד גוף ומיילס מילר עורם על בסיס זה תלי-תלים של "דמויות פרועות", ותנועות חוזרות ונשנות בין עולם החיים ואותו מרחב מלאכותי/אקספרסיוניסטי/בירוקרטי של המתים הזכור מהסרט הקודם. אמורים להיות רגעים מרגשים בין בנות דיץ, אבל דמויות שטוחות ולא מלבבות, משחק בינוני וגודש קדחתני של שטיקים פרועים, שוללים מראש את האפשרות שתתעורר תגובה רגשית.
מייקל קיטון בן ה-72 חוזר לגלם בחדווה את דמותו של ביטלג'וס. השד עדיין מחכה להזדמנות להשיב אליו את לידיה, שבסרט הקודם כמעט הפכה לכלתו. יש לו משרד שבו "בוב" (הגוף אנושי שעליו ראש מצומק הזכור מהסרט הקודם) משמש כסגנו, עם "מיניונים" במראה דומה לפרופורציות הגוף/ראש של בוב. קיטון הוא אחד הדברים היחידים שעובדים באופן מספק, אבל חלק גדול מהשטיקים שלו הם מחזור או וריאציה על בדיחות מהסרט הקודם. בשלב מסוים יופיע גם תינוק ביטלג'וס, שנראה כמו העתקה של תינוק הזומבי מ-Braindead המצוין של פיטר ג'קסון מ-1992.
3 צפייה בגלריה
מה היא עושה פה? עזבו, לא מתלוננים. מוניקה בלוצ'י ב''ביטלג'וס ביטלג'וס''
(באדיבות: טוליפ אנטרטיינמנט)
ישנה גם הדמות המאיימת של דלורס (מוניקה בלוצ'י, זוגתו העכשווית של ברטון) - שואבת נשמות שהופכת את המתים לסמרטוט מקווצ'ץ' (מסתבר שגם במוות יש אפשרות למוות). היא הייתה נשואה לביטלג'וס, אבל הוא חמק ממנה. סיפור הרקע שלהם מוצג בסרט בסגמנט פלשבק בהומאז'/העתקה לסגנון הגותי של במאי האימה האיטלקי מריו באווה. דולורס מחברת מחדש את חלקיה, קמה על רגליה ומחפשת לנקום בביטלג'וס. הצלקות העבות שמחברות את חלקי הגוף והפנים שלה הן ביטוי לאהבתו של ברטון ל"כלתו של פרנקנשטיין" (1935), פטיש מקאברי שברטון כבר ניצל ב"הסיוט שלפני חג המולד" ו"חתונת הרפאים". דולורס תיעלם לפרק זמן ממושך מהעלילה ותחזור באופן שרירותי ומרושל, בגלל שדברים מסוימים צריכים לקרות. זו דוגמה למה שקורה בעלילות משנה נוספות שלא ציינתי - כאילו מדובר באוסף רעיונות שהיו יכולים לייצר כמה סרטים קצרים נחמדים, ומישהו התעקש להדביק אותם אחד לשני לפיצ'ר מגושם.
בהשוואה לקודמו, "ביטלג'וס ביטלג'וס" כולל פחות בדיחות של הטרדות מיניות מצד המפלץ, ורוכך בהתאמה לרגישויות העידן הנוכחי. מנגד יש עלייה ניכרת במינון וקיצוניות דימויי האימה, וחלקם בהחלט עשויים להטריד צופים צעירים רגישים. כמו כן הסרט מציע מנה גדושה של אפקטים פרקטיים, עם בדיחות שבהן מתים מוצגים לאחר מותם כשהם נושאים את הסימנים של הדבר שהמית אותם (סימני הצמיג שדרס, היטרפות על ידי דגי פיראנה וכו'). חלק מהבדיחות עובדות, אבל רובן לא. לזכותו של הסרט יש לציין כי אין זה "אתחול רך" (עיבוד מחדש המתחזה לסרט המשך) אלא סרט המשך "אמיתי". אך בגלל כשליו הרבים הוא לא צפוי להיחרט בזיכרון כמו קודמו. ברטון אולי לא רוצה להיות מסורס יצירתית על ידי דיסני, אבל הוא לא הצליח לקום לתחייה כבמאי שהוא היה לפני 36 שנים.
