מגי נלסון רגילה לקבל תגובות מוזרות מקוראים. בשנת 2005 היא פירסמה ספר שעוסק ברצח של דודתה ג'יין, אחותה הצעירה של אמה. על אף שהרצח התרחש ב־1969, הספר עורר הדים רבים, ואף זימן לפתחה של נלסון טיפוס מבהיל במיוחד. סטוקר. מטרידן, בעברית. הוא התקשר אליה, השאיר לה הודעות במשיבון, קילל את דודתה ואמר שהיא, "קיבלה את מה שמגיע לה". נלסון חשבה להתעלם ממה שנראה לה כמו סיפור שיחלוף מעצמו. אבל זה לא מה שקרה. "הוא הגיע לאוניברסיטה שעבדתי בה, דיבר עם הסטודנטים, עם אנשי צוות. הוא דיבר ללא הרף על ג'יין ואמר שיש לו מסר להעביר לי".
מה הוא רצה ממך?
"הוא היה אובססיבי לגבי הרצח של ג'יין, ובהמשך לכך גם לגביי. אני לא יודעת מה היה קורה אם הוא באמת היה מגיע אליי. מה הוא היה אומר, או עושה. הוא רצה... משהו. שיחה. מגע כלשהו. אני לא בטוחה שהוא בעצמו ידע. אני מעדיפה לא לחשוב על זה".
אבל אפילו הסיפור המטריד הזה לא הכין אותה לתגובות שקיבלה על ''הארגונאוטים''. בספרה האוטוביוגרפי שיצא בשנת 2015 מתארת נלסון את הזוגיות שלה עם האמן הקוויר הארי דודג', שאינו מזדהה כאישה ואינו מזדהה כגבר, ונופל בין הקטגוריות הבינאריות הרגילות של השפה (מאז צאת הספר דודג' עבר להזדהות בלשון זכר, וכך אתייחס אליו לאורך הראיון).
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הייתי המומה מכמות התגובות, ומהעוצמה שלהן. זה מעניין איך הנושא הזה של מגדר וגוף פוגש אנשים במקומות הכי קמאיים, הכי בראשיתיים. היו הרבה שכתבו לי, שאם במקרה אני לא יודעת, יש רק שני מגדרים, ואולי כדאי שאקרא קצת בעניין. הרבה פעמים זה היה מלווה בקללות ובאיומים מאוד יצירתיים. אני תוהה כמה מהם באמת קראו את הספר, וכמה מהם פשוט קראו עליו באיזו כתבה על זכויות טרנסים. ואז סגנון התגובה הוא כמו של טוקבקיסט שקרא רק את הכותרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
''הארגונאוטים'', שיצא בשנת 2015, ורואה אצלנו אור עכשיו (הוצאת אסיה, מאנגלית: תמר משמר), הוא ספרה התשיעי של המשוררת, החוקרת והמסאית האמריקאית מגי נלסון. זהו טקסט פורץ דרך בצורה שלו, יצירה חוצת גבולות וז'אנרים, שחוקרת את אפשרותן של מילים לייצג רעיונות כמו אהבה, מיניות, מגדר, גוף, קוויריות, הורות, מוות. שם הספר לקוח מן המיתולוגיה היוונית. הארגונאוטים מפליגים בספינה ארגו למסע מלא תלאות להשבת גיזת הזהב. על אף שלאורך המסע הם נאלצים להחליף את כל חלקיה של הספינה, שמה אינו משתנה. נלסון יוצאת למסע משלה בעקבות הכרזת האהבה שלה להארי. "המילים 'אני אוהבת אותך' נפלטו מפי כלחש בפעם הראשונה שזיינת אותי בתחת, ופנַי נמעכו על רצפת הבטון של דירת הרווקים הטחובה והמקסימה שלך. יום או יומיים אחרי הצהרת האהבה שלי, כעת מוטרפת מפגיעוּת, שלחתי לך את הפִּסקה מ'רולאן בארת על פי רולאן בארת', שבה בארת מתאר כיצד הסובייקט שמבטא את המילים 'אני אוהב אותך' הוא כמו 'הארגונאוט המחדש את ספינתו במהלך מסעו בלי לשנות את שמה'. כפי שחלקי הארגו מוחלפים במשך הזמן אך הספינה עדיין נקראת ארגו, כך בכל פעם שהאוהב מבטא את המילים 'אני אוהב אותך', המשמעות שלהן משתנה".
3 צפייה בגלריה
יוצאת למסע משלה בעקבות האהבה שלה להארי. ציור המתאר את מסע הארגונאוטים במיתולוגיה היוונית
(צילום: ויקיפדיה)
הספר כתוב בפסקאות שמשלבות בין פרוזה למחקר ותיאוריה, מלאות בציטוטים של הוגות והוגים, שמשתלבים בטבעיות בפואטיקה היפה והצלולה של נלסון. בדומה לערעור על החלוקה המגדרית הקונבנציונלית שנעשה בספר דרך דמותו של הארי, נלסון מערערת גם על החלוקה הז'אנרית, ועושה כאב ראש למוכרי ספרים שמתלבטים לאיזה מדף הוא שייך. היא בעצמה לא לגמרי בטוחה איך התהוותה צורתו יוצאת הדופן של הספר. "כדי לעשות את דרכך בז'אנרים, את חייבת שתהיה לך טיפשות מסוימת בתחום. כאילו להתאמן בחוסר עניין ובחוסר אמון בכל ז'אנר, כדי שתוכלי להגיד מה שאת רוצה, בצורה שנראית לך הכי טובה, בלי להיכנס לסרט בגלל זה. אפשר לתאר את תהליך הכתיבה כחיפוש אחר ז'אנר, אבל זה הרבה יותר דומה לסוג של שביתת נשק בין תוכן לצליל, ואז לצורה. הנה הרעיונות שאני מתעניינת בהם. הנה משפטים יפים לגבי הרעיונות האלה שאני נהנית לכתוב. ואז ברגע שיש לי את המשפטים האלה — איך הם צריכים להיות מאורגנים. אלה שאלות היסוד שמונחות בבסיס הכתיבה שלי. אבל התשובות שונות בכל ספר".
למרות שמדובר בטקסט שאפתני, ניסיוני, שלעיתים דורש מהקורא מאמץ, הוא לא רק זיכה את נלסון בשלל תארים ופרסים, אלא הפך לספרה המצליח ביותר, רב־מכר של 'הניו יורק טיימס', מסוג הספרים שמוזכרים ברשימות סיכומי העשור, או "20 הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בנושא מגדר". היא, מצידה, דמיינה גורל אחר לגמרי עבורו. "אני רגילה שהספרים שלי נדחים על ידי הרבה הוצאות, וכשהם יוצאים לבסוף — הם זוכים לקהל קוראים קטן יחסית. הנחתי ש'הארגונאוטים' ייצא לבסוף, אבל יהפוך לספר נישתי. לא האמנתי שהוא יתקבל ככה".
איך את מסבירה את החיבוק שהספר זכה לו?
"אין לי מושג", היא צוחקת. "אני כן יודעת שנהוג לחשוב בענף הספרות שמה שמכונה 'הקורא הממוצע' לא ירצה לצאת מעצמו כדי לשמוע על דברים שמעולם לא שמע עליהם קודם. אני לא מתכוונת רק למשפחה קווירית או דברים מהסוג הזה, אלא גם לפילוסופיה ולתיאוריה. ואחד הדברים הכי מספקים שלמדתי מהספר הזה הוא שזה פשוט לא נכון. אנשים מוכנים לספרות אוונגרדית, אקספרימנטלית. אנשים רוצים להרחיב את המחשבה שלהם. אני כל הזמן נתקלת ברשימות 'באזפיד' מסוג 'הנה 50 שמות שמוזכרים בספר וכדאי לך להכיר'. אותי תמיד לימדו להיות נדיבה עם כל ידע שאני רוכשת. ואני חושבת שהתפקיד של כל חוקר או כותב הוא לעשות את העבודה והמחקר ולנסח לאנשים אחרים דברים שאין להם זמן או יכולת לנסח עבור עצמם. אני בטוחה שהיו מי שהרגישו שהספר לא בשבילם, אבל עבור הרבה זו הייתה הזדמנות ללמוד ולהכיר דברים חדשים. מבחינתי זה מעל הכל. אם זה טקסט תיאורטי מאתגר, ואם זו מחשבה מאתגרת לגבי תנוחה בסקס".
"הארגונאוטים" ראה אור בתקופה אופטימית עבור זכויות טרנסים וזכויות להט"ב בכלל. הימים ימי ברק אובמה, בית המשפט העליון פסק כי נישואים חד־מיניים הם חוקיים בכל ארה"ב, מדיניות "אל תשאל, אל תספר" בצבא האמריקאי בוטלה, וחשוב מכל אלה — קודמה חקיקה חסרת תקדים בטיפול בפשעי שנאה נגד להט"בים. "הספר נכתב ברגע שידענו שהוא קריטי. כולנו ידענו — כי אנחנו אנשים חכמים — שזה רגע מכונן. שבו צורות מסוימות של זכויות, וצורות מסוימות של נראויות, וצורות מסוימות של להיות מסוגל לחיות את חייך בלי אלימות ולהרגיש מוגן על ידי החוק. פתאום ראינו ייצוגים חיוביים של דמויות טרנסיות על המסך, וספרים שעוסקים בחוויה הטרנסית. וידענו שזה יוכל ללכת לכל מיני כיוונים. בשבע השנים שעברו מאז יצא הספר השיח השתנה כל כך, בהתחלה לטובה, ואז חזרה אחורה שנות אור עם עלייתו של טראמפ".
ואיך המצב עכשיו מנקודת המבט שלך?
"רע. אין לי מילים יותר מתוחכמות לתת לך. המצב רע. המלחמה נגד טרנסים הפכה מקרה לחמה. אנחנו צריכים להיות ערניים מאוד לגבי מה שקורה, כי אותו תסריט מתרחש בהרבה מקומות. אתה בוחר קהילה שאתה חושב שיש בה מספיק בורות תרבותית, או פוטנציאל לשנאה. ואתה מתחיל עם הנושא של הילדים. להפחיד את כולם לגבי מה יקרה להם, כי זה יותר קל לדבר על הגנה על הילדים, מאשר לדבר על לאפשר פגיעה במבוגרים. אנחנו בשלב הראשון של קמפיין אנטי־טרנסי. זה מתחיל בילדים, וזה לא ייגמר שם. זה יתיישר עם אלמנטים מסוכנים אחרים, וזה קורה באופן גלובלי".
הדברים של נלסון מהדהדים לא רק שיח אמריקאי, אלא גם את מה שמתחולל אצלנו בחודשים האחרונים. כך למשל כוכבת הילדים הוותיקה ציפי שביט התמודדה עם מתקפה לאחר שהמליצה על ספר הילדים 'אני ג'אז' שמספר את סיפורה של ילדה טרנסית. כך אמר מגיש ערוץ 14 שמעון ריקלין בתגובה: "אני לא מבין למה אין חוק במדינת ישראל נגד חבורת המטורפים הזו שרוצה לגעת בילדים שלנו. חבורת הסוטים הזו שרוצה לבוא לדבר על שינויי מין לילדים בגיל ארבע־חמש. מה זה הדבר הזה?"
מה את עונה למי שמדברים על כך שילדים עלולים לקחת הורמונים ולעבור טיפולים שיתחרטו עליהם כשיהיו מבוגרים?
"אין מי שדואג לשלומם ולבריאותם של הילדים יותר מההורים שלהם, מהרופאים שלהם, מהמטפלים שלהם. אבל אני יודעת שבכל פעם שמישהו מסב את השיחה למקומות הכי מפחידים — פגיעה בשלום הילדים, או מה שעלול לקרות במלתחות — הדבר האחרון שמעניין אותו הוא שלומו של מישהו".
נלסון מתייחסת בדבריה, בין השאר, גם לקמפיין הממושך של ג'יי קיי רולינג, מחברת ספרי 'הארי פוטר', נגד טרנסים וטרנסיות, בתואנות פמיניסטיות, כשהיא מתעקשת שהיא רק רוצה להגן על נשים ונערות מפני גברים שמתחזים לנשים, על מנת שיוכלו לארוב להן במלתחות הנשים, ולבצע בהן את זממם.
את חושבת שג'יי קיי רולינג טרנספובית?
"אני מעדיפה שלא לחלק תארים שיוכלו לסבך אותי מאוחר יותר, תודה רבה", היא רומזת בחיוך לאיום של רולינג שתתבע על הוצאת דיבה את כל מי שיכנה אותה כך. "אני לא יודעת מה מניע אותה להתבטא באופן שבו היא מתבטאת. אבל אני חושבת שהיא עושה נזק עצום לכל מאבק על זכויות טרנסים, ובכלל לזכויות אדם. לכן חשוב לי לדבר על סולידריות. אלה לא רק נשים שמדברות על עצמן כפמיניסטיות. אלה תנועות שעושות מאמצים גדולים להפריד ולמשול, גם בין זכויות הומואים לזכויות טרנסים, למשל. וזה חשוב לבנות תנועות שלא ירשו לזה לקרות".
נלסון מתארת בספר את הזוגיות שלה עם דודג' בצורה חשופה, לעיתים חשופה מדי ("הוא אדם מאוד פרטי, שאמר לי יותר מפעם אחת שלהיות איתי זה כמו להיות אפילפטי עם קוצב לב שנשוי לאמנית הבזקֵי תאורה", היא כותבת). היא מסבירה בספר את ההימנעות של דודג' מבחירה במגדר אחד בינארי, למרות שאילוצי השפה הופכים את הדבר למסורבל לעיתים. "איך להסביר — שהמילה 'טרנס' עשויה להיות טובה דיה כמילת קיצור, אבל שהנרטיב המיינסטרימי שתופס תאוצה בעקבותיה ('נולד.ה בגוף הלא־נכון' מחייב צליינות אורתופדית בין שני יעדים קבועים) חסר תועלת לאחדים — אך מועיל חלקית, או אפילו באופן עמוק, לאחרים?" למרות ההסברים, גם אני טועה בשיחה ומתייחס להארי כטרנס. נלסון מתקנת אותי בסבלנות: "הארי לא משתמש במילה טרנס לזיהוי עצמי".
זה מתסכל שאנשים טועים כך לעיתים קרובות?
"זה היה קשה כשקוראים, במקום פשוט להבין את הספר באופן שבו הוא כתוב — כלומר המונחים המדויקים שבהם בחרתי להשתמש — הלכו עם מה שהם חשבו שהם רוצים לראות בספר. זה לוקח זמן, וטרחה, אבל לפעמים אתה צריך להאט כדי לברר עם אנשים מהן החוויות שלהם ולנסות לייצג את זה מחדש בשיחה איתם, בניגוד לאיך היית מקווה שזה יהיה, או איזה מונח הכי נוח לך".
החקירה המתמשכת הזאת לא מעייפת לפעמים? בטח בתוך מערכת יחסים.
"'חקירה מתמשכת' זה הצימוד הכי סקסי שאני יכולה לחשוב עליו", היא צוחקת. "תראה, עבור אנשים מסוימים מגדר זה חלק מאוד חשוב מזהות וממיניות, ולאנשים אחרים זה ממש לא. אבל כשאני כותבת אני לוקחת לאסו קטנטן שמתעסק בנושא מסוים — אם זה מגדר ואם זה הרצח של דודה שלי, ואם זה הצבע כחול — וזורקת אותו סביב חיים ענקיים. ואת חייבת לעשות את זה, כדי שיהיה לך את הריכוז והפוקוס לראות מה יש שם. אני לא טובה בסטטיסטיקה, אבל מגדר זה אולי אחוז אחד ממערכת היחסים שלי עם הארי. אין לזה נפח משמעותי בזוגיות שלנו. אנחנו לא קמים בבוקר ומדברים על לשון הפנייה המועדפת עלינו, בטח עכשיו כשאנחנו עשור אחרי התקופה שמתוארת בספר".
בספר את מתייחסת ל"פיתוי של הנורמליות". את והארי יכולים "לעבור" היום כזוג סטרייטי הטרונורמטיבי. לא מתחשק לך לפעמים לוותר על החיפוש הזה אחר רדיקליות, ולהישען אחורה לתוך החמימות של הנורמליות?
"אני נזהרת מאוד שלא לסמן לאילו חלקים בחיים נקרא 'קוויריים' ולאילו חלקים נקרא 'סטרייטיים'. נשים מונוגמיה בצד אחד ופוליאמוריה בצד השני? אני לא מעוניינת ביצירת רשימות כאלה. מה שכן מעניין אותי זה שלא משנה איך אתה עובר ואיך אתה חי ואילו בחירות אתה לוקח, אתה צריך לפקוח עין לגבי עם מי אתה בסולידריות. לצד מי תעמוד, ועבור מי. אתה לא צריך לחיות בשום סגנון של חיים, כדי להכריע עם מי אתה בסולידריות. אתה לא צריך להיות קווירי יותר או קווירי פחות. אנחנו שואפים לעולם שיש בו פחות משמעת וענישה לגבי מגדר ולגבי מיניות. אנחנו לא מכוונים לעולם קווירי חדש שיש בו משטר טוב יותר".
דווקא נשמע נחמד.
"כן, האמת שכן", היא צוחקת.
כשאני ממתין לנלסון שתעלה לשיחת הזום בשעה שנקבעה, לפתע המסך הופך שחור, ובמרכזו מופיע השם Iggy Piggy. צליל הקלדה חפוזה נשמע, ומיד לאחר מכן מופיעים על המסך פניה של נלסון, סמוקים ממבוכה, "איך משנים את זה, למען השם?" היא צוחקת. איגי, המכונה איגי פיגי, הוא בנה של נלסון שחי איתה ועם דודג' בדירה מלאת קקטוסים בלוס־אנג'לס. איגי הוא גיבור אחת הסצנות הארוכות והמרשימות ב"הארגונאוטים" — סצנת הלידה שלו, שמשולבות בפסקאות שדודג' כתב בעצמו, שבהן הוא נפרד מאמו שהלכה לעולמה. אבל אם התרגלנו לראות על המסך סצנות לידה שמסתכמות בלחיצות יד חזקות, בצרחות כאב ובעידודים נמרצים בצורת "תדחפי! תדחפי!", הלידה, מעיניה של נלסון, נראית כמו אחת החוויות הגופניות הקיצוניות ביותר שניתן להעלות על הדעת.
"רכבת ההרים של הכאב נמשכת, הספִירה, הדבֵקוּת, השקט, החרדה. אני מאוימת מבית השימוש. ג'סיקה מבקשת שוב ושוב שאלך להשתין, אבל אני לא יכולה לחשוב על ישיבה או התכופפות. היא חוזרת ואומרת לי שלא אוכל לעצור את ההתכווצויות אם לא אנוּע, אבל לדעתי אני יכולה. אני שוכבת על הצד, לוחצת את היד של הארי או ג'סיקה. אני משתינה בלי כוונה בתנוחת ריקוד איטי בעודי אוחזת בהארי, ואז באמבטיה, שבה מתחילים לצוף חוטים ריריים אדומים כהים. מישהו מאכיל אותי קרטיב אדום שטעמו נהדר. אני מקיאה אותו אחרי כמה דקות, מלכלכת את מי האמבטיה שלי. בזמן ההתכווצות החזקה אני מקיאה, שוב ושוב, טונות של מיצי מרה צהובים".
"יש לי הרגל לכתוב מחשבות שעוברות לי בראש", היא אומרת. "חלום שהיה לי, חוויה שעברתי. אני זוכרת שחזרתי מבית החולים, ויומיים־שלושה אחרי שאיגי נולד חשבתי לעצמי שאני צריכה לכתוב את זה. לא כי זה כזה ביג דיל, פשוט לכתוב את זה כאירוע שקרה. אז ישבתי לכתוב, וזה מופיע בספר פחות או יותר כפי שכתבתי את זה. אבל האמת היא שהתלבטתי אם להכניס את זה או לא. בעיקר כי זה לא נראה לי כזה מעניין. אנשים יולדים כל הזמן, כל יום. אחרי שכתבתי את זה, ניסיתי לחשוב על תיאורים בגוף ראשון של לידה. אני מלמדת כתיבה אוטוביוגרפית באוניברסיטה, ואני קוראת המון אוטוביוגרפיות ובכלל כתיבה פמיניסטית, ובכל זאת לא הצלחתי לחשוב כמעט על אף סצנה כזאת. מצאתי רק איזה שתיים, וגם הן של כותבות אזוטריות למדי. וחשבתי שזה מוזר. זה מעניין, אתה יודע? איכשהו אין כמעט שיחה על חוויות לידה. זה כאילו לא מקובל חברתית לשאול את כל מי שילד — 'איך הייתה הלידה שלך?' ואני חושבת שמשום שאני סיפרתי את שלי, אז אנשים הרגישו בנוח לספר לי את סיפורי הלידה שלהם. ופתאום התחלתי לשמוע המון כאלה".
זו סצנה קשה מאוד. כואבת. לא הפרסומת הכי טובה לילודה.
"אתה יודע, אני חושבת על מה שקורה עכשיו בארצות־הברית, עם הנסיגה האיומה בזכויות ההפלה, וזה בלתי נתפס. והסיפור שלי, אפילו אם הוא לא נשמע לך כמו פרסומת ללידה, זה למעשה סיפור לידה מצוין. לא היו סיבוכים, לא היו מקרי חירום, הלידה נמשכה, התינוק בריא. ועדיין זה בהחלט מפגש עם המוות, 'המגע עם המוות' אני קוראת לזה בספר, כי זה אירוע כל כך גדול שנמצא לגמרי מחוץ לשליטה שלך. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זו סצנת חיים, החיים שמגיעים אלינו. והסיכון גבוה מאוד. ואם זה המצב בלידה טובה, בריאה, הרעיון להתעסק עם אפשרויות של לשרוד לידה, עם הביטול של רו נגד ווייד, הוא מעורר אימה עבורי".
החיבור שנלסון עושה בין לידה למוות לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית שלה. ארבע שנים לפני שנולדה, אחותה הצעירה של אמה, ג'יין מיקסר, נרצחה בברוטליות בדרכה הביתה מאוניברסיטת מישיגן. "זה היה עדיין פצע טרי מאוד בחייה של אמי, ובמשפחתי בכלל, והצל הזה ליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הכרתי מילים כמו 'קליע' או 'גולגולת' בגיל צעיר מדי. הדברים האלה נשארים איתך".
נלסון כתבה שני ספרים בעקבות הרצח; הראשון, Jane: A Murder, משלב בין חקירת הרצח לשירה, קטעי יומן וקטעים תיעודיים אחרים. השני, The Red Parts, עוקב אחר המשפט של הרוצח, שהורשע כמעט 40 שנה לאחר המקרה, בזכות בדיקת דנ"א מקרית. "התשוקה לכתוב על דודה שלי, היא אותה תשוקה של הארי לכתוב על אמא שלו, אותו דחף שגרם לי לכתוב את סיפור הלידה שלי. אנחנו בחיים האלה. אנחנו נעולים פה, ואנחנו לא יכולים לכתוב על הצד השני. אז אנחנו יכולים רק לכתוב על להיות פה, ולהביט בישויות שנכנסות, וישויות שהן לא אנחנו — עוזבות. יש משהו... אני רוצה לומר, 'זחוח', בלכתוב על המוות. כי בעצם זה שכתבת על זה, את שרדת. את לא זאת שמתת".
את מתייחסת לנקודת המעבר בין החיים למוות כדרך דו־כיוונית. אבל זה לא מובן מאליו לחבר בין לידה של תינוק למוות של אמא. מה החיבור הזה מביא?
"המוות של אמא של הארי והלידה של איגי לא התרחשו באותו זמן, וזו הייתה גם דרך להפגיש ביניהם. אבל אני חושבת שזו יותר מדרך לחבר בין שתי דמויות, ויותר מתחבולה ספרותית דרמטית. אתה אומר שהחיבור הזה לא מובן מאליו, ואולי אתה צודק, אבל אחד הדברים שלמדתי מהאופן שבו הרצח של דודה שלי השפיע על אמא שלי, הוא עד כמה המוות מייצר תנועה. אם לא הרצח שלה ההורים שלי לא היו עוברים לקליפורניה. אני לא חושבת שהייתי מסתכלת על החיים כעל דבר שיש להביט בו ולבחון אותו. אני לא חושבת שהייתי כותבת. אז תן לי לשאול אותך — איזו תשוקה לחיים חזקה יותר מהמוות?"
פורסם לראשונה: 07:31, 29.07.22
