כשמייק ווייט, היוצר של "הלוטוס הלבן", חיפש לוקיישן לעלילת העונה השנייה של הסדרה המצליחה שלו, הוא הסתובב במלונות יוקרה ברחבי אירופה וחיפש כיוונים מתאימים לפני שהוא כותב את התסריט החדש. כשהוא הגיע לסיציליה הוא נתקל בכל מקום בכלי קיבול מקרמיקה שמעוצבים כראש של אישה או גבר. המקומיים סיפרו לו אגדה סיציליאנית על נערה שהתאהבה בסוחר כהה עור שעבר במקום, ואחרי שגילתה שהוא מתעתד לעזוב אותה לטובת אשתו וילדיו - היא כרתה את ראשו והשמישה אותו כעציץ לבזיליקום. ווייט חש את הדגדוג המוכר של היצירה וידע שהעונה הבאה של "הלוטוס הלבן" לא תעסוק בכסף ובניצול מעמדי, כמו שעשתה הראשונה, אלא תתמקד בסקס, נאמנות, קנאה ויצריות - ושהיא תצולם בסיציליה.
בעונה השנייה לסדרה, שתעלה מחר (ב', ב-HOT, yes ו-סלקום TV), תמצאו דמויות חדשות לגמרי, כמו שני זוגות צעירים שיוצאים לחופשה משותפת אבל הדחף התחרותי, הפסאדה והאינטרסים הסמויים של כל אחד מהם הופכים את החופשה הזאת למרוץ מתעתע; או כמו שלושה דורות של משפחה אמריקנית, סיציליאנית במקור - סבא, אבא ובן - שיהוו דוגמאות חיות לגבריות רעילה; ושתי מקומיות שמנסות לנצל את נוכחות הזרים במלון לקידום השאיפות שלהן. קו העלילה היחיד שימשיך מהעונה הראשונה לשנייה יהיה זה של טניה המיליונרית (ג'ניפר קולידג') שהספיקה להתחתן עם גרג (ג'ון גרייס) בפרק הזמן שעבר בין העונות, ועכשיו מגיעה איתו לחופשה רומנטית ומגלה שהיא הכול חוץ מרומנטית. היא מתנחמת בידידות אמת עם גיי אנגלי שהיגר לסיציליה (טום הולנדר), ושעורך לה היכרות עם האי הצבעוני, הנהנתני והעליז, תרתי משמע.
בספטמבר האחרון עלתה כזכור קולידג' לבמת האמי לקבל את פרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"הלוטוס הלבן", כשברקע התנגן השיר Finally של סיסי פניסטון, מנבכי הניינטיז. מילות הפזמון של השיר, "סוף סוף זה קרה לי", שיקפו באופן מדויק את השלב הנוכחי בקריירה של קולידג' - אחרי עשורים שבהם נקלעה לתפקידי משנה קטנים (חלקם בלתי נשכחים כמו ב"לא רק בלונדינית", "אמריקן פאי" או החברה המסג'יסטית של ג'רי ב"סיינפלד") היא התקשתה למצוא את מקומה בהוליווד, עד שהגיע התפקיד של טניה. את התפקיד הזה כתב עבורה ווייט, חבר טוב שלה, שידע למה היא מסוגלת. עכשיו כשהיא סוגרת את העשור השישי לחייה, קולידג' סוף-סוף מחובקת על ידי תעשייה שהתעלמה ממנה במשך שנים.
"אני חושבת שזה באמת עוזר כשרגילים לראות אותך בתפקידים קטנים פה ושם, ואז מישהו בא ונותן לך את התפקיד העצום הזה, עם כל כך הרבה אפשרויות משחק", אומרת קולידג' בריאיון משותף עם גרייס ל-ynet. "מישהו מעניק לך את המתנה הזאת, האפשרות להפגין את היכולות שלך, זה לגמרי שינה את החיים שלי. אני מקבלת הצעות לתפקידים שבחיים לא הייתי מקבלת אם 'הלוטוס הלבן' לא הייתה קיימת, ואם מייק לא היה כותב את טניה. לפני זה אף אחד לא דפק לי על הדלת והציע לי תפקידים גדולים, אז אני אסירת תודה".
האופן שבו גילמת את טניה בעונה השנייה היה שונה?
"כן, למעשה ווייט אמר לי, 'עברת עם האבל שלך דרך ארוכה והתגברת עליו, ואני רוצה לוודא שטניה המשיכה הלאה משם. הפעם זה עלייך ועל מערכת היחסים שלך'. והנה אני עם גרג באחד המקומות היפים והרומנטיים בעולם והשיעול שלו הפסיק, שזה דבר טוב, ואמורות להיות לי כל מיני ציפיות רומנטיות נהדרות עבור שנינו - אבל הוא מתנהג מאוד מוזר. שזה דבר נהדר לשחק, כי כמה אנשים בעולם מתחתנים או יוצאים עם מישהו והוא פתאום הופך להיות מאוד מוזר? אנחנו אף פעם לא מצפים ממישהו לא לחבב אותנו כשזה מתחיל כל כך טוב. זה מאוד בלתי צפוי. ראית את הדרך שהוא מסתכל עליי בסדרה? עם סלידה מוחלטת. אני ראיתי את הפנים שלך כשאתה מסתכל על החיות שלך", היא פונה לגרייס, "אתה לא נותן לי את המבט הזה. הוא מאוהב בציפורים שלו".
גרייס (מגחך): "אנשים יחשבו שהציפור היא סמל למשהו אחר. האמת היא שבאמת יש לי ציפור, קוראים לה פבלו".
קולידג': "והציפור מסתכלת עליך בחזרה באהבה שבה אתה מסתכל עליה. אני מקווה שעניתי על השאלה".
"מי יכתוב את הדברים האלה?"
למעשה, "הלוטוס הלבן" נכתבה במקור כסדרה חד-עונתית קטנה שהצילומים שלה הותאמו לתנאי הסגר שהכתיבה הקורונה. קומדיה שחורה שמנציחה את הפיל המערבי העשיר שמשתולל בחנות החרסינה הקטנה שהיא ריזורט מפנק בהוואי, ומלגלגת על התפיסה הקפיטליסטית שלו. ווייט נענה לקריאה של HBO וכתב בתוך חודשיים וחצי סדרת מופת שמתרחשת כולה בלוקיישן אחד. השיבוץ של קולידג' בתפקיד של טניה היה אחד התנאים שהציב בפני הרשת. הוא פגש את קולידג' לראשונה ב-2009, כששיחק לצידה בקומדיה Gentlemen Broncos, ומאז הם הפכו לחברי נפש. במשך 15 שנה הוא הבטיח לה שיכתוב תסריט שיאפשר לה לזרוח.
ב-2018 הוא כתב תסריט כזה - קומדיה קטנה עם אפיל מטופש בשם Saint Patsy, שבו קולידג' יועדה לתפקיד הראשי שלה. היא הייתה אמורה לגלם שחקנית בגיל העמידה שלא זוכה להערכה שמגיעה לה, ויום אחד מקבלת הודעה שזכתה בפרס מפעל חיים בפסטיבל עלום בסרי לנקה. היא אמורה לטוס לשם אבל חושדת שמדובר במזימה של האקס שלה לרצוח אותה. ווייט העיד בכמה ראיונות כי זה "הדבר הכי טוב שכתבתי אי פעם", אבל HBO וגם רשתות אחרות דחו את ההצעה. התחושה הייתה בין השאר שקולידג' לא מסוגלת להחזיק על גבה סדרה שלמה. את התפקיד של טניה הוא העניק לה בין היתר כסוג של פיצוי על כישלון הסדרה ההיא, ומבלי לדעת העניק לה בדיוק את מה שהבטיח. קולידג' כבר דחתה את ההצעה, אגב, ורק שכנוע אגרסיבי מאחד החברים המשותפים שלהם הצליח לגרום לה לקפוץ על העגלה.
ווייט אמר באחד הראיונות שלו שיש משהו ספונטני במשחק שלך. את יכולה לציין אלמנטים שאת הבאת לדמות של טניה?
"אני לא באמת יודעת", היא עוצרת לחשוב, "כי אני רואה את זה מאוחר יותר, כשאני צופה בסדרה. אני אף פעם לא מסתכלת על החומרים שצולמו באותו היום. אני פשוט מגיבה בזמן אמת, אני לא יודעת איך נראות הבעות הפנים שלי. אני חושבת שמייק מקבל הופעות ספונטניות בגלל שהוא מייצר מציאות שהיא פשוט כל כך נאמנה לחיים. יש לו זיכרון צילומי של שיחות שהוא היה עד להן והוא מתייק אותן באזורים במוח שלו בספריות קטנות, ואז הוא פשוט משחרר את זה והופך את זה לסוג של שירה. עכשיו תורך, ג'ון (פונה לגרייס, ס"ש)".
"אני חושב שזה בדיוק ככה", מאשר גרייס, "הוא מקבץ את כל השיחות שהוא הקשיב להן במקום אחד במוח, ובכתיבה הוא מוצא את מה שהוא צריך ומשחרר אותן. וגם אם על הנייר לפעמים זה נראה כמו 'מי יכתוב את הדברים האלה?', אחר כך אתה רואה את זה ואתה מופתע - 'מאיפה בדיוק הבאתי את זה?'. הוא גורם לך להיות פחות מודע לעצמך בזמן אמת".
"נראה שמייק מתעניין בהרבה נושאים שקשורים לתקופה הנוכחית", מאשר טום הולנדר בריאיון ל-ynet. "הוא מצליח להכניס פנימה נושאים מעניינים כמו פוליטיקה מינית, פריבילגיה, עליבות, חטא. הוא מעביר את החוויה האנושית בצורה סאטירית אבל גם חומלת. הוא מאפשר לך לשפוט את הדמויות האלה ואז הוא גם מעודד אותך לסלוח להן בדרך כלשהי. אז זהו, אתה איתם ונגדם, ואני חייב להודות שיש בזה לא מעט תחכום. למזלנו אנחנו כשחקנים לא באמת צריכים להתמודד עם כל השאלות הגדולות האלו על פוליטיקה ומיניות, כי אנחנו רק דמויות שנצמדות לעלילה שלנו", הוא צוחק, "אבל התוצאה הסופית היא מארג נהדר, לא?".
איך הדמות שלך משתלבת במוטיב המוביל של סקס ויצרים?
"ממבט ראשון, העולם הסטרייטי מלא בחרדה. שני הזוגות הצעירים בסדרה עסוקים כל הזמן בשאלה האם הם עושים יותר מדי סקס? לא עושים מספיק סקס? האם בוגדים בי? האם נאמנים לי? ואז אתה פוגש את העולם של הגייז, שהוא חופשי ושמח וללא עימותים, וכולם שם נהנים מאוד. במובנים מסוימים זה עולם מתירני וחופשי שטניה יכולה למצוא בתוכו מנוחה ושחרור מהנישואים העצובים שלה ומהמסע האינסופי אחרי קבלה. היא מוצאת שם בית".
העובדה שאתה מגלם גיי מן הסתם היא בעלת משמעות.
"בגלל שקוונטין הוא גיי, טניה יכולה להרגיש רגועה ונערצת על ידו, אבל לא מנוצלת. עבורו היא יצור מדהים וקצת שברירי ופגוע שהוא רוצה לשמור עליו. הם גם מהווים סוג של בידור אחד עבור השני כי יש לו חברים נהדרים שמדהימים בדרכם, ככה שזה בעיקר תרגיל הדדי בגירוד גב".
מכיוון שברור שבסיפור הזה תהיה גופה, מצאת את עצמך חושש שהגופה הזאת תהיה הדמות שלך?
"ברור. ראיתי שניים-שלושה פרקים וניסיתי להבין ממייק לאן הסיפור הזה הולך, כי זאת דמות נהדרת אבל אם התסריט עוד לא כתוב במלואו אתה רוצה לוודא שלא הולכים להרוג את הדמות שלך בעמוד הראשון של התסריט. אז אתה צריך להבין אם הם משקרים לך או לא, ואין לך שום דרך לדעת. הייתה שיחת זום משותפת ואני זוכר שבהיתי בהם דרך המסך וניסיתי לאתר כל סימן שמעיד על הונאה, אם מישהו מסתכל שמאלה באופן חשוד במקום להסתכל ישירות אליך, כל הסימנים שאנחנו מכירים. אבל מייק נראה לי מאוד כן והגון ומבריק מכדי שיהיה לו צורך לשקר בשיחת זום. אז בטחתי בו".
איך הייתה העבודה עם ג'ניפר?
"היא אדם ייחודי ויוצא דופן. היא מצחיקה מאוד אבל גם פגיעה ונבונה. היו לנו כמה שיחות טובות. מדי פעם היא גם ממציאה שורות רנדומליות, נדמה לי שבסצנה הראשונה שצילמנו יחד היא התחילה עם המשפט 'ראיתי היום דיונון על החוף והוא היה בגודל של מריצה'. זה הגיע משום מקום".
"כל הדברים הנפלאים שטניה אומרת נכתבו על ידי מייק ווייט", מבקשת קולידג' להדגיש. "אנחנו יכולים לאלתר ולמלא את החללים ומייק לפעמים אפילו מכניס את זה, אבל לפעמים יש רגעים מוזרים ואנשים חושבים שזה משהו שאני יצרתי עבור התפקיד, שזה הסרבול הפנימי שלי, אבל לפעמים השחקנית פשוט נופלת במדרגות, לא הדמות, את מבינה למה אני מתכוונת? לפעמים אנשים נותנים לי את הקרדיט על רגע מוזר אבל למעשה הוא נכתב בתסריט".
"הסוד היה צריך להישאר בינינו"
החברות ארוכת הימים בין קולידג' לווייט והיכולת שלו להכניס מוטיבים מציאותיים לדמויות שהוא כותב, מציפים לפעמים רגשות לא קלים בקרב השחקנים שלו. "לפעמים זה כואב, לקרוא את הדמות של טניה", הודתה קולידג' בריאיון ל-Al Pais. "אתה רואה איך אדם חכם רואה אותך, וזה לא תמיד בצורה מושכת. זו מראה שקשה להסתכל בה. כשאני קוראת את מה שהוא כותב לפעמים אני חושבת, 'אוי, אלוהים, מייק באמת ראה אותי במצבים שהייתי מגוחכת בהם'. אני לא יודע אם מייק באמת חושב שהייתי עושה את זה אבל הוא כותב אנשים אמיתיים, ואנשים עושים דברים מחורבנים", היא אומרת בהתייחס לאנוכיות של טניה בעונה הראשונה. "החולשה שלי בחיים תמיד הייתה גברים, וזה משהו שהרבה נשים עושות - את מוכרת הכול בשביל הבחור. חלק גדול מהחיים שלי רדפתי אחרי גברים בלתי ניתנים להשגה, וזה לא הביא אותי לשום מקום. אני חושבת שמייק ראה אותי שם".
אומנם לא צילמתם בבועה כמו בעונה הראשונה אבל בכל זאת, עד כמה הייתם מגובשים מאחורי הקלעים?
הולנדר: "היו הרבה דמויות ואי אפשר לצלם יותר מדבר אחד בכל פעם, אז חלקנו פשוט דילגנו בסיציליה ממקום אחד לשני בזמננו הפנוי. אני הייתי על הקו של סיציליה-לונדון כי עבדתי על משהו אחר במקביל, אז לא מיציתי את סיציליה כמו השחקנים האחרים, ולכן אני תמיד אהיה אכול קנאה וממורמר לגבי זה. הם כל כך נהנו בזמן שאני כל הזמן עבדתי וישבתי במטוסים, מודאג לגבי טביעת רגל פחמנית גבוהה".
מה הזיכרון הכי נעים שלכם מהצילומים?
גרייס: "כשהיינו על הווספה. אני אוהב את החלק שבו אני נוסע בסיבובים בתוך החצר כי ככה יכולתי להפגין את כישורי הווספה שלי, ופעם אחת פספסנו את הקיר בכמה סנטימטרים".
קולידג': "אני תוהה לאן זה היה מגיע, כי ג'ון פשוט העריך לא נכון את המרחק שלי מהדלת ועוד רגע הרגל שלי פשוט הייתה נתלשת מהמקום. אני תוהה איך היית מתמודד עם זה!".
גרייס: "זה לא נכון, בכלל לא טעיתי בהערכה. אני רק יצרתי את האשליה כאילו טעיתי אבל האמת היא - וזה מאוד מקצועי מצידי - ידעתי איפה הייתה המצלמה וידעתי שאם זה ייראה כאילו נעלמתי קצת מאחורי הקיר ואני אצוץ פתאום, זה ייתן לכולם קצת יותר ריגוש משהם ציפו. לא התכוונתי להפחיד אותך".
קולידג': "זה באמת מעניין כשאת יושבת מאחורי שחקן על וספה ונאחזת בו והוא... לא פעלולן מקצועי, ואת נוהגת לאורך צוק. חשבתי לעצמי, 'אני מקווה שג'ון גרייס לא הולך לפשל פה, כי זה היה הסוף של שנינו'. כי זה לא שהיו רשתות שהיו אמורות לתפוס אותנו אם היינו נופלים הצידה. הסרטים האלה לוקחים סיכונים מאוד גדולים לפעמים, זה היה עלול להיגמר ממש לא טוב".
גרייס: "כן, זה בהחלט היה עלול. בעיקר אם המכונית שגררה אותנו הייתה נתקעת".
קולידג': "אוקיי (נאנחת). נכון, הייתה שם מכונית. זה בדיוק מה שאני שונאת בסרטים, תמיד יש אחרי זה מישהו שמגלה את הסודות. אני מרגישה שהסוד היה צריך להישאר בינינו. בבקשה תערכו את זה, אף אחד לא צריך לדעת שרימינו".
