חלפו כמעט 150 שנה מאז כתב הנריק איבסן את "בית בובות" - מחזה שלימים יהפוך למצרך בסיס בכל לימודי משחק וספרות. לא סתם הוא עלה בתיאטראות ישראל שבע פעמים, הנכונות של המחזאי הנורבגי לדבר על תפקידים מגדריים ודיכוי נשים בעולם שבו מעמדות וכסף משחקים תפקיד מכריע - מיקמה את הטקסט כפורץ דרך המתאים לכל מקום וכנראה גם לכל תקופה. ועדיין, הצפייה בהפקה החדשה שלו בהבימה, בכיכובה של שני כהן, מעלה תהיות מהותיות - האם בהיעדר עיבוד מאסיבי יש סיכוי שהוא איבד מהאפקטיביות שלו?
"בית בובות", שנכתב כאמור בשלהיי המאה ה-19, מתמקד בנורה (שני כהן) - אשת איש ואם לשלושה, שכביכול יש לה הכול. אבל עד מהרה מתגלה הסיפור כמסכה בלבד, כשכבר בתחילת המחזה הצופה נחשף ליחסו של בעלה, טורבלד (יגאל שדה), כלפיה. כשהוא פונה אליה כמו אל ילדה ומכנה אותה ה"חתלתולה שלו", מוציא עליה את זעמו, שולט בכסף בבית, לא מאפשר לה לצאת לבלות ואפילו לא נותן לה מפתחות לתיבת הדואר. במשך שנים ארוכות נורה סופגת כל גידוף וקושי, אך חייה מסתבכים כשמתגלה שלוותה כסף מאיש מפוקפק בשם קרוקסטאד (עודד לאופולד) כדי לממן טיפול בבעלה. כדי לעשות זאת היא זייפה את חתימת אביה המנוח, והיא כמובן מפחדת לגלות על כך לבעלה על אף איומיו של קורקסטאד שיסגיר אותה - והיא מספרת על כך רק לחברתה הוותיקה כריסטינה (ריקי בליך).
לאורך השנים דובר רבות על מהי התמה המרכזית של המחזה או מהו אותו "בית בובות". האם שאלת המעמדות? הפערים בין תדמית החוץ לתדמית שבתוך הבית? הדרישה הכפולה מנשים להיות גם ילדות אך גם בוגרות? או אולי אפילו יחסים בין הורים לילדים? כל אלו עדיין בולטים במחזה, אבל בהפקה הזאת ניכר שרוב המשקל מונח על סוגיית האלימות. אלימות רגשית שנוטה לחמוק מעינינו כי היא לא משאירה סימנים כחולים על הגוף, אלא על הנפש. "בבית שלנו אף אחד לא יפגע בך", מבטיח טורבלד לנורה לקראת סוף המחזה, ומדגיש לקהל סופית עד כמה הוא עיוור לפגיעה האנושה שלו באישתו, שנדחפת עד לקצה הכי אפל.
3 צפייה בגלריה
אלימות רגשית ויחסי כוחות נותרים תמיד רלוונטיים. מתוך "בית בובות" בהבימה
(צילום: רדי רובינשטיין)
כמאמר הקלישאה - אלימות רגשית ויחסי כוחות נותרים תמיד רלוונטיים. סביבנו יש יותר מדי נשים שנכלאות ב"בתי בובות" ולא מבינות בעצמן שזה המצב. גם עבורן לעתים "הפקחון" (אם הוא מתאפשר בכלל) מגיע רק בנקודת קצה. במשך השעה ו-40 הדקות שנמשכה ההצגה, היה נדמה שגם להצגה הזאת יש הכול: סיפור חזק שמוכיח את עצמו הפקה אחר הפקה במשך 150 שנה, תפאורה נקייה ולא מתאמצת שמסייעת לתחושה שהאירועים הללו בעצם יכולים לקרות בכל בית, וכמובן שחקנים מצוינים שמחזיקים סצנות לבד בלי יותר מדי גימיקים. בראשם כמובן ניצבת כהן, שזה לא חדש שכל תפקיד שהיא נוגעת בו הופך לזהב. גם כאן יכולותיה הזיקיות מתגלות ביופיין כשהדמות מתנהלת באופן שטותי וילדותי בסצנה אחת ובסצנה אחרת היא הופכת לאישה בוגרת רגישה וכאובה.
אך למרות כל אלו ההפקה לא מצליחה להמריא. הרגעים היפים והנוגים מתכסים בשכבות של מלודרמה שמרחיקות את המחזה עוד ועוד מהצופה. האפקטים הלא אחידים והמיותרים של גשם או של טריקת דלת, שתי הדמויות האלומות שלאט-לאט מתברר שהן מדמות את השיגעון או את הנפש של נורה, אבל בעיקר הדמויות והשיח שלהם הופכים כולם את ההפקה לדרמטית יתר על המידה. בימים בהם האמירה שקופה לנו יותר והאלימות מהסוג הזה מדוברת יותר, יש תחושה שמטקסט פורץ דרך המחזה הפך לטקסט מניפסטי מדי נטול סאבטקסט אמנתי.
המציאות משתנה, האנושות מתפתחת, ותפיסות העולם מתעדכנות, בעוד תשומת הלב שלנו נודדת לנושאים חדשים. לכן, מחזה העוסק בחיים חייב לעבור עיבודים והתאמות בהתאם לתקופה. גם ב-2024 לא חסרים אנשים שבין ארבעת קירות ביתם מתגלים כנורות וטורבלדים. אבל ככל שהאלימות הופכת שקופה יותר, היא גם נעשית מתוחכמת וחמקמקה. כיום, אין עוד צורך לשכנע אותנו שהתקף זעם כוחני, עמוס קללות ואיומים, הוא אלימות. אבל כשהמצב הזה מתקבע, האלימות לא נעלמת - היא רק לומדת להסתתר טוב יותר, והאמנות נדרשת לעבוד קשה יותר כדי ללכוד אותה.
