ב"כורסת השיש", הרומן היפה והכואב שיהונתן גפן המנוח פרסם ב-1991, הוא כותב בין היתר שפרסומות הן השירה של המאה ה-20. אביב גפן בנו, שחוגג היום (ג') את יום הולדתו ה-50, ואולי שמע את המימרה הזאת בבית שבו גדל במאה שעברה, היה בערך בן 17 כשהספר ההוא יצא. בגיל שבו חבריו לשנתון הלכו מדי בוקר לתיכון וחשבו מה יעשו בשנה הבאה בצבא, הוא היה במקום אחר - עם חלומות על קריירה מוזיקלית ורגע לפני חתימה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים "הד ארצי". שנה לאחר מכן גפן הוציא את אלבום הבכורה שלו עם להקת התעויוט, ולמרות שבהתחלה האלבום בקושי נמכר, כשהזמר המופנם השתתף בסדרה "עניין של זמן" שנה אחרי - הוא הפך לאחד מהכוחות היותר מרכזיים ברוק הישראלי של הניינטיז עם אלבומו השני "עכשיו מעונן" שעף ב-80 אלף עותקים וזיכה את בעליו בתואר זמר השנה.
בעשור הראשון של הקריירה שלו גפן שחרר אלבומים בקצב גבוה מאוד - כמעט אחד בכל שנה. מאז השתנו כמה וכמה דברים; במוזיקה הישראלית, בהרגלי הצריכה וההאזנה של הקהל וגם אצל גפן. אלבום האולפן הישראלי האחרון שלו, "סדקים", יצא לפני תשע שנים. במקום לרבוץ באולפני הקלטות גפן העביר את מרבית העשור האחרון בישיבה בפאנלים של תוכניות ריאליטי מוזיקלי מיותרות וצפויות, שבהן שימש כמנטור בכיר. הוא נקרא למשימה הזאת למרות שבמקרה של הזמרות שהוא ניסה לקדם ולהפיק להן אלבומים - קרן הכט, נינט טייב ואלכס - זה לא ממש עבד לו.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
ועדיין, ממרחק הזמן, גפן בהחלט יכול היה לחלק למתמודדים הצעירים כמה טיפים על הדרך שבה מומלץ לכתוב שירים שיכבשו את הרדיו (היו לו לא מעט כאלו לאורך השנים). אבל נדמה שעצת הזהב האמיתית שהיה יכול לנדב להם הייתה חשובה אף יותר - איך לשרוד כמוזיקאי בישראל. וגפן בהחלט שרד, לא פחות טוב ממרבית הקולגות שלו שיצאו לדרך באותן השנים, למשל איפה הילד, מוניקה סקס וכנסיית השכל, ואולי בעצם קצת יותר טוב מהם.
עכשיו הוא מופיע בפרסומת למרכז עיצוב יוקרתי לבית, שבורגנים מקומיים המקוננים תדיר על יוקר המחיה יכולים להתייצב בשעריו על מנת לרכוש משם פריטים שבתקווה ישדרגו את המראה של פיסת הנדל"ן הרשומה על שמם בטאבו. במהלך הסרטון, גפן שמסתובב כהרגלו יחף במתחם, עובר גם במחלקת התאורה. לקוחה אחת שמאוד מתרגשת לראותו, זורקת לו שהיא הייתה פעם ילדת אור ירח. גפן מייעץ לה להתבגר ולעבור ללד. לו גפן של המחצית הראשונה של הניינטיז היה פוגש את בן דמותו הנוכחי הוא כנראה היה רץ לכתוב שיר מחאה כנגד כל מה שהוא מייצג בעיניו.
6 צפייה בגלריה
לו גפן של המחצית הראשונה של הניינטיז היה פוגש את בן דמותו הנוכחי הוא כנראה היה רץ לכתוב שיר מחאה כנגד כל מה שהוא מייצג בעיניו. ירמי קפלן ואביב גפן
(צילום: מאיר פרטוש)
אם גפן הפרזנטור הציני-נונשלנטי, היה פוגש עכשיו את הזמר הצעיר, הכועס וחובב האמירות הסנסציוניות שהוא היה פעם, הוא כנראה היה נוהג אחרת. ייתכן שהוא היה מחבק אותו לרגע, ואז לוחש לו שאת האור שהוא מחפש עכשיו הוא עתיד למצוא במקום אחר, ובטח הוא היה מוסיף בחצי קריצה שבתאורה הנכונה קצת קשה לטעון שעכשיו מעונן. האור הזה לא הגיע מהירח או ממחלקת תאורה ממותגת ועמוסה במתגים חכמים, אלא מחיקו המנחם והמחבק של המיינסטרים.
המסע של גפן מהשוליים המתריסים אל המיינסטרים המתגמל לא קרה בן לילה. זהו תהליך ארוך, אבל די עקבי, שנפרש על פני למעלה מ-20 שנה. המוטיבציה שממשיכה להניע את השינוי שעבר ועובר גפן לא מונעת רק מאופורטוניזם או מיכולת שיווק עצמי נדירה (האחרונה חשובה למוזיקאי לא פחות מאשר כישרון כתיבה ויכולת ביצוע משכנעת), ואפילו לא מהומור עצמי - שלגפן יש ממנו בשפע. אלא מההבנה שאם בעשור החמישי לחייך תמשיך לחזור על המנטרות שצעקת כשהיית צעיר, זועם ולא תמיד מובן בן 20 וקצת, כנראה שהבעיה היא בך ולא בעולם. שירים כבר לא כל כך משנים את המקום שבו הם נכתבים. המובחרים שבהם מצליחים במקרה הטוב להעלות חיוך ולחמם קצת את הלב למשך כמה דקות, וגם גפן מבין את זה.
גפן, שכתב לא מעט טקסטים צודקים בתחילת דרכו שכיום נשמעים בעיקר נאיביים, וחלם להיות ילד סיקסטיז בישראל של המחצית הראשונה של שנות ה-90 - עם השיער הארוך, סמל השלום, השרשרת "מת" על החזה והאמירות המתריסות נגד הגיוס לצבא והממסד - נאלץ להתפכח, ונראה שהוא נמצא כיום במקום שבו הוא מרגיש הכי בבית. ביום העצמאות וביום הזיכרון האחרונים הוא הופיע עם שירים שכתב אביו המנוח - ועוד במהלך ימי השבעה עליו - והוא עשה זאת לא לפני שקיבל אישור מרב שמותר לו לנהוג כך. בשיר "אלימות" שהופיע באלבום הבכורה של גפן והתעויט הזמר שר "ומי פה יטיף לי שיש אלוהים / ולמה הדתיים נראים מסוממים". 31 שנה אחרי הוא שואל רב כיצד עליו לנהוג כאדם שקבר זה עתה את אביו, וזוכה לחיבוק מיותר מחצי מדינה, מינוס מהדורת חדשות אחת.
אפילו אדם מאוד ציני כמו גפן יתקשה לסרב לחיבוק החם הזה. אבל החיבוק לבן האבל החל הרבה לפני שבוע האבל הלאומי (והפרטי) על אביו. הוא נולד בנובמבר 1995 בתום ההופעה של גפן הצעיר בהפגנת התמיכה רבת המשתתפים בתהליך השלום של ממשלת רבין השנייה, שבסופה נרצח ראש הממשלה בכיכר המרכזית של תל אביב שתכף תקבל את שמו. כמה חודשים לפני הרצח, גפן הוציא את האלבום הכי שאפתני שלו עד אז - "שומקום" שהוקלט (איך-לא) בלונדון. בשיר הנושא העוצמתי שריפרר מוזיקלית לפינק פלויד של The Dark Side of the Moon, וגם התכתב על הדרך עם יונת השלום הזקנה שעליה כתב אביו יהונתן ("כי היונה כבר נחנקה עם הזית בגרונה") גפן שר "מי זה שם הולך שיכור זה ראש הממשלה". השורה הזאת, שרבים חשבו שיוחסה להרגלי השתייה של רבין ז"ל, הובילה לפסילת השיר לשידור ברדיו.
הסערה ההיא שירתה את גפן לא רע. השיר אומנם נפסל, אבל ראש הממשלה דאז אמר שהוא לא נפגע ממנו ואף הזמין את הזמר להופיע בעצרת השלום ההיא בכיכר. שבוע לאחר מכן גפן חזר לזירת הרצח כדי לבצע את "לבכות לך", שהפך משיר שכתב על חבר ילדות שלו שמת בתאונת דרכים לאחד מהמנוני האבל הלאומיים. ילדי אור הירח שליוו את גפן בהופעותיו המתריסות בפסטיבלי הרוק של ראשית העשור, הפכו עכשיו לחלק מנוער הנרות שהתכנס בעצב בכיכר. שנה לאחר הרצח, באלבומו החמישי "המכתב", גפן שב לעסוק ברצח וברוצח. ב"מרד הדמעות" הוא שר "רצחו שלום בכיכר / ראיתי מול עיניי איך הוא נגמר / והתברר שאיש דתי בלי אלוהים / ראה יותר מדי שלטים / ועוד חייך במעצר". גפן בהחלט כעס וכאב, אבל הוא גם הציע נחמה (למשל בביצוע שהקליט עכשיו ל"לבכות לך" ששר במקור אריק איינשטיין). ב"עונות", להיט גדול אחר מאותו האלבום, גפן שב לעסוק ביחס להוריו ובבית שבו גדל. מינון הכעס שהופיע בשירים קודמים שלו שעסקו בנושא, היה מתון הפעם ("את היית באיזה חודש / וחיכינו כבר לילד / כשנולד אני קראתי לו אביב / כי הוא סימל תקופת ביניים / כשחיכיתי בינתיים כבר לחופש / ששום איש אינו משיב"), גם הלחן וההפקה היו זורמים ולא כעוסים כבעבר.
גפן המשיך להאמין בשלום גם לאחר הרצח וגם לשיר עליו. ב-1997 הוא הוציא את "שיר תקווה" שהזכיר ברוחו את Imagine של ג'ון לנון, שתפקד כאב הרוחני-מוזיקלי של לא מעט בלדות שגפן כתב בניינטיז. "בואו נצעד לחלום / בלי גזע ולאום / בואו ננסה / עד שיהיה טוב / עד שיהיה", הוא שר שם, ובהמשך ביקש ש"נכבוש את השלום / ולא את השטחים / בואו ננסה / עד שיהיה טוב / עד שיהיה". השלום שעליו גפן שר טרם הגיע, ובניגוד לבקשתו אז גפן דווקא כבש את השטחים: הוא הופיע לא פעם ולא פעמיים בהתנחלויות, ואף שיתף פעולה עם כוכב הזמר החסידי אברהם פריד במופע שבו חבש כיפה לראשו.
באלבום הבא שלו, "חלולים", גפן חזר לדמות המטיף שבשער. האלבום הוקלט בלונדון כשברי סחרוף (שביצע איתו את השיר "סוף העולם") משמש בו כיועץ אמנותי, ובניגוד לאלבומים הראשונים שהפיק לגפן משה לוי, הפעם הזמר הושפע מהסאונד החדש והאלקטרוני שהציעו בבריטניה להקות כמו רדיוהד ופלסיבו. אחד מהלהיטים הבודדים שיצאו מהאלבום הדי נשכח ההוא היה "בוקר טוב איראן" ("בוקר טוב איראן השדרן מודיע / איך פחדנו שהיום הזה יגיע / כל האנשים התחילו להזיע / כשראו פתאום את החופש עף"). בחודשים האחרונים רבים פה חוששים שנבואת הזעם ההיא של גפן עומדת להתממש על מלא. בשעתו היו לה פחות קונים, והאלבום נכשל בחנויות - לראשונה בקריירה של גפן.
שנה אחרי, ב"לילות לבנים", האלבום האחרון שגפן הוציא בניינטיז, הוא התמקד בגירושיו מאילנה ברקוביץ'. השירים, שרובם עסקו באהבה ובחסרונה, זכו למעטפת מלודית ורכה. לזעקה שהושמעה לא פעם באלבומיו הראשונים, ולהפקה הבומבסטית שכמו נכתבה להופעות בפסטיבלי הרוק של המחצית הראשונה של העשור, כבר לא היה מקום. במציאות שבה הרדיו הישראלי המרכזי נע בין סוף שבוע רגוע אחד למשנהו, ובשאר הימים עורכיו מעדיפים לנגן מינון גובר והולך של בלדות סתמיות וסלסולים מרימים, כבר יש פחות צורך בשירים עם גיטרות המנוגנות בדיסטורשן. שלא במקרה באותם ימים גפן יצא לראשונה לסיבוב הופעות אקוסטי עם גיטרה ופסנתר ביחד עם דניאל סולומון, שאותו החליף בהמשך ערן מיטלמן. קריאת השוק הזו הוכתרה בהצלחה.
מילניום חדש - אביב חדש
את העשור הראשון של המילניום גפן כבר פתח במקום אחר לגמרי. הוא חתם בחברת תקליטים חדשה ("הליקון") והוציא את אלבומו הכי מיינסטרימי, מתון מוזיקלית וגם בוגר טקסטואלית עד אז - "יומן מסע". החצי הראשון במסע הארוך של גפן אל המרכז הושלם, עם שיר הנושא היפה שבוצע ביחד עם אריק איינשטיין, ובעיקר הודות לבלדה "עורי עור" עם הפזמון המאחד ("עורי עור / עורי עור / מולדת אהובה / כי אנחנו עייפים מאוד / זקוקים למנוחה"). גפן, שהיה בסך הכול בן 27 כשהאלבום יצא, כבר התעייף מהמחלוקות והוא הוטרד עכשיו גם מ"שנאת אחים שבכל יום גוברת". כמוזיקאי שהתחנך על גדולי כותבי השירים של הסיקסטיז והסבנטיז גפן תמיד ידע לתרגם רעיונות פוליטיים וחברתיים לכדי סלוגנים קליטים ובעיקר לחבר אותם ללחנים כובשים. וכך גם כאן. הוא הוכיח שהוא נכנס לעשור השני של הקריירה שלו, בכושר שיא. ואחרי שסגר מעגל עם איינשטיין, הוא סגר מיד אחד נוסף כשביצע את התרגום של אביו ל"גשם כבד עומד ליפול" (שבוצע במקור על ידי דני ליטני), והקדיש לו אותו לכבוד יום הולדתו השישים.
לתהליכים הפנימיים שגפן עבר תמיד היה שיקוף חיצוני. ודברים אצלו - לא בניינטיז, לא בשני העשורים האחרונים, ולמעשה גם לא היום - אף פעם לא הגיעו ברמיזה או במנות קטנות. בין אם מדובר באכזבה מבת הזוג ("אל תדאג אני חולמת עליך / ומתעוררת עם כולם / אל תדאג אני מתה עליך / וגם חיה עם כולם, מתוך "אל תדאג"); במרד נעורים נגד ההורים והממסד (השיר "בוכה על הקבר של אמא שלי" ו"במקום די מפחיד שנקרא לו הבית / בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק / הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק" מתוך "עכשיו מעונן"), ובין אם מדובר במניפסט פציפיסטי נגד הצבא ("הוא שומע מסוק צפצופים באוזניים / החבר הכי טוב גוסס לו בין הידיים" בשיר "גנרל"). ניתן אולי לזלזל ביומרנות ובפשטנות שגפן הציע בשיריו אז, אך די קשה להתווכח עם העובדה שהוא מבין מה הוא עושה. לא פעם הרבה לפני שהציבור יורד לסוף דעתו. כשאלבום הבכורה שלו יצא לפני 31 שנה, רק כמה מאות אנשים טרחו לקנות אותו בשנה הראשונה שבה הוא שכב על המדפים בחנויות. יש לא מעט יוצרים שהיו מרימים ידיים בשלב הזה. גפן המשיך להתעקש על הדרך שלו והקהל החל להגיע, עד שהוא מותג כאחד מהכוכבים הכי גדולים במוזיקה הישראלית של שנות ה-90.
הניינטיז הסתיימו מזמן, ולא מעט מההרכבים שכיכבו אז ברדיו - ומתארחים מדי פעם בנשפי הרוק שמארגן גפן כדי לחגוג את המורשת המוזיקלית שלו - מתנגנים בעיקר בזיכרון של מתגברי העשור ההוא. אבל גפן עדיין נמצא כאן, אומנם לא כמוזיקאי שמשחרר חומרים חדשים ומסעירים בתדירות גבוהה, אך ככזה שממשיך לשבת בלב המיינסטרים והפריים-טיים. למעשה, ככל שפעילותו המוזיקלית בארץ הלכה ופחתה - בעשור הקודם הוא הוציא רק שני אלבומים, ואחד מהם היה יותר אוסף של חלקי פרויקטים שלא הבשילו לכדי אלבום שלם (כמו למשל "קוצים" שיצר עם עידן רייכל, שהוא גם שירו הכי מושמע בספוטיפיי, ובפער. השני הוא "יומן מסע") - נוכחותו התקשורתית רק התעצמה. אשף התקשורת גפן התאהב במצלמה והיא בו.
ככל שעוברות השנים מתגלה שלצד הכישרון של גפן כמוזיקאי, הוא ממשיך לפרוח כשהוא פותח את פיו - אבל כדי לדבר. כמו למשל בהופעה שקיים באמפי שוני הריק במהלך אחד מסגרי הקורונה והקדיש שיר לציבור החרדי שהיה נצור אז בבני ברק. אותה עיר שבה ממוקמת חנות העיצוב שהוא מקדם עכשיו, וגם אליה הוא התייחס בחיוך בסוף אותה פרסומת. לו התנועה של גפן אל המרכז הייתה נובעת רק משיקולי תדמית ופרנסה (שהם לגיטימיים למדי), זה לא היה מחזיק. ולראיה, ככל שהמפגשים שלו עם נציגי "הצד השני" (על הבמה ומחוצה לה) הופכים לעניין שבשגרה, מפלס העוינות כלפיו ברשתות יורד, וגם חלק מהבייס שלו מבין שאולי אפשר גם אחרת.
במדינה מפולגת כישראל, נדמה שלגפן בן ה-50 יש בה תפקיד משנה שהוא בטח לא פילל אליו בתחילת דרכו, כשביקש לסמן לו מקום בולט במוזיקה הישראלית עם התעויט. הצעיר שצעק לפני שלושים שנה שאנחנו דור מזוין שרוצה ללכת מכאן, מבין שלא רק שאף אחד מאיתנו לא מתכוון לעזוב, אלא שהוא גם יכול לקחת חלק פעיל באיחוי הקרע, כדי שלא נגיע באמת לשומקום. וזה לא פחות חשוב מעוד הופעה חגיגית ומרובת אורחים עם הלהיטים הגדולים שלו משנות התשעים כמו "מלאך", "שיר הסמרטוטים" או "האם להיות בך מאוהב".
