שמו של הערפד הרוזן אורלוק מוכר אולי פחות מזה של בן זמנו וארצו - דרקולה - אבל זה רק מסיבות של זכויות יוצרים. בשנת 1922 ביים הגרמני וילהלם פרידריך מורנאו את אחד מסרטי האימה האייקוניים של הקולנוע הגרמני האילם, שהיה עיבוד לספרו המפורסם של בראם סטוקר שראה אור ב-1897. כיוון שמורנאו לא רצה לשלם זכויות יוצרים על הספר, הוא והתסריטאי הנריק גאלין שינו את שמות הדמויות, העתיקו את העלילה מאנגליה לגרמניה, וקראו לסרט "נוספרטו, סימפוניה של אימה". מעין סרט ערפדי בעצמו, על ערפד. אלמנתו הזועמת של סטוקר תבעה את צמד היוצרים, ובתום ההליך המשפטי הוחלט על השמדת כל עותקי הסרט, שכמה מהם שרדו - אחרי הכול, קשה להרוג ערפדים, בעיקר קולנועיים - כדי לאפשר לנו לעמוד על גדולתו, ללא כל קשר להיותו עיבוד לא-מורשה ליצירה הספרותית.
"נוספרטו" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
בתפקיד הערפד אורלוק הופיע מקס שרק, שחקן גרמני, שבאיפור הקיצוני שכלל אוזניים מחודדות, אף נשרי ארוך וציפורניים מעוקלות, שלא לדבר על הונו ותאוותו לשתות את דמן של נשים גרמניות צעירות, דמה יותר לסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי שהיה נפוץ אז באירופה. דמותו של שרק, אגב, שימשה השראה לסרט "צילו של הערפד" של אי. אליאס מרהיג' משנת 2000, שבו גילם אותו ווילם דפו (ג'ון מלקוביץ' שיחק את מורנאו). נקודת המוצא (הבדויה) של הסרט הייתה ששרק לא רק הופיע בתפקיד הערפד אלא גם היה כזה בעצמו. ב-1979 ביים ורנר הרצוג גרסה שנייה של "נוספרטו", הפעם בכיכובו של קלאוס קינסקי, שאומנם דמה להפליא לדמות כפי שעיצב אותו שרק - אבל העניק לה ממד יותר טרגי ואפילו רומנטי.
עתה מגיע למסכים עיבודו של רוברט אגרס, הגרסה השלישית של "נוספרטו" (Nosferatu), ואת דמותו של הערפד מגלם ביל סקארסגארד (הליצן הקטלני פניווייז מ"זה") שנראה ונשמע יותר כמו איכר רומני מהגיהינום מאשר איקונה קולנועית. אנו זוכרים את דמותו של אורלוק כפי שגילמו אותה שרק וקינסקי; ספק אם נזכור אותה מהגרסה החדשה, בין היתר משום שהיא כמעט בלתי-נראית ומצולמת רוב הזמן בחושך. אבל אנחנו גם זוכרים סצנות מרכזיות מסרטו של מורנאו: למשל, הדימוי שבו צלליתו של אורלוק נראית עולה במדרגות לכיוון חדרה של אלן, המושא הנשי של תאוותו.
3 צפייה בגלריה
כמו דרקולה, רק בלי לשלם כסף על הזכויות. מתוך "נוספרטו"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
סרטו של אגרס מחווה אומנם לסגנונו האקספרסיוניסטי של המקור האילם, אך על אף הוויזואליות המרשימה שלו הוא אינו משתווה לו (הצילום היפהפה הוא של ג'רין בלשקה, צלמו הקבוע של אגרס). אדרבא, ככל שדימוייו תוקפים אותנו באקספרסיביות ובאלימות העזה שבהם, כך הם נותרים בלתי-זכירים. נחוצה מידה לא-מבוטלת של תעוזה כדי להתמודד עם הקלאסיקה הקולנועית שייצרו שני במאים גרמנים גדולים, כל אחד בדורו, שנטלו את ההקשר הוויקטוריאני שבו פעל ספרו של סטוקר והעתיקו אותו אל הרומנטיציזם הגרמני. אבל גרסתו של אגרס, מרהיבה ככל שתהיה, חסרה את העוצמה החזותית של סרטיהם של מורנאו והרצוג.
עלילת "נוספרטו" מתרחשת בגרמניה של שנת 1838. אנו פוגשים בתומס האטר (ניקולס הולט), עורך דין צעיר הנשלח בשירותו של המתווך קנוק (סיימון מקברני) לטירה בהרי הקרפטים שבה מתגורר לקוח עשיר ומסתורי, הרוזן אורלוק (סקארסגארד), שמעוניין לרכוש אחוזה נטושה בעיירה הגרמנית השלווה ויסבורג. אשתו הצעירה של תומס, אלן (לילי-רוז דפ), רדופה על ידי חזיונות מיניים אלימים ועורגת אל ישות ערטילאית מאיימת ומפתה המדברת בשפה זרה (זוהי דאקית, שפה הודו-אירופאית שדובריה התגוררו באזור שכולל היום את רומניה ומולדובה). תומס מגיע אל טירתו של אורלוק רק כדי למצוא עצמו כלוא בה וחולה אחרי שהערפד נעץ בו את ניביו. במקביל, הולך מצבה של אלן ומתדרדר, ואל מיטתה מוזעק פרופסור פון פרנץ (ווילם דפו) שעניינו בתורת הנסתר הפך אותו לדמות מוקצה בעולם המחקר. שתי דמויות נוספות הן חבריהם הקרובים של תומס ואלן, פרידריך (אהרון טיילור-ג'ונסון) ואנה (אמה קורין), שבביתם עוברת אלן להתגורר בהיעדרו של בעלה.
משיכתו של אגרס אל דימויים מיתיים ניכרה כבר בסרטיו הקודמים: מכשפות ("המכשפה", 2015), אגדות יורדי ים ("המגדלור", 2019) ו-ויקינגים ("מלך הצפון", 2022). כך שהפנייה אל הערפד המיתולוגי נדמית רק טבעית. כמו ב"המגדלור", אגרס עוסק כאן במה שאפשר לכנותו היסטריה גברית שנובעת מהמפגש בין עולם פלוצנטרי הנשלט על ידי גברים, ובין העל-טבעי המאיים עליהם. גם "נוספרטו" הוא סרט שבו שני דימויים גבריים שונים וקיצוניים מתחרים ביניהם על נפשה, ובעיקר על גופה, של אישה צעירה שבעצמה משתמשת במיניות ובמפלצתיות כדי להשתחרר מאחיזתה של חברה מדכאת. כאשר הרופא המטפל בה, ד"ר סיברס (רלף אינסון) מורה להדק את המחוך שעל גופה כדי לרסן את התקפיה האקסטטיים, קשה שלא לזהות דימוי (פשטני למדי, יש לציין) של שעבוד פטריארכלי.
אורלוק בגרסתו של אגרס מייצג גבריות מועצמת, קדמונית (אפילו השפם המגוחך נראה לפתע הולם את הגוף הספק-מרקיב שמצויד באיבר מין לתפארת), אל מול הדימוי הגברי העירוני. ההתנגשות בין שני הדימויים האלה סביב גופה של אלן מרפרר לעיתים אל "מגרש השדים", כאשר דמותו של הפרופסור שמגלם דפו מזכירה את האב-כומר מרין שגילם מקס פון סידוב בסרט ההוא. אבל השתלטותו של אורלוק על גופה ונשמתה של אלן אינה נתפסת כאן בהכרח כקללה אלא כסיפור אהבה רומנטי המאחד בין שתי נשמות אבודות שנידונו לכליה ואבדון וראשיתו בפרולוג הלא-לגמרי-ברור של הסרט. הפרשנות לגבי עיסוקו של הסרט בעימות בין שני דימויים של גבריות מקבלת תימוכין בלתי-צפויים דווקא מתצלום משונה שהועלה ברשתות החברתיות ובו נראה ניקולס הולט כשהוא אוחז באיברו הפרוסטטי של אורלוק הנתון בתוך מסגרת. מסתבר שזו הייתה מתנת הפרידה שהעניק לו אגרס עם תום הצילומים. דפ, למקרה שתהיתם, קיבלה כשי סיפור קצר בשם Péhor מאת הסופר הצרפתי רמי דה גורמון, על אישה צעירה שהקשר שלה עם שד מעורר אצלה את תענוגות החטא. וגם בפרט הלכאורה שולי הזה יש כדי להסביר את דמותה בסרט.
ישנם ב"נוספרטו" אזכורים מובהקים לקורונה, כך שלסיפור נוסף ממד אקטואלי, גם אם באופן מאולץ. גרסתו של אגרס מבקשת להחיות מחדש מיתוס קולנועי בן יותר ממאה שנה, אך במקום להוסיף לו רובד חדש ומעמיק, היא נותרת לעיתים קרובות מאחור - מרהיבה מבחינה ויזואלית אך חסרת עומק רגשי ודימויים עוצמתיים, ובעיקר נטולת אמירה קוהרנטית ומטלטלת. נוכחותו של סקארסגארד אינה משתווה לזו המהפנטת והטרנסנדנטית שליוותה את הופעתם של שרק וקינסקי, ואילו האפקטים החזותיים, כל אימת שהסרט נדרש להם, מרדדים אותו לרמה של עוד בלהת-ערפדים מהסוג המוכר והשחוק. וכך, התחושה הסופית היא של פספוס - ניסיון אמיץ אך לא שלם להתמודד עם כובד צל הערפדים של מורנאו והרצוג.
