"האסונות של נינה" הוא לא רק המעוטר ביותר בפרסי אופיר - אלא גם סמל הישראליות
כשהוא עוסק בהוויה הישראלית שנעה מטרגדיה אחת לשנייה, סרטו בן ה-20 של שבי גביזון הוכיח שקולנוע ישראלי יכול לספר סיפור אחרת. 11 פרסי אופיר שקיבל הם רק חיזוק נוסף לכך
בשנות ה-90 נחשב שבי גביזון לבמאי המשמעותי ביותר של הקולנוע הישראלי, בזכות צמד סרטיו "שורו" (1990) ו"חולה אהבה בשיכון ג'" (1995). הסרט הראשון כונן את מה שייקרא לימים "הגל התל אביבי", שהתאפיין בדמויות אורבניות המחפשות את עצמן, וששיאו התרחש ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין; השני התייחס במודע לסרטי הבורקס - אולי הז'אנר הישראלי הכי מובהק, תוך שהוא חושף את צידם האפל ואפילו הפרוורטי. בשני הסרטים כיכב משה איבגי, שהפך בזכותם לסמל הקולנוע הישראלי. שניהם זכו בפרסי אופיר לסרט, לבמאי ולתסריט.
ואז, בשנת 2003, הגיח "האסונות של נינה", שגרף 11 פרסי אופיר ורשם בכך שיא של כל הזמנים, שטרם נשבר מאז. הייתה זו זכייתו השלישית ברציפות של גביזון בפרסי הסרט, הבמאי והתסריט - רצף שאף הוא טרם נשבר. בעיקר נדמה שמטר הפסלונים שנשפך על הסרט העיד על מקומו של גביזון ועל תרומתו לקולנוע הישראלי הצעיר, שתקופת הרנסנס שלו החלה אז בזכות סרטיהם של דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת") וניר ברגמן ("כנפיים שבורות"). עוד לפניהם הוכיח גביזון שקולנוע ישראלי יכול להיראות, להישמע ולספר סיפור אחרת.
"האסונות של נינה" מובא מבעד לעיניו של נער מתבגר (אביב אלקבץ), שאביו (שמיל בן ארי) עזב את הבית והפך לחסיד ברסלב, ובתחילת הסרט מובא למנוחות לאחר שנפטר ממחלת הסרטן. דודתו של הנער היא נינה שבכותרת (איילת זורר), המתאלמנת מבעלה (יורם חטב) שנהרג בפעולה צבאית, מחוזרת על ידי גבר רגיש (אלון אבוטבול), ומופתעת לראות את בעלה המנוח מסתובב בעירום ברחובות. אימו של הנער (ענת וקסמן) היא מעצבת אופנה בעלת חיבה לרוכסנים, והוא עצמו מתאהב עד קריסה בדודתו, ואת הפנטזיות המיניות עליה הוא מתעד ביומנו. מאוד אלמודוברי - ועם זאת כל כך ישראלי.
11 צפייה בגלריה
מושפע מהמלודרמות של אלמודובר, ומכיל את כל מרכיבי התבשיל של החברה הישראלית. מתוך "האסונות של נינה"
(צילום מסך)
צפייה חוזרת ב"אסונות של נינה" מעידה על היותו, בראש ובראשונה, סרט מצוין. עם צאתו לאקרנים היה נדמה שהוא מושפע יתר על המידה מהמלודרמות הפוסט-מודרניות של אלמודובר, כאמור, זאת מבלי לפגוע בהיותו סרט המכיל כמעט את כל מרכיבי התבשיל שנקרא החברה הישראלית. אבל במבט חוזר אחרי 20 שנה, הוא מלהיב בפיתוליו התסריטאיים, בהפתעות העלילתיות שהוא מפזר, בדמויות המוכרות ועם זאת הייחודיות כל כך, במשחק, בעיצוב ובצילום.
בדיעבד, אין בו זוכה אופיר אחד שלא היה ראוי לפרס. ואלו הם: סרט, שבי גביזון (בימוי ותסריט), שחקנית ראשית (זורר), שחקן משנה (אבוטבול), שחקנית משנה (וקסמן), צילום (דוד גורפינקל), עריכה (טלי הלטר שנקר), עיצוב אמנותי (שחר בר אדון), תלבושות (ציפי אנגלישר) וסאונד (גיל תורן, דוד ליס וישראל דוד). שתי הקטגוריות היחידות שבהן הסרט היה מועמד אך לא זכה היו אלה של השחקן הראשי הטוב ביותר (חטב בתפקיד כפול, כשהפרס הוענק לאריה אליאס המפעים על הופעתו ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" של רענן אלכסנדרוביץ'), והמוזיקה (אסף אמדורסקי כתב מוזיקה נהדרת, אך באופיר זכו אהוד בנאי, גיל סמטנה ונועם הלוי על "מסעות ג'יימס"). בקיצור, הייתה זו שנה יוצאת דופן שבה שני סרטים גרפו את כל הפרסים המיועדים לסרט העלילתי.
"זה אחד התפקידים הכי משמעותיים עבורי", משחזרת זורר בשיחה עם ynet. "שבי בא לראות אותי ב'מונולוגים מהוואגינה' כדי להבין אם אני בכלל מתאימה. לקח לו רגע להחליט - הוא לא היה סגור אז הוא ביקש אודישן, ואז עוד אחד. היה בתפקיד של נינה הכול: אהבה ואובדן, הומור ושיגעון, יופי וכיעור, ישראליות וחול. הכול. זאת הייתה חוויה של חיבור עם שבי, שכתב משהו כל כך מדויק שלא היה צורך או רצון לשנות בו אפילו אות. הוא פשוט כותב בחסד עליון, והיה לנו רגע של מזל ושל איחוד כישרונות. הייתה בסרט קבוצה כל כך מוכשרת של שחקנים, משהו באמת נדיר, וגם היה מופלא להיות מצולמת על ידי דוד גורפינקל - הצלם הכי אומן שפגשתי, שראה את הנשמה של התפקיד.
11 צפייה בגלריה
"איחרתי לטקס אופיר כי נסענו למקום הלא נכון". איילת זורר עם זכייתה בפרס אופיר על "האסונות של נינה"
(צילום: חיים זיו)
"אני זוכרת שאיחרתי לטקס אופיר כי נסענו למקום הלא נכון - לסינמטק - בזמן שהטקס היה בכלל בפתח תקווה. הגעתי באיחור של חצי שעה ולא נתנו לי להיכנס, עד שהמפיקה ענת אסולין וענת וקסמן עזרו לי. הספקתי לשבת אולי עשר דקות עד שהכריזו עליי כזוכה, לא הייתי מוכנה בכלל. והסרט זכה כמעט בכל פרס אפשרי. בעיניי, הקסם שלו הוא הז'אנר - שהוא הז'אנר האהוב עליי: Dramedy (דרמה-קומית) - הייצוג הכי מדויק של החיים, של טרגדיה לצד קומדיה".
נציגי צה"ל ובראשם קצין (אשר צרפתי) מתדפקים באישון לילה על דלת דירה תל אביבית, כדי לבשר לאישה על מות בעלה. זו נמצאת באותו רגע עם מאהבה במיטה, והבשורה גורמת לה כמובן להתפרק - עד לרגע שבו היא מגלה שהבשורה המרה מיועדת בעצם לשכנתה נינה, מכניסה אחרת של בית השיכון, ושולחת לשם את המבשרים הנבוכים. ספק אם נראתה סצנה בקולנוע הישראלי העוסקת בצורה כזו בשכול
ואכן, "האסונות של נינה" מציג את המציאות הישראלית בסגנון של ריאליזם פנטסטי שאותו מיטיבה להדגיש מצלמתו של גורפינקל. בצפייה חוזרת, כל מה שנדמה שהיה פגום לפני 20 שנה, נראה עתה כהחלטה קולנועית מושכלת שרק מעניקה לסרט את מורכבותו ועושרו הרעיוני. "האסונות של נינה" עוסק בהוויה הישראלית ככזו הנעה מטרגדיה אחת לאחרת, נטולת יציבות של ממש - משפחתית, לאומית, גברית ונשית - ובעיקר הוא מהווה מחווה לטקסים שלמרבה הצער הפכו לחלק מהמציאות הזו.
ישנה סצנה שהיא כל כך בלתי אפשרית, אבל האופן שבו היא כתובה ומבוצעת הופך אותה למופתית. זה קורה כאשר נציגי צה"ל ובראשם קצין (אשר צרפתי) מתדפקים באישון לילה על דלת דירה תל אביבית כדי לבשר לאישה על מות בעלה. זו נמצאת באותו רגע עם מאהבה במיטה, והבשורה גורמת לה כמובן להתפרק - עד לרגע שבו היא מגלה שהבשורה המרה מיועדת בעצם לשכנתה נינה, מכניסה אחרת של בית השיכון, ושולחת לשם את המבשרים הנבוכים. ספק אם נראתה סצנה בקולנוע הישראלי העוסקת בצורה כזו בשכול.
במילים אחרות - "האסונות של נינה" זכה בצדק בכל אחד מ-11 הפסלונים שהוענקו לו. זהו אחד הסרטים הישראליים הטובים שנוצרו מאז פרוץ המאה הנוכחית, וכמקובל, הוא גם היה נציג ישראל לאוסקר, אך לא הגיע לרשימה המקוצרת. והנה אולי עוד שיא קולנועי ישראלי, גם אם שלילי. 10 מועמדויות לאוסקר הסרט הזר (הבינלאומי) הטוב ביותר - ואפס זכיות. לשנה הבאה בהוליווד הבנויה.
(שמוליק דובדבני, אמיר קמינר)
סדרת הטלוויזיה הכי יקרה: "טהרן"
הפקת סדרת טלוויזיה היא דבר יקר. כדי שאנחנו נשב בסלון מול המסך הקטן, מושקעים מאות אלפי שקלים בממוצע בכל פרק של סדרת דרמה ישראלית. בשנים האחרונות הופקו בארץ לא מעט סדרות יקרות מאוד במונחים ישראליים - כמו "אזהרת מסע" של HOT, שעל פי גורמים המעורים בפרטים עלתה יותר מ-20 מיליון שקל; "שעת נעילה" של התאגיד בעלת העשרה פרקים שעלתה כ-23 מיליון שקלים (כשחלק גדול מהכסף הושקע על ידי גורמים חיצוניים); וגם "קרתגו" נחשבת ליקרה. אולם מי שעל פי גורמים בתעשיית הטלוויזיה זוכה בתואר הסדרה היקרה ביותר ששודרה בישראל היא לא אחרת מאשר "טהרן".
11 צפייה בגלריה
בעונה הראשונה לקחו המפיקות סיכון ושילמו מכספן. ניב סולטן וגלן קלוז בעונה השנייה של "טהרן"
(צילום: באדיבות Apple TV+ וכאן)
העונה הראשונה של הסדרה, העוקבת אחר קורותיה של תמר המרגלת הישראלית (ניב סולטן), נעשתה בהשקעה של התאגיד ושל משקיעים נוספים, כמו גם המפיקות דנה עדן ושולה שפיגל, שלקחו סיכון אישי ושילמו מכספן מהבית. אבל אז הגיעה הבוננזה: העסקה עם אפל TV פלוס שנסגרה - ומאז סכום ההשקעות ב"טהרן" הפך לדמיוני בקנה מידה ישראלי. כך למשל סיפרה עדן בוועידת "כלכליסט" כי העונה השנייה - שבה כיכבה בין היתר השחקנית ההוליוודית גלן קלוז - עלתה פי חמש מהעונה הראשונה, כשבחישוב גס מדובר בכמיליון וחצי דולר לפרק. ולפי גורמים המעורים בפרטים - העונה השלישית של הסדרה, שצילומיה טרם הסתיימו, יקרה אף יותר. יש למה לחכות.
(רן בוקר)
השיר הכי ארוך: "חימושניגיגי", רמי פורטיס
בניגוד לשירי הפופ העכשוויים, הפונים בעיקר לגולשים בטיקטוק שחייבים פאנץ' בתוך שניות פן ישתעממו - פעם יצרו פה שירים ארוכים יותר, וה"פעם" הזה לא היה כל כך מזמן. ובהתאם, מעט קשה להכריע בשאלה מהו השיר הישראלי הארוך ביותר. לאמן הג'אז דניאל זמיר, למשל, יש קטע מוזיקלי יפהפה מ-2006 בשם "השר הממונה" שנפרש על פני לא פחות מ-22:22 דקות, וגם לאלון אולארצ'יק יש קטע ג'אזי אינסטרומנטלי שחוצה את מחסום ה-20 דקות. אך ה"שיר" העברי הארוך ביותר - שקצר משניהם - הוא "חימושניגיגי" של רמי פורטיס. ולמה "שיר"? כי זוהי למעשה מיני-אופרת רוק שאורכה 16:46 דקות, ומילאה את כל הדיסק השלישי שחתם את האלבום של פורטיס מ-2009 שנקרא, איך לא, "פורטיס משולש".
(מורכב ומפותל, מאתגר להאזנה, מבריק ומופרע. "חימושניגיגי", רמי פורטיס, התו השמיני)
פורטיס ולהקתו דאז, שמנתה את גיל סמטנה, יובל שפריר ועידו אגמון, עושים כאן ככל העולה על רוחם. זהו לא שיר שמשודר ברדיו, ופורטיס גם לא נוהג לבצע אותו בהופעות - ולא בגלל האורך. "חימושניגיגי" הוא קטע מוזיקלי מאוד מורכב ומפותל, וגם די מאתגר להאזנה, שמושפע מעט מפרנק זאפה. סביר להניח שרק מעטים יעמדו בעומס הסגנוני והטקסטואלי של "חימושניגיגי", אך מי שיחליט לתת לו צ'אנס ויצלול לתוך מוחו של פורטיס, ירוויח מעין אגדה מוזיקלית על הנסיך אבוד והמלכה זניח, הקוסם הגדול חצוציאן ויתר חבריהם (שגם להם יש שמות מוזרים למדי), שכל אחד יכול לקחת את סיפוריהם ולנסות להקביל אותו למציאות חייו. אבל פורטיס כמו פורטיס - גם בקטע המוזיקלי הכי מורכב ורציני שלו - מבהיר למאזין לקראת תום היצירה שכל מה שהוא שמע עד עכשיו הוא רק "עורבא פרח" ו"תעלול פרסומי שניסה להמציא אלוהים חדש מפרסומת לשאוב אבק מהפכני", בעוד המוזיקה הופכת לקומוניקטיבית יותר ויותר. מבריק ומופרע בו זמנית.
(אמיר שוורץ)
ההצגה שרצה הכי הרבה שנים: "עוץ לי גוץ לי"
בשנת 1965 החליט אברהם שלונסקי לעשות מעשה - לקחת את האגדה המעט אפלה וקודרת של האחים גרים ולהפוך אותה לטקסט מחורז, שנון והומוריסטי על בת טוחן ושדון שתווה זהב. אל הצוות המנצח הצטרפו במהרה הבמאי יוסי יזרעאלי, המלחין דובי זלצר ושחקנים כמו אריק לביא, שושיק שני ואברהם חלפי, שהתכנסו כולם על במת הקאמרי להעלות את המחזמר "עוץ לי גוץ לי".
11 צפייה בגלריה
מציג באותו תיאטרון כבר קרוב לשישה עשורים. רמי ברוך, מתוך "עוץ לי גוץ לי" בתיאטרון הקאמרי
(צילום: יוסי צבקר)
מאז ההפקה חודשה מספר פעמים, בכל פעם עם קאסט רענן ממיטב השחקנים בישראל - החל מרמי ברוך וענת עצמון, ועד נעמה שטרית ועפרי ביטרמן שמופיעים בה גם היום. על אף ששחקנים התחלפו, אולמות שופצו, תפאורות עודכנו ובמאים כמו רוני פינקוביץ' ז"ל וארז שפריר הטביעו את חותמם על ההפקה - המהות נשארה דומה. לפני כעשור ההפקה אף עמדה בלב מאבק משפטי, כשיוסי יזרעאלי הגיש תביעה נגד הקאמרי בטענה לבעלות על זכויות הבימוי למחזה. בית המשפט קבע כי אין לו זכויות על היצירה, אולם הסכים שהצלחת המחזמר היא ללא ספק גם בזכותו - ועל כן הוחלט להעניק לו קרדיט בהפקות המחודשות: "על פי גרסת ההצגה המקורית של יוסי יזרעאלי". כך, בקול כלי זמר וחיצרוץ, מציג המחזמר "עוץ לי גוץ לי" באותו תיאטרון כבר קרוב לשישה עשורים. אנשים התבגרו, התחתנו, ילדו ילדים שילדו נכדים וכולם יודעים לשיר יחד "בוקר טוב! בוקר טוב!".
(איה חיות)
מנצח התזמורת הכי צעיר: להב שני
המפגש הראשון של להב שני בן ה-34 עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית - מי שלימים יהפוך למנהלה המוזיקלי ומנצחה הראשי - היה בגיל 17. הוא הופיע איתם אז כפסנתרן-סולן בניצוחו של זובין מהטה, ומאז פיתח קריירה עשירה מאוד כפסנתרן בינלאומי, נגן קונטרבס ומנצח. בגיל 22 שני כבר החל לנצח על תזמורות סימפוניות מרכזיות באירופה, כשהראשונה בהן הייתה תזמורת הקונצרטהאוס החשובה בברלין. בגיל 29 הוא מונה למנהלה המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם, מן הטובות באירופה, ושנתיים לאחר מכן כבר קיבל את התפקיד המקביל בפילהרמונית הישראלית.
11 צפייה בגלריה
כנראה המנצח הצעיר של תזמורות סימפוניות בינלאומיות חשובות בכלל. להב שני
(צילום: Marco Borggreve)
לצד הופעותיו עם הפילהרמונית כפסנתרן סולו, שני גם ניגן בקבוצת הקונטרבס, וכמנצח, הרומן שלו איתם החל כבר ב-2013, בהיותו בן 24 בלבד, כשהוזעק להחליף מנצח שחלה. "אתה זמין?", הוא נשאל והשיב, "כן, אבל בהתרעה קצרה כזו אני יכול לנצח רק מאהלר" - המלחין שלהב שני התמחה בו באותה תקופה, בהכנות לתחרות הניצוח המאוד-יוקרתית בבמברג, גרמניה (תחרות שבה לבסוף גם זכה במקום הראשון). עם קבלת האור הירוק שני עלה על המטוס לישראל וניצח באירוע שקיבל את התואר הנשגב "קונצרט בלתי נשכח". כיום הוא לא רק המנהל המוזיקלי הצעיר ביותר בתולדות הפילהרמונית הישראלית, אלא כנראה של תזמורות סימפוניות בינלאומיות חשובות בכלל, ובהיותו "קשיש" בן 34 - הוא מנהל קריירה מגוונת של מנצח על מיטב התזמורות בעולם, פסנתרן סוליסט וגם קונטרבסיסט להנאתו.
(יון פדר)
הספר הישראלי שתורגם להכי הרבה שפות: "קיצור תולדות האנושות", יובל נח הררי
בשנת 2011 יצא לאור הספר "קיצור תולדות האנושות", שערער רבות מאבני היסוד שעליהן חשבנו שמושתת הציוויליזציה שלנו. הספר, שכתב פרופ' יובל נח הררי, סיפר את סיפורם של מיני האדם ששרדו ושלא שרדו, תיאר את המצאת האש שהצילה אותנו מהכחדה, ואפילו דן בשאלות כמו מתי הומצאה האמונה ומתי התחיל רעיון הכסף. היכולת של הררי לשלב בין ההיסטוריה הממשית לחוויה האנושית בצורה נגישה מעניינת ומסקרנת הפכה מיד לסנסציה בעולם - וכך הפך "קיצור תולדות האנושות" לספר הישראלי שתורגם להכי הרבה שפות, והופץ במדינות כמו אנגליה, גרמניה, אינדונזיה או יפן.
11 צפייה בגלריה
סנסציה עולמית שעקפה את שיאי התרגום של גרוסמן, עוז ואתגר קרת. עטיפת "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי
(עיצוב: אמרי זרטל)
כשהוא אוחז בשיא של 65 שפות, הררי עקף את מיטב הסופרים הישראלים. עם זאת, חשוב לציין גם את ספרי הפרוזה של דויד גרוסמן, ובראשם "עיין ערך אהבה", "אישה בורחת מבשורה" ו"סוס אחד נכנס לבר", שתורגמו לכ-45 שפות. גם ספריו של עמוס עוז - "מיכאל שלי" ו"סיפור על אהבה וחושך" - תורגמו ליותר מ-30 שפות, וכן ספריו של אתגר קרת, כשהבולט בהם הוא "פתאום דפיקה בדלת", שתורגם גם הוא ליותר מ-30 שפות.
(איה חיות)
הקריירה הקולנועית הכי ארוכה: גילה אלמגור
גילה אלמגור היא פניו של הקולנוע הישראלי. היא הכוכבת הראשונה שלו, ומי שדיוקנה מזוהה עם סך כל הדימויים הנשיים שלו. היא הנערה הצברית, האם הגדולה, אלמנת המלחמה; אשכנזייה ומזרחית; חילונית ומסורתית; לוחמת וקורבן. זוהי קריירה שהחלה בשנת 1960 בהיותה בת 21 עם "חולות לוהטים" של רפאל נוסבאום, סרט הרפתקאות שעסק במסעות הנועזים והאסורים אל הסלע האדום, ונמשכת ברציפות עד העשור הנוכחי. גילה אלמגור מלווה את הקולנוע שלנו בכמה מהצמתים וסרטי המפתח שלו: הקיבוצניקית ב"סלאח שבתי", האם קשת היום ב"בית ברחוב שלוש", טרופת הדעת ב"קיץ של אביה", בעלת הפאב ב"חיים על פי אגפא", ותפקידה הגדול ביותר - אלמנת מלחמה המסרבת לעצור את חייה ולהיות אנדרטה לבעלה המת ב"מצור" (1969) - הסרט הישראלי הגדול מכולם, שלכתיבתו הייתה שותפה.
11 צפייה בגלריה
אשכנזייה ומזרחית, לוחמת וקורבן. גילה אלמגור בדמותה של האם טרופת הדעת בסרט "הקיץ של אביה"
(צילום: יוני המנחם)
11 צפייה בגלריה
נוכחות אייקונית בקולנוע הישראלי. גילה אלמגור כאשת ראש הארגון בסרט "המוסד"
(צילום: מתוך הסרט)
סרטה האחרון, נכון לעכשיו, הוא "המוסד" מ-2019 בבימוי אלון גור אריה, שבו היא מגלמת את אשת ראש הארגון, ומזכירה עד כמה הקולנוע הישראלי לא ניצל דיו את יכולותיה הקומיות. אבל הופעתה הגדולה ביותר במאה הנוכחית היא בסרטו הנפלא של דן וולמן, "ידיים קשורות" (2006), שבו מתקיים שילוב נדיר בין נוכחותה האייקונית בקולנוע הישראלי ודמותה האנושית והנחושה כל כך של אם היוצאת לחפש אחר מזור לכאביו של בנה הגוסס. במשך שישה עשורים ויותר, אלמגור היא אנה מניאני שלנו. כמוה, היא משלבת בתפקידיה בין עממיות ונשיות חזקה ומודעת לעצמה. הקריירה בת ה-59 שנים שלה כשחקנית היא הארוכה בתולדות הקולנוע הישראלי - ומהווה מעין מסע מרתק בתוכו, מסע שבתקווה עוד צופן לה תפקידים גדולים.
(שמוליק דובדבני)
היצירה שנמכרה במחיר הכי גבוה בישראל - "שייח מוניס (1924-1923)", ראובן רובין
ראובן רובין, אחד מהאבות המייסדים של הציור הארץ-ישראלי, משקף בציוריו לא רק את סביבתו, שפעמים רבות מורכבת מנופים ערביים ודמויות ערביות, לצד עצי זית ודיונות של חול - אלא גם את חלום הציונות. ציוריו של רובין הפכו לאורך השנים לסימן היכר של ארץ ישראל היפה, והם כוללים לעיתים תכופות את נופי ירושלים והגליל.
11 צפייה בגלריה
אישה ערבייה וחמור צועדים כשגבם מופנה לצופה. הציור "שיח מוניס, 1924-1923" של ראובן רובין
(צילום: באדיבות בית המכירות תירוש)
אחד מציוריו המוכרים ביותר של האמן הישראלי הוא "שייח-מוניס, 1923-1924", שנמכר בשווי 529 אלף דולר (כמעט שני מיליון שקל) במכירה מטעם בית המכירות תירוש. זהו אחד הציורים המוקדמים של ראובן, שבו הוא בוחן, כמו במקרים רבים נוספים, את סביבתו. במרכז הציור אישה ערבייה וחמור צועדים בשביל כשגבם מופנה אל הצופה, בעוד הקומפוזיציה של הדרך כמו מפצלת את הדרך אל הכפר. ציורו זה של ראובן מאפשר לזהות כמה מהמוטיבים המרכזיים בעבודותיו: תמימות, אור ותחושה מיוחדת של בראשית. אך באותה נשימה, הכפר הערבי נשאר רחוק, בלתי מושג, ובכך ראובן מצליח לייצר בציור שיעור ביופי שהוא גם מקומי וגם אגדי.
(לני בלה כהן)
המוזיקאי שהיה חבר בהכי הרבה הרכבים: רם אוריון
לשיר היפה שפותח את החלק השני של "כן", אלבום הבכורה הכפול של רם אוריון, קוראים "גיבור גיטרה". לקראת סופו, רגע לפני סולו הסקסופון, אוריון שר "אלבום הוקרה / מופע הצדעה / וערב לזכרו / נמכר מראש / אתה צריך לפרוש בזמן". עברו כמעט שני עשורים מאז שהשיר הזה יצא, ולמרות ההמלצה העצמית של אוריון בסופו - הוא עדיין כאן כאחד מבכירי היוצרים באינדי המקומי, שהוא גם גיבור גיטרה על מלא. אבל אוריון אוחז בעוד תואר לא פחות חשוב: המוזיקאי הישראלי שלקח חלק בהכי הרבה הרכבים.
11 צפייה בגלריה
מבכירי היוצרים באינדי המקומי, עם חברות בלא פחות מ-19 הרכבים שונים. רם אוריון
(צילום: גוני ריסקין)
ההרכב הכי מוכר ברשימה הארוכה של אוריון הוא כמובן נושאי המגבעת, אבל עוד לפני כן הוא היה חבר בנוודי האוכף (לצד רוגל אלפר), הדה בושס ו-The Skulls, כמו גם הפה והטלפיים, שעימם החל את דרכו בשלהי שנות ה-80 ועדיין נמצא בסביבה. גם לאחר פירוק נושאי המגבעת, אוריון המשיך להצטרף ולהקים הרכבים, ובין היתר שירת בגלגול השני של כרמלה גרוס ואגנר, ב-Greatest Hits לצד שי נובלמן, ובמקביל ניגן גם ב-Sort of Alakefac.
הלאה: באמצע הניינטיז הוא חבר לענבל פרלמוטר מהמכשפות לטובת ענבלאנס, ומשם לבתרי זוזי ולקינג (לצד יהלי סובול ורע מוכיח, בין היתר), וגם ל-The Come On Baby Don't Say Maybe. חשבתם שנגמר? יש עוד - לפני כעשור הוא הצטרף להרכב אביב מארק והמוות, וקצת אחרי זה גם לאנסי היומולדת. ואם זה לא מספיק, אז חוץ מקריירת סולו יפה, אוריון גם מנגן מזה שנים רבות עם ערן צור וגם במופע המחווה המצליח ללהקת לחלונות הגבוהים. היינו אומרים "תן בראש!", אבל אם יש מישהו שנותן גם נותן - זה כנראה הוא, עם 19 הרכבים ברזומה.
(אמיר שוורץ)
סרט הפיצ'ר הכי ארוך: "רבין, היום האחרון"
153 דקות הופכות את סרטו של עמוס גיתאי לסרט הישראלי הארוך ביותר - הרבה מעבר ל-130 דקותיו של "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה, או 128 הדקות של "תמונת הנצחון" של אבי נשר. זהו הסרט העלילתי הראשון שנגע בטראומה הלאומית ההיא במלאת 20 שנה לה, והקרנת הבכורה שלו נערכה באופן חריג בהיכל התרבות בתל אביב, ב-4 בנובמבר 2015, בנוכחות הצמרת הפוליטית והמשפטית של התקופה.
הבכורה התקיימה בהיכל התרבות, אבל הסרט נחל כישלון. הטריילר של "רבין, היום האחרון"
הסרט מבוסס על מסקנות ועדת שמגר שחקרה את הנסיבות שהובילו לרצח יצחק רבין, ובשוט הסיום האמיץ שלו שרטט קו ישיר ומפורש בין הרצח לבין מי שכיהן אז, ב-2015, כראש הממשלה ומכהן גם כיום - בנימין נתניהו. זהו סרט מפתח בשיח על עיסוקו של הקולנוע המקומי בטראומה קולקטיבית, ובדרך שבה הוא מעצב את זיכרון הלילה הנורא ההוא. עם זאת, להבדיל מהחגיגיות הממלכתית שליוותה את יציאתו לאקרנים - הסרט נחל כישלון קופתי צורב: פחות מ-3,000 איש צפו בו. נדמה שאחרי 20 שנה, היו מי שהצליחו לעמעם את זיכרון הרצח ומשמעותו בציבוריות הישראלית.
(שמוליק דובדבני)
- השמות הכי נפוצים, המשפחות הכי גדולות ועוד הכי בחדשות
- האיש שהלך את שביל ישראל 18 פעמים ועוד הכי בחופש
- העיר הכי זולה, הארמון הכי מהאגדות ועוד הכי בנדל"ן
- הישראלית הכי מתגרשת ומתחתנת - הכי ביחסים
- הפרופסור הכי צעיר, האם הכי נדיבה ועוד הכי בבריאות
- הכדורסלנית שכדררה עד גיל 80, השיא הכי עתיק ועוד הכי בספורט
- הרהיט הפופולרי, האדריכלית המשפיעה ועוד הכי בעיצוב / אדריכלות
- האינפלציה הכי מטורפת, הפרויקט הכי ממושך ועוד הכי בכלכלה
- בית הכנסת הכי גדול, התנ"ך הזעיר ביותר ועוד הכי ביהדות
- האתר הכי ותיק, הישראלי הכי בכיר ועוד הכי בדיגיטל
- החתונה הכי נוצצת, הפרידה הכי שוברת ועוד הכי ברכילות
- המפלס הגבוה, הנחל הארוך, הטורף הכי גדול ועוד הכי בסביבה
- המותג הכי מצליח, הסופר-מודל הכי חלוצית ועוד הכי באופנה
- הפיזיותרפיסט שפרסם הכי הרבה ספרי בישול - הכי באוכל
פורסם לראשונה: 09:25, 20.04.23
