גם אני, כמו מדינה שלמה, צברתי קילומטראז' מכובד של שעות-מסך מול החדשות.
הקשבתי לסיפורים המצמררים.
בכיתי עם המשפחות הקרועות.
רתחתי עם שואלי השאלות הקשות.
ובין דמעה לעדכון, הבחנתי בסוג שונה של סיפורי גבורה.
לצד סיפורי הלוחמים, המפקדים, הטייסים, נולדו להם גיבורים אחרים, או יותר נכון - גיבורות.
נשים חזקות, חכמות, חדות - לביאות אמיתיות - שהפכו לגיבורות החדשות של המלחמה הזאת.
אלה לא סיפורי הגבורה הקלאסיים או המסורתיים שהורגלנו אליהם.
במלחמה הזאת הרי, אין שום דבר שהכרנו.
מתוך הנסיבות המעוותות שלה, נולדו גם סיפורים חדשים ואחרים.
כאלה שיש בהם תושייה.
מסירות אין קץ.
יצירתיות.
יוזמה.
ובעיקר יש בהם אינטואיציה חריפה ומצילת-חיים.
כמו למשל הסיפור המפורסם של רחל אדרי מאופקים.
מה תעשה אישה פיקחית כמו רחל, שמצאה את עצמה לכודה בביתה עם בעלה דוד ועם עוד חמישה מחבלים חמושים?
היא תשתמש בנשק הקטלני ביותר שעומד לרשותה – החום האימהי העצום שלה.
המחבלים האלה... לא היה להם סיכוי.
כי רחל קשקשה איתם.
שאלה אותם שאלות אישיות.
התעניינה בשלומם.
שרה איתם שירים של ליאור נרקיס.
חבשה אותם כשהם נפצעו.
הוציאה להם תה ועוגיות כמו אמא יהודייה טובה שלא יכולה לשאת את המחשבה שמישהו רעב אצלה בבית.
בעצם, היא לא השאירה להם ברירה אלא להתאהב בה.
באינטואיציה נדירה, מתוך הבנה עמוקה של חוכמת חיים, היא הצליחה לטוות בידיים פנימיות את רשת ההצלה שלה. היא שבתה אותם בקסמה.
היא משכה את הזמן כשהם עמדו עם רימון מעל ראשה.
ולבסוף, עד שלוחמי הימ"מ השתלטו על האירוע, היא הצילה את עצמה ואת בעלה מציפורני המפלצות.
מסתבר שגם השטן בכבודו ובעצמו לא יכול לעמוד בפני חום של אמא.
או קחו לדוגמה את ענבל ליברמן בת 25 מקיבוץ ניר עם, היישוב היחידי שיצא מהתופת ללא נפגעים.
ענבל, הרבש"צית של הקיבוץ, שמעה רעשים לא מזוהים באזור.
התושבים בעוטף עזה, לצערנו, הרי מתורגלים ברעשים האלה. עד כדי כך הם מתורגלים, שענבל הצליחה להבחין בניואנסים, ולהסיק במיומנות ובחדות שלא מדובר ברעשי מטחים רגילים. שמשהו הפעם שונה. תחושת הבטן שלה לא הניחה לה.
היא החליטה, בצעד בלתי נתפס, לכנס את חברי כיתת הכוננות, לצייד אותם בנשק, ולהציב אותם בעמדות המקיפות את הקיבוץ.
היא לא ראתה בעיניים.
הסוף ידוע. במשך שלוש שעות ניהלו חברי כיתת הכוננות, בהובלתה של ענבל, קרב יריות אימתני מול המחבלים שניסו לחדור, והצילו את הקיבוץ.
כולנו מבינים מה היה קורה אם הייתה בוחרת לחכות, להתמהמה או לשים על מיוט את הקול הפנימי הזה. איזו גדולה זו, להיצמד ככה לתחושה עמומה ועקשנית, להתעלם מרעשים חיצוניים, וללכת על פי צו הבטן.
רגע אייקוני שננעץ לי בזיכרון - אדוה דדון, עיתונאית עם רעל בעיניים, שכפ"ץ וקסדה - משדרת משטח מסיבת הדמים ומושכת את הניצולים מהוואדיות כמו מעלה מתים בחזרה אל החיים.
היא נצמדה מיוזמתה לצדיק בשם רמי דוידיאן, שהחליט לאתר ניצולים מהמסיבה, ובמשך שעות הם תיפקדו כצוות חילוץ והצלה, סיירו באזור, עדכנו את המשפחות, איתרו ניצולים, וכל זה בשטח לא מטוהר ממחבלים וללא שום כוח צבאי או ביטחוני.
התמונה הזאת של שדה פתוח, רחב-ידיים, ובו מתרוצצת עיתונאית צעירה ותזזיתית, צדיק ישראלי שהרוויח את מקומו בגן עדן, וניצולי התופת - לבושים בבגדי מסיבה ומפויחים כמו אחרי מלחמה – לא תצא לי מהראש כנראה הרבה זמן.
בהמשך השבוע, חזרה אדוה לשדר לאחר שבן זוגה, השחקן ידין גלמן, נפצע קשה.
המבט בעיניה של יפה אדר הפך לחלק מסמלי המלחמה.
יפה, בת 85 מקיבוץ ניר עוז, נלקחה ממיטתה וצולמה כשמחבלים חמושים מסיעים אותה בקלנועית לכיוון עזה.
בסנטר מורם, בעיניים חזקות, בגב זקוף ועם קצה של חיוך – יפה לא נתנה לחמאס לשבור את רוחה.
עד כדי כך היא נראתה מאופסת, עד שבאיזשהו שלב החלו להתרוצץ שמועות ברשת שהיא סובלת מדמנציה או אלצהיימר. איך אפשר להסביר אחרת את ההבעה המנצחת על פניה?
מסתבר שאפשר.
בריאיון מכמיר לב שנתנה נכדתה, היא מספרת שסבתה צלולה לחלוטין, ואז מוסיפה:
"היא מהדור שהקים את המדינה הזאת. היא לא תיתן לאף אחד לראות אותה נשברת".
איזה רגע סוריאליסטי – קשישה מובלת על ידי מחבלים בזמן מלחמת בלהות – ומסרבת להשפיל את ראשה, על אפם ועל חמתם.
יפה היא בעצם דמותו השורדת של עם ישראל - הזוקף את ראשו, הנלחם ברוחו, הנעמד על רגליו – גם כשהאויב סוגר עליו ומוביל אותו אל הלא נודע.
אני שולח חיזוקים למשפחתה ומתפלל שתשוב אלינו בהקדם.
ככל שיעבור הזמן, אין לי ספק שיתגלו בפנינו סיפורים רבים נוספים של נשים, אימהות, חיילות, לוחמות, שוטרות, בולדוזריות שמהוות חלק מהותי ומשמעותי במארג העדין הזה, שהתגייסו לשורה הראשונה במלחמה על רוחה, על שפיותה, על הישרדותה של המדינה מול האויב.
אני חושב על הנשים האמיצות הללו, ובהן הגיבורה האישית שלי – אחיינית שלי, עומר. ילדה יפהפייה בת 19, מפקדת במג"ב שהוקפצה ביום הראשון של המלחמה.
אני חושב על שעות הנצח שבהן היא לא ענתה לנו להודעות.
על עיניה החרדות של אמא שלה, אחותי.
על הדאגה האינסופית שלה לחיילים שתחת פיקודה.
אני מבין פתאום עד כמה מדינה הנקראת למלחמה נדרשת להצטייד – לצד כלי הנשק, הטכנולוגיות, הטנקים, המטוסים וכל האמצעים הפיזיים – גם ברוח חזקה.
עד כמה האמונה, התושייה, מסירות הנפש, הערבות ההדדית – הן חלק בלתי נפרד מפק"ל ההישרדות שלנו.
וזה עצוב ומדהים, שאנחנו נאלצים למצוא דרכים חדשות כדי להחזיק את הקיום שלנו פה.
כדי לגבור על האויבים שלנו.
כדי לשמור על הבתים שלנו.
כדי להציל את הילדים שלנו.
והעם הזה, תגידו מה שתגידו, מוכיח את גבורתו בכל פעם מחדש –
כי גם אם הפתיעו אותנו.
גם אם עקרו אותנו.
גם אם זעזעו אותנו.
לא יצליחו לעולם לשבור לנו את הרוח.
