הדבר השני שעשו רבים מאלו שיצאו מההופעה הקודמת של ניק קייב והבד סידס בישראל – לפני כחמש שנים בהיכל מנורה בתל-אביב – מיד לאחר שהסדירו את הנשימה והורידו את הדופק שלהם, היה לברר מתי תהיה עוד אחת. מה שהתרחש באותו ערב בהיכל אמנם מוסגר תחת הקטגוריה של "מופע רוק", אך הוא היה הרבה יותר מזה. למרות שקייב הגיש שם סט שירים שבהחלט היה ניתן להגדירו כמיועד למאזינים מתקדמים, הוא הצליח להוריד קצת את השמיים על הצופים הנפעמים. זו כנראה הייתה ההופעה הכי טובה שהתקיימה בעשור הקודם בארץ, שאפילו הולידה קבוצת פייסבוק של מעריצים נרגשים. פרק נוסף ברומן הארוך והמרתק של קייב וישראל היה רק עניין של זמן.
כמעט חמש שנים אחרי שנכתב הפרק ההוא קייב שוב פה. הפעם לא בתל-אביב, אלא באמפי של ראשון לציון. לפחות על הנייר, לא מדובר באתר האולטימטיבי למופע רוק. למרות הפקקים המתישים בדרך ליעד, מצוקת החנייה או החול הדביק שתמיד מוצא את דרכו לתוך הכפכפים – המקום הזה הפך לפופולרי מדי לאירועי מוזיקה. אין שבוע שלא מופיע שם מישהו שמושך רבבת פלוס צופים. נדמה שעד שלא יוקם פה היכל ייעודי להופעות המסוגל להכיל 15-20 אלף איש (רצוי ליד תחנת רכבת), אנשים ימשיכו לסבול בדרך לראשון - ובחזרה ממנה.
ניק קייב והזרעים הרעים בהופעה בישראל: There She Goes, My Beautiful World
(אסף מגל)
נתוני הפתיחה העגומים האלו היו גם אתמול חלק מהפרומו לקונצרט של קייב והבד סידס. ב-29 השנים שחלפו מאז שהוא ביקר פה לראשונה קייב רק השתבח והשתכלל. חלק מאלו שאהבו אותו בניינטיז אולי קצת איבדו עניין מהרגע שבו וורן אליס תפס את המקום של מיק הארווי בתור האיש הקובע בבד סידס. אבל גם באלבומים הפחות טובים שקייב הוציא במשמרת של אליס, היו די רגעים שהוכיחו שהאיש לא איבד פרומיל מהכישרון, מהיושרה ומהאומץ שלו כמוזיקאי. בכל הנוגע לבמה קייב נותר בליגה נפרדת – מהמוזיקאים הבודדים שלא זקוקים לגימיקים כדי לכשף קהל.
גם באמפי של ראשון קייב מסתדר מצוין, והוא עושה זאת בלי נאומי חנופה ריקים או גימיקים קיטשיים. אחד מתנאי הסף למופע מוצלח הוא קשר בין אמן לקהל. קייב, יותר מ-40 שנה לאחר שיצא לדרך, ממשיך לעלות לבמה רעב. למרות שבסט השירים שהוא נתן אמש שובצו לא מעט להיטים, קייב הוא פרפורמר כה נדיר ונדיב שממשיך להתאמץ במטרה להשביע את הרעב של אלו שיצאו מהבית (ועמדו בפקקים) לכבודו.
חלק מאלו שצפו בו אמש (ובהם גם כותב שורות אלו) ראו אותו כאן גם לאורך ביקוריו בשנות ה-90. אבל הרבה השתנה מאז – אצל הקהל ואצל קייב. למרות שלפי גיל הצופים, הגרדרובה שלהם ומצב השיער (ובמילים אחרות: חולצות טי שחורות וקרחות עם זיפים), זה הרגיש כמו פגישת מחזור מהניינטיז, קייב הוא לא אחד שישקע בנוסטלגיה דביקה.
וכנראה שגם לא בדיכאון, ומדובר באדם שאיבד שני בנים בשנים האחרונות, ושהמוזיקה שלו תמיד ביטאה כאב ונעה על הציר שבין תוגה לזעם. אם הביקור הקודם שלו בישראל נדמה לטקס אשכבה המלווה במסע ניחום אבלים המוני, הנוכחי מזכיר יותר ערב זיכרון מעודד עם תועפות של קתרזיס. זה בהחלט אחר, אך לא פחות טוב. קצת קשה לכתוב על מי שכונה לא פעם "נסיך האופל" שהוא הגיע לראשון במטרה לספק מופע מרים, אבל לפי החיוכים מסביב באמפי, הפלא הזה בדיוק התרחש במהלך לא מעט רגעים לאורך הערב הארוך והמאוד מענג הזה.
מאז הביקור הראשון שלנו אצלנו לקייב נותרה יותר מפינה חמה אחת בלב לקהל הישראלי, ובכל ביקור שלו הוא משאיר עוד חתיכה ממנו כאן. הוא עלה באיחור (כמעט ב-21:40), אך בניגוד לתנועה שזחלה בדרך אליו הוא התחיל הכי חזק שיש (עם Get Ready For Love) ואז הגביר עם There She Goes My Beautiful World שמתחבר נהדר ל-From Her to Eternity מתחילת הדרך. האחרון כבר הוגש ברמה של הדרן סוחף – קייב ממריץ את הקהל ואליס מניף את הכינור שלו באוויר. הלהקה נהדרת, זמרי הליווי שנוספו בסיבוב הזה מספקים ממד גוספלי שמתפקד פה ושם כמכפיל כוח, והסאונד טוב ומפורט. קשה לבקש פתיחה טובה יותר.
כ-20 דקות לתוך ההופעה, אחרי מכת הפתיחה המוחצת וכשהוא שוחה בתוך החליפה שלו, קייב הוריד הוליך ועבר ל-O Children שאותו הקדיש לנער בשם עידן שעמד בשורה הראשונה. קייב בטח ישכח את ההופעה הזאת עוד שבוע, אבל הנער הזה יישא את הזיכרון הזה גם בגיל 50. כשקייב שר על הילדים, אתה חושב על השניים שהוא איבד בשנים האחרונות - וגם על השלושה שמחכים לך בבית. ברגע מרשים אחר הוא הקדיש שיר לאמנית הישראלית מאיה אטון שהלכה לעולמה לא מזמן.
ניק קייב מקדיש שיר למאיה אטון (צילום: ליהי חן)
לאורך הערב הנהדר הזה קייב טייל במורד הקטלוג העשיר שלו. הוא לא קיפח את הלהיטים Mercy Seat ו-Ship Song הושרו במקהלה, ואפילו Weeping Song חזר במפתיע לסט ליסט במהלך ההדרן, כשאליס משלב קטע קצר מ"הבה נגילה" לתוכו. הסט ליסט נע בין בלדות חורכות לב כמו I Need You ו-Into My Arms לצד רוק סוער ומסחרר בביצועים ארוכים כמו ב-Jubilee Street או ב-Tupalo מתחילת הדרך, וקטעים סוחפים כמו Vortex. דווקא הניינטיז, אולי העשור הכי טוב בקריירה שלו וגם הרגע שבו ישראל הלכה והתאהבה בקייב, קופחו באופן לא מובן. בלי אף שיר מ-Henry Dream או Murder Ballads. גם מ-Let Love In – עוד אלבום גדול שלו מהעשור ההוא – נבחר רק שיר אחד, Red Right Hand, עם הפעמונים הלאונרד כוהניים. כצפוי, זה היה אחד מרגעי השיא של הערב.
ניק קייב והזרעים הרעים בהופעה בישראל: Get Ready for Love
(אסף מגל)
לאור המופע המוצלח הזה נדמה שהפרק הבא ברומן של קייב עם ישראל הוא רק עניין זמן. גם באמצע העשור השביעי לחייו קייב הוא מגיש שירים עילאי שיודע לכשף קהל (וגם לנזוף בו כשהוא שולף את הפלאפונים שלו). לאורך לא מעט רגעים במופע הקרוב למושלם הזה הוא נכנס למין טראנס דתי – כמעט שמאני. את האהבה שלו לתל-אביב (למרות שהמופע התקיים בראשון) ולישראל אי אפשר לזייף. בזמן שזמרים צעירים עולים פה לבמה עם סטופר ומחשבים כמה עולה להם כל שיר, קייב יורד ממנה אחרי כמעט שעתיים וחצי של עונג אודיו-ויזאולי, כשהוא סחוט ומאושר. וכשגם האמן וגם הקהל יוצאים ממנה במצב צבירה דומה, ברור לך שלקחת חלק בערב נדיר. אמנם לא מיתולוגי כמו המופע הראשון שלו בפסטיבל הבלוז בחיפה לפני כמעט 30 שנה, או כמו הסט המהפנט אז בהיכל לפני כחמש שנים, אך לבטח זהו היה ערב המוזיקה הכי טוב שהיה כאן הקיץ.
