מה גורם למאות אנשים בוגרים להצטופף יחד קרוב-קרוב על רצפת גלריה במוזיאון תל אביב לאמנות, ולשבת בדממה במשך כשלוש שעות? בגדול, התשובה היא מוזיקה חיה, אבל זו ממש לא חוויית ההופעה שאתם מכירים. הפעם לא מצטרפים בשירה רועשת לזמר או הזמרת שעל הבמה, ובכלל - זה אירוע שבו הבקשה היחידה היא לשמור על שקט. האם הייתם מצליחים לעמוד בזה?
"בבקשה אל תדברו בתוך הגלריה, ונסו להמעיט בדיבור באופן כללי", נכתב בהזמנה שנשלחה למאות האנשים שפקדו אמש (ד') את האירוע של שאמאנס אוף סאונד, "אנחנו יודעים שזו בקשה מעט מוזרה אבל מניסיון - היא משתלמת". להשאיר את הדיבורים מחוץ לגלריה זו משימה לא פשוטה, במיוחד כשהעיר הזו מרעישה בקצב מתגבר. המציאות של החודשים האחרונים הפכה את הביקור בלוקיישן המרכזי בעיר לתמהיל רגשי מורכב וחשוב - כשבהמשך להצעת מארגני האירוע, רבים מהנוכחים עברו דרך כיכר החטופים הממוקמת בסמוך לכניסה הראשית למוזיאון. אם תשאלו את כותבת שורות אלה, החיכוך בין העולם שבחוץ לבפנים, וגם בין הכואב לנעים, הוא מהות האירוע.
האירועים של שאמאנס אוף סאונד מתקיימים מזה ארבע שנים, והמטרה של אותם המפגשים, שמחברים בין מוזיקאים מהארץ (בהם גם ברי סחרוף, אביתר בנאי, אהוד בנאי, שלומי שבן ועוד), ובין שמות מהעולם (מהאמנית היפנית Hatis Noit ועד הפסנתרנית הפולנייה Hania Rani), הם יצירה של תנאי האזנה מסוג אחר ממה שאנחנו רגילים - עמוקים יותר, לדברי המפיק גיל קרניאל. באירועים כמו זה שהתקיים במוזיאון, הקהל יושב (או שוכב) ומאזין בדממה למוזיקה אלקטרונית במשך כמעט שלוש שעות. מלבד המהדורות העירוניות, מתקיימים גם אירועי האזנה בשם מטאורה, שנמשכים לאורך לילה שלם תוך צפייה בכוכבים תחת כיפת השמיים, ובחודש אפריל הם צפויים לקיים את הפסטיבל הראשון שלהם, שיימשך לאורך יומיים שלמים וייפרש על פני במות שונות.
כך גם האירוע העירוני Ambient Meditation שהתקיים אתמול, מציע חיבור ישיר בין מדיטציה לבין הקשבה לנגינה חיה. אמביינט הוא סגנון מוזיקלי אלקטרוני מינימליסטי שהתפתח בשנות ה-70 של המאה הקודמת. הז'אנר לא תובע מהמאזין מעקב צמוד אחרי הנגינה, שהיא אינסטרומנטלית ברובה המוחלט, אבל כשמו כן הוא - מכוון ליצירת אווירה מסוימת. בין מאות הנוכחים בגלריה, סביר שיש גם כאלה שמעולם לא תרגלו מדיטציה משום סוג, אבל בהינתן העובדה שהאהבה למוזיקה היא זו שהביאה אותם לאירוע, וכפי שמציע הדובר הראשון של הערב - ד"ר סטיבן פולדר, מייסד עמותת "תובנה" ומורה רוחני מוביל בארץ - מדיטציה והקשבה הם פחות או יותר אותו הדבר.
פולדר עומד על הבמה שממוקמת במרכז החדר וסביבה, ב-360 מעלות, נמצא הקהל; צעירים, בוגרים, זוגות, חבורות וגם יחידים. חלק יושבים על כריות, חלק נשכבים בנוחות על מזרונים שפזורים על המחצלות שמכסות את הרצפה, וחלק בחרו לשבת על כיסאות. רק מהסטינג של המקום ברור שזו לא הופעה רגילה, וכבר ברגעים הראשונים של הערב עולים בקהל קולות צחוק, שמעידים אולי על מבוכה. בין האמנים המשתתפים יש שמות שמוכרים מסצנת חיי הלילה והמסיבות, ומה הקשר בכלל בין אלה ובין ישיבה שקטה? אבל ברגע שההרכב הראשון עולה על הבמה, התאורה מוחשכת ונותר רק האור החמים שמופץ מנורות מעומעמות שמלווה בלייזרים נוגים שמוקרנים על ארבעה קירות הגלריה, אפשר להרגיש כיצד הספק שמציף את החדר מתפוגג לאיטו ומתחלף בסקרנות.
את התוכנית המוזיקלית הארוכה (שמורכבת משלושה מופעים ושיחות קצרות שמקדימות אותם) פותחים יחזקאל רז וסיון טלמור. הראשון הוא מלחין, פסנתרן ואמן סאונד, שמתמחה בנגינת פסנתר מינימליסטית ומלטפת. טלמור, זמרת שמוכרת מעונתה הראשונה של "דה וויס" וגם מסינגלים ששחררה לרדיו לאורך השנים (בהם הדואט המוביל As A Stone עם פול טראנק), משתפת פעולה עם רז מזה תקופה ארוכה. אבל בערב הזה לא תשמעו אף להיט רדיו. טלמור מצטרפת לפסנתר האינטימי בשירה דקיקה, רחוקה וחלומית של צלילים ארוכים, כמעט ללא מילים. החיבור בין השניים יוצר חוויית סאונד מיוחדת. הקטעים נמתחים ונבנים לאיטם, כשבקהל יש כאלה שעוצמים עיניים בהתמסרות, אם בישיבה או בשכיבה. התאורה מוסיפה לחוויה החושית יוצאת הדופן, שמלבד הקשבה, מזמינה את המאזינים להיות נוכחים גם בתחושות הפיזיות, במחשבות וברגשות שעולים בהם.
מכיוון שהמרחב אינו סטרילי באופן מוחלט, האקוסטיקה של הגלריה מזמינה לתוכה גם רעשים חיצוניים, בהם הדיבורים של הקהל שנמצא מחוצה לה. אבל למרות ההפרעות, נדמה שבקהל יש גם כאלה שמצליחים לשכוח את עצמם לרגע, והם מחייכים בהתמסרות לצלילים. רק מחיאות הכפיים הרמות בסוף הסט של השניים מצליחות להחזיר אותם לקרקע.
לפני הסשן המוזיקלי השני של הערב, בהובלת היוצרים איתן רייטר ושרון מנסור, חוקרת המוח ד"ר קרן בן-יצחק מעבירה שיחה קצרה על אחד הנושאים המסקרנים בקיום האנושי - התודעה. המודעות להוויה האנושית שכולנו חווים ומנהלים איתה שיח בחיי היום-יום, כבר מהרגע שבו אנחנו מתעוררים. זו משימה לא פשוטה לצלול לתוך נושא מורכב כל כך בעשר דקות בלבד, אבל גם השיחה מייצרת חומר למחשבה לקראת ההופעה הבאה.
הסט של השניים, מנסור על הפסנתר ורייטר על המקלדת, מורכב יותר מהסט הקודם, כמו מבקש לאתגר את האוזן במקצבים סוחפים, מסובכים לפרקים ומשתנים ללא הרף. בדרך המוזיקלית שלה בעולם, מנסור עברה במחוזות הקלאסי והג'אז, דרך מוזיקת עולם וגם רוק. רייטר הוא מפיק ויוצר שמופיע על במות הפסטיבלים הנחשבים ברחבי הגלובוס. במופע המשותף שלהם הם התיכו מהשפעותיהם המגוונות, ובשונה מההופעה הראשונה - חילקו את הסשן למספר קטעים שונים באופיים, כשהדינמיקה והתקשורת החזקה ביניהם הופכות אותם ליחידה מוזיקלית מאוחדת.
לפני הסשן האחרון של הערב, שלפי השיח מחוץ למוזיאון הוא המצופה ביותר באירוע, מתקיימת הפסקה נדרשת שבה האורחים יכולים לקום ולמתוח את הגוף אחרי הישיבה הממושכת, להתרענן ולדבר באוויר הפתוח - לפני צלילה עמוקה שוב פנימה. רד אקסס הוא הרכב אלקטרוני מהמובילים בארץ, שמוכר בעיקר מסצנת המועדונים והופיע בין היתר במועדון הבגרהיין בברלין, כמו גם על במות פסטיבלים נחשבים ברחבי העולם בהם ברנינג מן, גלסטונברי וקואצ'לה.
אבל לסט הנוכחי של הצמד, שמורכב מהיוצרים דורי סדובניק וניב ארזי שיודעים איך להרקיד אנשים מכל קצוות הגלובוס, הם מביאים אנרגיה אחרת. לקהל לוקח כמה דקות להיכנס בחזרה למוד שהאירוע מבקש, כשבין האורחים גם היו כאלה שבחרו לא לחזור פנימה אחרי ההפסקה והגלריה הפכה מרווחת באופן משמעותי, וכך, במהלך הטראק הראשון האנשים עוד מוסיפים לדבר - עד שהמוזיקה משתלטת על החלל.
ההופעה של רד אקסס, שיושבים על רצפת הבמה כשמקלדות מונחות על ברכיהם, הוא חתיכת מסע. השניים מצליחים לייצר חוויה מוזיקלית שתופסת את המאזין ומוליכה אותו בדרך מוקפדת ורציפה, שבנויה מקטעים קצביים יותר - כאלה שמזכירים השפעות מהאייטיז ומהניינטיז (סינתיסייזרים חלליים ותופים אלקטרוניים - הכול כמובן, מהמקלדת) שמושכות קדימה, אבל גם קטעים משוחררים יותר, ספק-תימהוניים, צורמים לפרקים, שמייצרים מעבר תכוף בין תחושה מלטפת ללא-נעימה, צלילים חדים שמתחלפים בכאלה רכים יותר. הסט מתקדם באופן לא צפוי, והצמד שולט במאזינים ביד בוטחת. ההתמסרות הטוטאלית מצד הקהל מהווה מבחינתי את לכידת מהות מדיטציה באמצעות המוזיקה באופן מושלם - לשבת עם כל מה שעולה.
כשיושבים במשך שלוש שעות ומאזינים למוזיקה, באירוע שחבר היטיב לתאר כ"מסיבת פיג'מות של היפסטרים", עולים רגשות רבים. יש צלילים שמעוררים זיכרונות מסוימים, גם אם הם לא חד-משמעיים, ויש מהלכים מוזיקליים שמתחברים לרגשות. אחד הדברים המדהימים לגלות בערב כזה, במיוחד אם תרגול מדיטציה הוא לא חלק מהשגרה שלכם, הוא שגם אם סותמים את הפה - התודעה לא מפסיקה לעבוד. אולי היא בעצם נכנסת להילוך גבוה יותר, כשמחשבות חוזרות ועולות ומציפות את הראש. ואלה זמנים שקל לטבוע בהן.
אירוע כזה ודאי לא מיועד לכל מאזין, אבל באירוע לא שגרתי שכזה אפשר להיווכח איך בכוחה של מוזיקה להשפיע על הלך הרוח ואפילו לשנות אותו. מעולם לא חוויתי מוזיקה באופן הזה - היא עטפה אותי, הקיפה אותי מכל כיוון ואולי גם מבפנים. בתום הסט, שנגמר באופן לא חד-משמעי, לקהל לקח זמן להבין שהאירוע הסתיים. כמו שלוקח זמן להיכנס לעומק של הצלילים - קשה גם לצאת מהם. יעברו עוד כמה דקות של חסד עד שהנותרים יתעוררו מהחלום שצללו לתוכו, יאספו את חפציהם, יקומו מהמזרונים, יחברו בחזרה לקבוצה שאיתה הגיעו וייפלטו בחזרה מהמרחב המיוחד הזה לרעשי העיר הסואנת וכל מה שהיא מביאה עימה. בתכלס, מה יש להם למהר.