לפעמים די במילה - או בשם, במקרה שלנו - כדי לשלוח אותך למסע נוסטלגי בעברך, לתקופה קדומה, שפויה יותר, תמימה יותר, שבה ישבת מול הטלוויזיה כדי לצפות במה שיש, ולא מצאת את עצמך כורע תחת הנטל הבלתי נסבל של אינפלציית תוכן אימתנית שנמצאת במרחק קליק ממך. ועבורנו השם הזה, הטריגר הזה, הוא ג'ו רוגן.
בימינו, רוגן הוא בעל הפודקאסט הסופר-פופולרי והשנוי במחלוקת The Joe Rogan Experience, שעלה לכותרות בשבוע האחרון בשל מחאתם של אמנים כמו ניל יאנג וג'וני מיטשל נגד ספוטיפיי שמעניקה לו במה. לדברי יאנג, רוגן מפיץ בפודקאסט שלו "מידע שגוי וקטלני" בנוגע למגפת הקורונה. רוגן, שבשנתיים האחרונות הביע בפודקאסט עמדות המתנגדות לחיסונים והפיץ מידע שאמינותו - וזה ניסיון להתנסח בעדינות – בעייתית, הפך לשיחת היום, ואף הספיק להבטיח לנסות "לאזן את התכנים על הקורונה". נו, אז הבטיח. אבל כאמור, עבורנו רוגן הוא בסך הכול טריגר, כלי שמייצר אסוציאציות – די בשם שלו על מנת לזרוק אותנו אחורה לימים העליזים של הטלוויזיה בכבלים, לפני מהפכת הסטרימינג וההצפה המוטרפת של תוכן, לערוץ אחד צנוע בשם AXN. זוכרים?
בטח שאתם זוכרים, כי איפשהו בתמהיל הלא ממש הומוגני שהציע הערוץ – ששווק אצלנו כערוץ אקשן – גם לכם הייתה פייבוריטית; תוכנית ש-AXN הציג בפני הצופה הישראלי לראשונה, או קושש מערוצים אחרים ופופולריים יותר, או העלה באוב וניער מאבק. אחת מהתוכניות שהציג לראשונה הייתה "אפקט הפחד" בהנחייתו המשועשעת והקלילה של רוגן - ריאליטי פופולרי שבו נדרשו המתחרים לקפוץ ממנופים ולאכול מיני רמשים על מנת לזכות ב-50 אלף דולר, כי מה זו תולעת אפרפרה המתפתלת בתוך הלוע שלך אל מול כמה ג'ובות נאות בחשבון הבנק.
יחסית לפרק הזמן הקצר שבו שודר הערוץ בישראל – פחות מתשע שנים, בסך הכל, מקיץ 2000 ועד ינואר 2009 – הוא בהחלט הותיר חותם על צופיו הישראלים, הרבה בגלל הערך הפולחני של חלק מתכניו, ואותו תמהיל לא לגמרי ברור. ב-2011, שנתיים אחרי שהורד מלוח השידורים בישראל, אפילו הייתה עצומה להחזיר את הערוץ לשידור. אז בואו נצא לטיול קצר במשעולי ההיסטוריה של AXN בישראל, ניזכר בתוכניות האהובות ביותר שעלו בו, וניתן לתחושה הנוסטלגית החמימה והמוכרת הזו לשטוף אותנו. בכל זאת, ממש קר בחוץ.
"אפקט הפחד"
מכיוון שרוגן הוא הטריגר שלנו כאמור, נפתח עם הריאליטי שהנחה בין 2001 ל-2006. הפורמט, הולנדי במקורו, כלל שלושה שלבים מדי תוכנית: פעלול מפחיד שהמתחרים נדרשים לבצע, בעקבותיו משימת גועל קיצונית למדי, ולבסוף עוד פעלול, רק מהזן האקסטרווגנטי יותר, כולל מכוניות מתעופפו ואש ומה לא.
"אפקט הפחד"
אך מן הסתם, מה שבאמת עניין ב"אפקט הפחד", ומוסיף לעניין, הוא החלק האמצעי – משימת הגועל, שבה המתחרים נאלצו להתגבר על האינסטינקט האנושי שצורח עליהם "תברחו מפה, לעזאזל!", ולבצע אתגרים כמו לזחול דרך מחילה מלאת עכבישי טרנטולה, או לנשנש עיני כבשים, או לרבוץ בתוך בור עם מאות עכברושים נושכים, או לצלול לתוך מכל מלא בדם של פרות, או לבלוס רקטום של סוס. אף אחד מהאתגרים הללו לא הומצא בעבור האייטם, מיינד יו – זהו רק חלק קטן ומייצג מהזוועות שהמתינו למטורפים שהשתתפו ב"אפקט הפחד", ולפני שרוגן מתנצל על חלקו בהפצת מידע שגוי לגבי הקורונה, שיתחיל עם להתנצל על זה.
"גולשים בזמן"
סדרת המד"ב הנהדרת, שעקבה אחר חבורה משונה של טיפוסים שנודדים בין יקומים מקבילים בניסיון למצוא את הדרך הביתה, ליקום המקורי שלהם, הייתה ונותרה אחד מהפספוסים הגדולים של הז'אנר. אחרי שתי עונות מצוינות הכל הלך לעזאזל, בעיקר בגלל דרמות מאחורי הקלעים, כמו עזיבתו של השואוראנר טרייסי טורמה אחרי שהסתכסך עם המפיק הראשי דיוויד פקינפה, ופיטוריו של אחד מכוכבי הסדרה, ג'ון רייס דיוויס.
עונות 5-3 ראו צניחה חדה באיכות הכתיבה, המשחק והביצוע, ואחרי עונתה החמישית המזעזעת "גולשים בזמן" בוטלה, כשהיא מותירה את המעטים שנותרו איתה כשחצי תאוותם בידם, עם קליף-האנגר מותח שמעולם לא זכה להתרה. וכמה חבל, כי "גולשים בזמן" הייתה שנונה, מושקעת ורבת-דמיון, והקונספט הבסיסי של הסדרה היה אחד שאפשר לרוץ איתו לנצח, מה גם שהקדים את זמנו בכל הנוגע לאובססיה התרבותית הנוכחית עם יקומים מקבילים (מ"ריק ומורטי" ועד ל"ספיידרמן: אין דרך הביתה"). האם יש יקום מקביל שבו הכל זרם על מי מנוחות ו"גולשים בזמן" רצה במשך עשר עונות מושלמות והפכה לאוצר הלאומי שיכולה הייתה להיות?
"הרקולס"
בשנים האחרונות השם קווין סורבו מוכר בעיקר לצופי סרטי פנטזיה ומד"ב טראשיים שמדלגים על בתי הקולנוע, למעריצי דונלד טראמפ ותיאוריות קונספירציה, ולשוחרי סרטי האמונה של הקולנוע הנוצרי. לא בדיוק חברה טובה, אבל בשנות ה-90, סורבו היה חביב על הרבה יותר אנשים. ולא קשה להבין את זה, שכן באותה העת סורבו נהג לבלות את ימיו על המסך הקטן כשהוא נודד בנופי הקדם של ניו זילנד (על תקן יוון העתיקה), שריריו משורגים ומבהיקים, נאבק במפלצות, שדים ואלים אנוכיים עם חיוך גדול על פניו, ומגן על האנשים הצנועים וישרי הדרך שנקרים בדרכו – וכל זאת כהרקולס, גיבור הסדרה "הרקולס: המסעות המופלאים".
היום, צפייה בפרק נתון של "הרקולס" תזמן לכם חוויה צ'יזית וקאמפית להפליא. ובעצם, זה מה שהצפייה זימנה גם אז - וזה היה סודה של הסדרה המטופשת והמהנה הזו, שמעולם לא לקחה את עצמה ברצינות יתרה, מעולם לא נתנה לאפקטים המיוחדים המצ'וקמקים או לתפאורות הקרטון הרעועות לפגוע במוג'ו שלה (ולהפך, רתמה אותם בעבורו), ומעולם לא נתנה ליומרות כלשהן, אמנותיות או אחרות, לפגוע באג'נדה העיקרית שלה: להעניק לצופיה גוד טיים. קצת חסרות לנו כאלו היום, לא?
"זינה הנסיכה הלוחמת"
במובן מסוים, "הרקולס: המסעות האגדיים" היה רק המתאבן לספין אוף "זינה הנסיכה הלוחמת", שהייתה הסדרה הטובה יותר מהשתיים – והאהובה יותר. "זינה", בכיכובה של לוסי לולס הנפלאה, רצה במשך שש עונות כמו סדרת האם שלה, אבל הותירה חותם משמעותי באופן ניכר, ובזמנה שודרה בסינדיקציה והייתה אחת מהתוכניות הנצפות ביותר בעולם. הרבה מזה ניתן לתלות בליטרת האקשן הכיפי והקאמפי שסיפקה הסדרה, בדומה ל"הרקולס" – אבל את מקומה בהיסטוריה של המדיום ובלבבות המעריצים הרבים הרוויחה "זינה" בעיקר תודות לגיבורה הנשית הקשוחה והכסחיסטית שהציבה במרכזה, לא עניין של מה בכך בתקופה שבה סדרות מאצ'ואיסטיות כמו "ווקר טקסס ריינג'ר" משלו בכיפה, כמו גם תודות לקוויריות המובהקת של הסדרה. גבריאל (רנה אוקונור), הסיידקיק של זינה, טיפחה משיכה ארוטית ברורה לאמזונה הלוחמת שאליה התלוותה – וגם אם עיקר המשיכה הגיעה מצידה ופחות מצד זינה, שהעדיפה להטיח זה בזה ראשים של זכרים גסי רוח, באמצע הניינטיז מערכת היחסים הזו הייתה משב של רוח פרוגרסיבית מרעננת, שהקדימה את זמנה - וראויה לכבוד בשל כך. יו גו, גירלז!
"ווקר"
אחחח, "ווקר" (בשמה המלא: "ווקר טקסס ריינג'ר"), הסדרה האהובה על סבו המנוח של כותב שורות אלו - ולא לחינם, מאחר שהפשטות והישירות של "ווקר" העניקה לסב דנן בדיוק את מנת הנחמה הלא מאתגרת שאחריה נהה. מה לו ולתוכן פרימיומי מאתגר מזן "אוז" או "הסופרנוס"? מה לו ולסדרות ז'אנר שאפתניות כמו "באטלסטאר גלקטיקה" או "אבודים"? עזבו שטויות, תנו לסבא 40 דקות של צ'אק נוריס מפליא את מכותיו בפושעים שפלים, עלילות פשוטות שמתקדמות באופן ליניארי ברור, וייב מובהק של מערבונים מקדמת דנא, אבזמי חגורה בולטים במפגיע, והמון טנדרים. כי בטקסס נוסעים בטנדרים או שלא נוסעים, זה למה.
"ווקר", שרצה עם 200 פרקים במשך שמונה עונות, הפכה לסדרת פולחן בדיוק בגלל כל אלה – הפשטות והישירות, הרוח המערבונית והמכות של צ'אק נוריס. באחת מהכתבות על אודותיה אף הוצע שיוחלף שמה ל"הסדרה של צ'אק נוריס", כי זה בדיוק מה שהייתה, לא פחות ובהחלט לא יותר. נוריס אפילו שר את נעימת הפתיחה, בשם האל. אבל "ווקר" הפכה לסדרת פולחן גם בגלל אלמנט אחר, מעט חתרני יותר – היא הייתה מגוחכת לחלוטין, ולא רק במסגרת רטרוספקטיבה אירונית, אלא גם בזמן אמת.
עזבו לרגע את הקשיים ההרקוליאניים של נוריס בכל הנוגע למטלה הטורדנית הזו של לשחק, להבדיל מאשר להרביץ, והתמקדו בטקסטים האיומים שהושמו בפיו ובפי שאר הדמויות, או הכוריאוגרפיה המיושנת והמבדחת של סצנות האקשן, או פרקי WTF מטורללים כמו זה שבו ווקר חוזר בזמן למאה ה-19, או העובדה שווקר הוא סוג של גיבור-על, כזה שכמעט לעולם איננו נפגע, גם כשהוא נלחם לבדו בקרטל שלם של סוחרי סמים אכזריים. הדביליות העולצת של "ווקר" הפכה אותה לפייבוריטית לא רק של סבא שלי, אלא גם של צופים צעירים ממנו ב-60 שנה, ומסיבות לגמרי אחרות. על סדרת הריבוט החיוורת באותו השם מ-2021 לא נדסקס פה, ברשותכם. תודה.
"סטארגייט SG-1"
מי היה מאמין ש"סטארגייט", סרט המד"ב/הרפתקאות המהנה של רולנד אמריך מ-1994, יהיה רק נקודת הפתיחה ליקום תוכן עשיר שכולל ארבע סדרות טלוויזיה בלייב אקשן, סדרת אנימציה, משחקי מחשב, סרטי טלוויזיה ועוד? ובכן, כל מי שקרא את "מרכבות האלים", ספרו המיתולוגי של אריך פון דניקן הקושר בין תגליות ארכאולוגיות ובין חייזרים - נקודת המוצא של "סטארגייט" הסרט. אבל זה קרה, ו"סטארגייט" הפך לזיכיון משגשג, הרבה תודות לשאפתנותה של הסדרה הראשונה ממנו, "סטארגייט SG-1" ששודרה אצלנו ב-AXN.
SG-1 הציגה בפני צופיה גיבורים מורכבים ומרתקים, עולמות מופלאים הנמצאים מרחק חור תולעת מפה, מיתולוגיה פנימית עשירה ושלל גזעי חייזרים עם שלל אינטרסים סבוכים. את כל אלה קשרה יחד עם עלילות רבות מעוף, עם המון הומור, רפרנסים תרבותיים מחוכמים, וגם אלגוריות חברתיות, כפי שעושות מיטב יצירות המד"ב והספרות הספקולטיבית. אך למרות שרצה במשך עשר עונות, רשמה 214 פרקים והפכה ברבות הימים לזיכיון מדיה משגשג, בזמן אמת SG-1 פעלה קצת מתחת לרדאר, ומעולם לא הפכה לתופעה תרבותית בסגנון "מסע בין כוכבים", וזאת על אף שלא הייתה פחות שאפתנית ומהוקצעת ממנה. השידורים החוזרים שלה ב-AXN עזרו לבסס את קהל המעריצים המקומי שלה, ומדובר במעריצים מהזן שומר האמונים. אבל עד היום, דומה ש"סטארגייט SG-1" עדיין לא מימשה את מלוא הפוטנציאל ברמת האפיל שלה. עוד לא מאוחר מדי לגלות אותה מחדש, במילים אחרות. אלוהים יודע שהיא עדיפה על הרבה מהג'אנק הז'אנרי שבו אנו מופצצים בשנים האחרונות, אז למה לא?
"ריפלי תאמינו או לא"
אדם ששרד נפילה בה השתפד על מוט ברזל, אלופת באולינג קשישה ועיוורת, ציפורים מקיאות, טיפוס שאוהב לנשנש מתכת, אמן שיוצר מיצגים מגופות אנושיות, מקדש שורץ חולדות בהודו, נער שגדל בקרב קופים בג'ונגל: תאמינו או לא, אבל כל הדברים הביזאריים הללו, ועוד רבים נוספים, אכן קיימים במציאות! וזה לא אנחנו אמרנו, אלא דין קיין – המנחה של התוכנית "ריפלי תאמינו או לא", התוספת של שנות ה-2000 המוקדמות לזיכיון "ריפלי", שייסד עוד בתחילת המאה ה-20 ההרפתקן והיזם רוברט ריפלי.
מדי תוכנית הוצגו בפני הצופים טיפוסים מוזרים, עובדות משונות, תאונות מטורללות, מנהגים אקזוטיים, אירועים נדירים - וכמות מפתיעה למדי של בשר חשוף, כפי שמסגיר הפרומו - שקובצו כולם תחת קורתו של ריפלי, כשהמכנה המשותף העיקרי שלהם היה נעוץ בכך שעל רובם, או שכמותם, יכולתם לקרוא מעל דפיהם המצהיבים של מדורי "מסביב לעולם" למיניהם, בעיתונות הפרינט של אותם ימים קדומים. אבל לא לעולם חוסן: היום, כשהאדם הממוצע לא זקוק ליותר מאשר להירשם לרשת חברתית כזו או אחרת על מנת למצוא את עצמו משכשך בחגיגות ביזאר מהזן הזה, תוכנית כמו "ריפלי תאמינו או לא" היא עניין אנכרוניסטי לגמרי. הקסם שלה – ושל דוגמאות מוקדמות יותר לתת-הז'אנר המוזר הזה, כמו סרטי "מונדו קאנה" הידועים לשמצה – פג בעננת ה"הכל הולך" של עידן המידע. כיף להיזכר בה בערגה השמורה לחוויות נעורים, אבל צפייה חוזרת באחד מפרקי הסדרה – חיפוש קצר ברשת יפגיש אתכם עם כמה מהם – מבהיר עד כמה נס לחה. בכל זאת, אם מישהו משתפד על מוט ברזל בימינו, תהיו בטוחים שהסרטון הוויראלי כבר יגיע אליכם באינסטוש או כל פלטפורמה אחרת. גם אם לא תרצו.
"מקגייוור"
"מקגייוור" - פתיח
הבו לו מסטיק, חתיכת אלומיניום, מסמר ושתי גומיות, והוא יכין לכם מאיץ חלקיקים. כן, זהו אנגוס מקגייוור - סוכן חשאי בגילומו של ריצ'רד דין אנדרסון (שחלש על AXN גם עם תפקידו ב"סטארגייט SG-1"), מהדמויות הטלוויזיוניות האיקוניות ביותר של שנות ה-80. הסדרה האהובה, ששודרה בין 1992-1985, עשתה את דרכה ל-AXN ב-2001 והפכה לאחת מהתוכניות המזוהות ביותר עם הערוץ. ולא מפתיע, שכן גם שנים לאחר שירדה מהשידור, "מקגייוור" שמרה על האפיל שלה.
הסיבה לכך לא טמונה דווקא בשלל הטריקים וההמצאות של הגיבור שלה, מבחר מענג של פניני DIY שלפחות את חלקם יכולים היו הצופים הנאמנים לשחזר בבית, וגם לא באקשן המשמח של הסדרה, שלמען האמת לא ממש עמד בתחרות עם סדרת האקשן הגדולה הנוספת של האייטיז, "צוות לעניין". לא, האפיל של "מקגייוור" תמיד נבע מהגיבור שלה - טיפוס נעים ונוח, בסך הכל, מרחק שנות אור מהאופי המחוספס, הקשוח והציני של גיבורי האקשן של התקופה ובכלל. מקגייוור פשוט היה אחלה גבר, כזה שממש טוב עם הידיים והמוח, ומבכר לא לפוצץ לאנשים את הצורה במכות כשהוא יכול להימנע מכך. ועל מעמדה של הסדרה תלמד הפופולריות הנמשכת של הפארודיה המשעשעת עליה ועל סדרות האקשן האייטיזיות האחרות, "מקגרובר", שהחלה כפינה של השחקן וויל פורטה ב"סאטרדיי נייט לייב" והמשיכה לסרט קולנוע שיצא ב-2010 - כמו גם לסדרה קומית באותו השם שעלתה בשירות הסטרימינג פיקוק בדצמבר האחרון.
