בניגוד לסדרות מקור ישראליות, שקסמו לגויים אבל איבדו את המוג'ו שלהם במהלך העיבוד (ע"ע "על הספקטרום"), יש ז'אנר מסוים של סדרות שה-DNA שלהן מלכתחילה נטוע אי שם בניכר, וכשהן חוזרות לשם זה מרגיש כמו ביקור מולדת. כש"חטופים" נחתה בארצות הברית היא נישקה את האדמה והפכה ל"הומלנד", שמונה עונות של סדרה עתירת פרסים ורייטינג, שפרטה על הנימים הכי אמריקנים של הצופים. מבלי לזלזל ב"חטופים" הישראלית, היה ברור שלאמריקנים יש את החוצפה והכיסים לקחת אותה הכי רחוק שאפשר.
Suspicion – טריילר
(+Apple TV)
כש"כפולים" הישראלית עלתה לראשונה בקשת ב-2015 היא התבססה על מקרה אמיתי - מבצע חיסול של בכיר בחמאס שהתרחש בדובאי ושמאחוריו עמדה לכאורה ישראל, וההתפתחות המביכה מעט שהגיעה לאחר מכן כשתמונותיהם של 11 ישראלים פורסמו על ידי משטרת דובאי, בטענה שמדובר באנשים שביצעו את החיסול ותועדו על ידי מצלמות אבטחה במלון שבו התרחש הרצח. בפועל, התברר שמדובר בישראלים שזהותם ככל הנראה "הושאלה" על ידי כוחות הביטחון לטובת החיסול. "כפולים" לקחה את הנרטיב הזה והרשתה לעצמה לתהות מה היה קורה אם האנשים הללו דווקא כן היו קשורים לחיסול באופן זה או אחר.
גם אם היא התבססה על מקרה ישראלי, "כפולים" ללא ספק הגיעה עם גנים אמריקנים של סדרות מתח ואקשן, והיא הצליחה להגיע ללב הצופים בדיוק בגלל השילוב הנכון של נימה ישראלית שלא מנסה להתכחש לישראליות שלה עם שליטה שוטפת מספיק בשפת הז'אנר. היא לא הייתה מופת של דרמה רבת רבדים אלא התמקדה ביצירת מתח ישראלי אפקטיבי, מהסוג שלא מביך את הצופה או גורם לו להתכווץ בכורסה. אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן המריאו הציפיות כשאפל tv פלוס החליטה לייצר גרסה משלה למותחן הציוני.
הגרסה האמריקנית, "חשד" (Suspicion במקור), נפתחת בחטיפה של ליאו ניומן, שאמא שלו, קתרין ניומן, היא מנהלת חברת יחסי ציבור מקושרת ועוצמתית, שגם מועמדת לתפקיד בשגרירות בריטניה. ניומן נחטף במלון בניו יורק על ידי ארבע דמויות במסכות של משפחת המלוכה הבריטית. לטענת ה-FBI, החשודים במעורבות בפרשה הם ארבעה אזרחים בריטים שלכאורה אין להם שום קשר לאירוע, אם כי ברור שיש להם משהו להסתיר. במקביל למעצרם וחקירתם של האזרחים, מגיעה גם הדרישה שמעמידים החוטפים - דרישה כללית וילדותית למדי, ניתן לומר - ש"קתרין תגיד את האמת". מהי האמת? חכו חכו. כלומר באמת חכו עד לפרק האחרון, שרק בו תתברר לכם האמת ולא דקה אחת לפני. את קתרין אגב מגלמת אומה תורמן, שהייתה חוד החנית במסע יחסי הציבור של הסדרה, ובהתחשב בנפח התפקיד שהיא קיבלה - כמו גם בפלגמטיות שמאפיינת את המשחק שלה - מדובר ברמייה גבולית של הצופה.
"חשד", ששני פרקיה הראשונים כבר שוחררו וששת האחרים יטופטפו בקצב של פרק לשבוע, לקחה מ"כפולים" את הקונספט - מותחן השהיה שלנגד עיניו עומדת מטרה אחת: להשאיר את הצופה עם מינימום מידע, כזה שיספיק כדי למשוך אותו הלאה אולם יותיר אותו באפלה מכל בחינה אחרת בשביל להגיע לרגע פרימת הקשר עם אפקט מזכך במקסימום. אבל כל ההשקעה הזאת הותירה מאחור לא מעט אלמנטים חשובים אחרים - הדמויות שלה, מעבר לנטייה שלהן לטעות ולפעול ברשלנות, לא מצליחות לעורר אמפתיה, והאינפורמציה שכן מקבלים מפוזרת בקמצנות לאורך הפרקים הראשונים, מה שעלול להפוך צופה עירני ונלהב שמוכן לבלוע כל פיתיון לצופה מותש ונכון לוותר.
כשכבר מגיע הסוף (זהירות, ספוילרים לפניכם) מוצמד אליו מעין מוסר השכל כמעט אינפנטילי, שמשתוקק לומר דבר מה משמעותי על כוחם של תאגידים מול האדם הקטן, או על כוחו של עדר אנושי גם כשלעדר האנושי אין שמץ של מושג על מה הוא מדבר. ואני אומרת - מה היה לנו רע עם סיר הבשר של הטרור הפשוט או סתם בצע כסף מהסוג הישן והטוב, שהניע עלילת מתח יעילה והיווה מוטיבציה ראויה לדמויות באשר הן?
"חשד" היא סדרה מושקעת בהחלט ואפל, כיאה לאפל, אוהבת להשוויץ בשמות הגדולים שהכסף שלה מושך למסך הקטן. חוץ מתורמן תוכלו למצוא פה גם את נוח אמריך ("המופע של טרומן", "האמריקנים") ואת קונאל נייאר ("המפץ הגדול"), אליזבת' הנסטריג', אליאס גייבל ("צוות עקרב", שמגלם דמות ששמה שון טילסון - מחווה לדמות של אנחל בונני ב"כפולים") ושחקנים נוספים. גם איכות ההפקה שלה מהוקצעת ומלוטשת לחלוטין והעלילה מרמזת על שלל פיתולים אפשריים, אולם בשורה התחתונה - "חשד" מחזיקה את הקלפים שלה קרוב מדי לחזה יותר מדי זמן, וכשהם סוף סוף נחשפים - כלל לא בטוח שהם מצדיקים את הדרך.
