"אני רוצה שזה יהיה ריאיון של התאוששות ולא של אבל ודיכאון", מבהיר הבמאי ויוצר הקולנוע, אדם קלדרון, במהלך השיחה עימו. "הדיכאון קיים אבל הוא אמיץ, הוא עובר דרך הכאב". הנושא לשמו התכנסנו הוא הקרנת סרטו של קלדרון, "פרחים של מרציפן", המבוסס על יומן שכתבה אימא שלו, רותם, בשנות ה-50 לחייה. הסרט יוקרן מחר (ו', בשעה 11:00) בסינמטק תל אביב, במסגרת הפסטיבל הגאה. ההכנסות מהסרט יוקדשו לשיקום הקיבוץ בארי, שבו התגוררה המשפחה של קלדרון, שם גדל. רותם קלדרון נרצחה ב-7 באוקטובר, בביתה שבקיבוץ.
אביו של אדם, משה (קלדי) קלדרון, נהרג בשנת 2005 בתאונת אופנוע, כשהוא בן 49 בלבד. בעקבות תקופת האבל החליטה אלמנתו, חברת קיבוץ ותיקה, לנסות ולדגום קצוות אחרים של החיים: היא שכרה דירה בתל אביב עם הומו בן 22 כשותף, עבדה בקפה מרסנד ובילתה בפאבים מקומיים. לבקשתו של בנה הבכור, אדם, היא תיעדה את השנתיים האלו ביומן אישי. את התיעוד הזה המיר קלדרון לסרט שצולם כולו, בעקבות מגבלות תקציב, בקיבוץ בארי. התפאורות הוקמו על הבמה בבית העם, אותו לוקיישן שבו נישאו הוריו שלו שלושה עשורים קודם לכן. כל אנשי הצוות ישנו והתארחו אצל חברי הקיבוץ, סעדו בחדר האוכל, וכל חברי הקיבוץ שקלדרון הצליח לגייס השתתפו כניצבים או כרקדניות.
מאחר ומשקיע פרטי שקלדרון הגיע איתו להסכם הבריז שבוע לפני תחילת הצילומים, הוא החליט לפנות אל האדם הקרוב לו ביותר. "באתי לאימא שלי בשיא ההכנות לסרט ואמרתי לה שאסור להומואים להתחתן בארץ אז חתונה לא תהיה לי", הוא משחזר, "אבל במקום זה אני מבקש את הכסף שהיא הייתה משקיעה בחתונה, כדי לעשות איתו משהו שישאר לנצח, בניגוד לחתונה. היא הסכימה, והסרט הזה נעשה בזכות הכסף שהיא נתנה. מעולם לא היה לי סכום כסף כזה. לא ידעתי אז שבתחום הקולנוע זה נחשב זירו באדג'ט, ובשבילי זה היה סכום אינסופי אז הרגשתי כאילו אנחנו באולפן הוליוודי בשנות ה- 40 שזה הקיבוץ, ויש שם הכול".
בעצם אימא שלך מימנה את הסרט על עצמה.
"נכון, למרות שכשמנסחים את זה ככה זה נשמע קצת נרקיסיסטי, שזה מאוד הפוך מאימא שלי. היא הייתה המעריצה מספר אחת שלי והלכה איתי באש ובמים בכל האתגרים ששמתי לפניה, ומפה נבעה המוטיבציה שלה. להיות הומו שגדל בקיבוץ בשנות ה-80 זה משהו שאז היה הרבה פחות מקובל מהיום. הסיבה שהיא השקיעה בסרט הייתה שלא השארתי לה אופציה אחרת אבל גם כי תכלס זה משהו שתמיד היה נוכח אצלנו בבית. גם אבא שלי גידל אותנו לחלום בגדול ולחגוג את היצירה והחיים, בלעדיו היא הייתה צריכה, בפעם הראשונה, לעשות את זה לבד".
7 צפייה בגלריה
"אני רוצה שזה יהיה ריאיון של התאוששות ולא של אבל ודיכאון". אדם קלדרון
(צילום: Katja Sonnewend)
אם ההפקה לא הייתה תובענית ומורכבת מספיק, התווסף לסיטואציה גם מבצע עמוד ענן שהתקיים בתקופת הצילומים (שהתרחשו בשנת 2009) בעזה השכנה. "זה לא משהו שהתחיל עכשיו, זה קורה כבר 20 שנה", מציין קלדרון, "ואז זה היה בסוג של שיא. היו הפצצות, ירדנו למקלט והצוות שירד לקיבוץ לא הבין למה הוא נכנס. רובם ישנו בקומות העליונות שאין בהן ממ"ד וזה היה מאוד מלחיץ ומפחיד, אבל גם לעשות סרט ראשון זה מפחיד ומלחיץ. אבל היינו בתוך הפרויקט, משולהבים כמו במחנה אימונים, שום דבר לא עצר אותנו. היינו בבועה".
התוצאה היא סרט יפהפה, צבעוני וייחודי, שבו נולי עומר מגלמת את הדס (רותם), טל קלאי (מלכת הדראג, טלולה בונט) משחק בתפקיד פטל הטרנסג'נדרית השותפה, ובין השתיים נרקמת חברות עמוקה. אפרת אביב משחקת את מנהלת בית קפה שבו עבדה הדס. הסרט צולם כולו במקום אחד עם סטים מתחלפים, כשברקע צילומי הלוקיישנים בשחור לבן המהווים תחליף ללוקיישנים אמיתיים.
"זה סרט שבעצם נכתב על המוות של אבא שלי בתאונת אופנוע ועל ההתמודדות של אימא שלי ושלנו כמשפחה עם כל הסיפור. הרקעים בשחור לבן הם תמונות קפואות בזמן. בתחילת הסרט הצבעים של ההלבשה והפרופס דהויים, וככל שהסרט מתקדם נכנס עוד ועוד צבע, עד הסצנה האחרונה שהיא הכי צבעונית בסרט. מבחינתי הסרט הזה, שהוא הסרט הראשון שלי, הוא בונבוניירה, מן התפרצות ונביעה של כל הידע שצברתי עד אז בקולנוע מעבודה באמנות פלסטית ותלבושות".
"כל הבית היה שרוף עד היסוד"
קלדרון, שחיין לשעבר בנבחרת ישראל, ידע שהסרט הראשון שלו הוא צריך לעסוק בנושא שהוא חי אותו ומבין בו. כשהתבשר על התוכניות של אימא שלו לצלול אל תל אביב, הוא הבין שהחיפושים שלו הסתיימו. באותה תקופה הוא התגורר בברלין, אליה עבר בתחילת שנות ה-2000 ושבה הרגיש בטוח דיו כדי לצאת מהארון. אחרי שבע שנים הוא החליט לחזור לארץ כדי לעבוד על הסרט ושכר דירה בתל אביב, ויחד עם אימא שלו הם מיצו את החוויה האורבנית של העיר הישראלית הראשונה. "זאת הייתה תקופה מדהימה. התקופה שבה גיליתי את אימא שלי מחדש", הוא נזכר בחיוך, "היא הייתה משמעותית ומיוחדת כי ברגע שאבא שלי נהרג אימא שלי - אני לא יודע אם נולדה מחדש זה הניסוח הנכון - אבל פתאום גיליתי אותה, לא בצמד, והיא גילתה את עצמה במקביל.
"זה היה מדהים כי בשנים האלו היינו אותו הדבר. נפגשנו כל יום ובילינו והקשר שלנו העמיק מאוד. באופן טבעי לא הבנתי אז עד כמה היא משמעותית, היום אני חושב איזה מזל שהיה לנו את זה, כי למדתי להכיר אותה והיא אותי ממש מחדש ולעומק. אחרי כמה שנים היא חזרה לבארי ואני הכרתי את בן הזוג שלי, רועי, וב- 2016 עברנו לחו"ל ללימודים, וכבר נשארנו שם".
ב-7 באוקטובר התעורר קלדרון בברלין, בבית שהוא חולק עם בן הזוג שלו האמן רועי אפרת. "קמתי בבוקר וקיבלתי הודעה מחברה, ששאלה אם הכל בסדר עם המשפחה שלי", הוא מספר, "לא ידעתי על מה היא מדברת. התקשרתי לאימא שלי, שנשמעה מאוד מפוחדת ודיברה בקול שלא זיהיתי. היא אמרה 'מאמוש', וה'מאמוש' הזה לא היה טון הדיבור רגיל שלה. אנחנו מאוד מחוברים וישר הרגשתי שהיא מאוד מפחדת. ואז היא אמרה שעומדת להיגמר לה הבטריה והיא צריכה לשמור אותה, אמרתי לה שאני אוהב אותה ונפרדנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתה. המאמוש הזה".
היא גרה לבד?
"כן. בדרך כלל בכל סוף שבוע היא נוסעת לבן הזוג שלה, ברוך, אבל באותו שישבת היא לא נסעה כי חגגו את חג המשק ערב קודם".
יש לך מושג מה קרה לה?
"אני יודע שהיא הספיקה לדבר עם אחי הקטן, עומר, שגר בקיבוץ עם אשתו ושלושת הילדים שלהם. הם ניצלו מהטבח. במשך 14 שעות הם התחבאו בממ"ד עם הילדים, ואחי החזיק את הידית בזמן ששרפו את הבתים מסביב והעשן התחיל להיכנס פנימה. הם גרים 50 מטר מהבית של אימא שלי. היא הספיקה לדבר עם אחי ואחותי, מיקה, כשמחבלים נכנסו אליה הביתה והיא החזיקה את הדלת. הם ירו מבעד לדלת, הידית של הדלת נשברה והיא נפצעה ביד, ואז הם נכנסו מהחלון. את זה היא הספיקה להגיד לאחי ומאז לא שמענו ממנה.
"כמה ימים אחרי זה הגיעו אליה הביתה. כל הבית היה שרוף עד היסוד. לא נשאר כלום, ברמה של אין חומר, אין רהיטים, כלום. הממ"ד נשאר שלם והיא לא הייתה שם. חשבנו שהיא חטופה ואחרי שבועיים קיבלנו את התכשיטים שלה, והבנו שהיא נרצחה אבל אנחנו עדיין מנסים לברר עוד פרטים. מה שחשוב מבחינתי זה הזיכרון שלי אותה, אני חי את זה וחושב עליה ונפרד ממנה, ולא רק ממנה, מכל הקהילה. 102 איש נרצחו בבארי ועשרות אנשים שנרצחו בקיבוצים מסביב, במועצה שגדלתי בה".
7 צפייה בגלריה
"אני חוגג את זה ואת החיים שלה כמו שהיא חגגה אותם". מתוך "פרחים של מרציפן"
(צילום: איתי גרוס)
איך אתה זוכר אותה?
"אימא שלי היא אשה שאי אפשר לשכוח. יש לי את העיניים שלה ואני רואה אותה בכל פעם שאני מסתכל במראה. ירשתי ממנה המון דברים באופי שלי, התקשורת הבין-אישית, ההומור, איך שאני תופס את החיים, אז היא כל הזמן איתי. בשנים שחייתי בחו"ל היא הגיעה המון לבקר אותנו. אז בתוכי היא חיה ואני חוגג את זה ואת החיים שלה כמו שהיא חגגה אותם, ומנסה להפריד את זה מהזוועות, כי מגיע לה. אני לא אוהב את ההיצמדות הבלתי אפשרית הזאת כי זה לא הוגן כלפיה".
ובכל זאת, איך אפשר להתעלם מהאבל.
"אני מבין שזה קרה, אני מעבד את זה בדרכי והיא תמשיך לחיות ביצירה שלי. ביצירות של רועי, שגם הוא בילה איתה המון. אני עושה הרבה עבודת הפרדה כי מהר מאוד הכל נעשה מן בלילה שקשה להכיל אותה. יש הרבה עבודת זיכוך על מי שהיא, בלי סרט האימה הזה שלא נגמר ועוד אי אפשר אפילו להתחיל לדבר על החלמה. ואגב אני מתאפק לא להגיד מה אני חושב על הממשלה הנוכחית כי אני לא רוצה להכתים את אימא שלי עם הדבר הזה".
אני מניחה שגם לאחיך והמשפחה שלו יש טראומה מהסיפור הזה.
"בטח. כשאני מדבר עם אחי על הרגשות והעתיד זה מלווה בתחושה קשה, כי אומנם עברה שנה אבל עוד אי אפשר לגשת לזה. מול כל הזוועות האלו אני מתעקש להגיב ברוח, יצירה ויופי. זה התפקיד שלי בעולם. ובגלל זה ההקרנה הזאת חשובה לי, כי ההכנסות ייתרמו לשיקום של הקיבוץ שאימא שלי כל כך אהבה. היא נולדה שם, ההורים שלה הקימו אותו ואנחנו נולדנו בו. מבחינתי זאת הבעת אמון בשיקום שלו ובאנשים שחוזרים אליו. אני רואה איך עם כל הקושי הקיבוץ עוד שם, נבנה מההריסות, חוזר לתפקד אחרי השוק הראשוני, כמו בטבע".
7 צפייה בגלריה
"אני מתעקש להגיב ברוח, יצירה ויופי. זה התפקיד שלי בעולם". מתוך "פרחים של מרציפן"
(צילום: איתי גרוס)
צפית לאחרונה בסרט?
"כן. לקראת הפסטיבל, כשהייתי צריך לשלוח את הטריילר ושאר החומרים. הרגשתי את הצונאמי של התשוקה היצירתית שהיה לי תענוג לחוות. כל כך הרבה אנשים שיתפו פעולה, אחי משתתף בסרט לרגע קטן, אחותי, אימא שלי, רועי הבן זוג שלי, כל כך הרבה חברים מהקיבוץ ומתל אביב, וקיבוץ בארי שכל כך נוכח בסרט".
הייתה בו הרבה נאיביות.
"כן, ואני ממש עובד חזק על לא לאבד אותה גם בסרט הבא שלי. זה מיוזיקל, והוא מדבר על שנאה מתגלגלת, ואיך אפשר לעצור אותה. על זה שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה כלום. התחלתי לעבוד עליו כבר מזמן אבל עכשיו הוא רלוונטי יותר מתמיד, לצערי".
"בעיתונות הבינלאומית אני מקבל תמונה הרבה יותר רחבה ועגולה"
כשהיה בן 21 היגר קלדרון לברלין בפעם הראשונה, כשהוא משאיר מאחוריו רקורד מרשים כשחיין נבחרת ישראל ואלוף ישראל בשחיית פרפר במשך מספר שנים. את הספורט הוא נטש כדי לעשות את מה שהוא אוהב באמת – להתעמק במוזיקה, בעיצוב תלבושות, באסתטיקה, באמנות. בברלין הוא הרגיש מספיק נוח עם הנטייה המינית שלו ויצא מהארון חודש לפני שאביו נהרג. הוא עיצב בין היתר את התפאורה והתלבושות לסרט "6 פעמים" של יונתן גורפינקל, עיצוב שעליו קיבל מועמדויות לפרס אופיר, ותלבושות לסרט "הנוער" של תום שובל. סרטו השני, "השחיין", יצא בשנת 2021, באמצעותו הוא סוגר מעגל עם השנים שבהן חי כשחיין הומו בארון. היום הוא יוצר קולנוע עצמאי.
איך זה מרגיש כרגע להיות ישראלי בברלין?
"זה נושא שהייתי שמח לא לדבר עליו. את יודעת למה? כי לחיות פה ולקרוא עיתונים בינלאומיים, ואז לעבור לעיתונות הישראלית - אין קשר בין השניים. אני יודע מה אני אמור לענות על השאלה איך זה להיות ישראלי בברלין, אבל בניגוד לכמה מחברי הטובים שחוו את האסון על בשרם, אני קיבלתי בגרמניה תמיכה וליווי פסיכולוגי במימון מלא. דואגים לי פה ואני מרגיש מאוד עטוף. אימא שלי הייתה אזרחית בריטית, ואני מקבל פעם בחודש טלפון מלונדון ומכתבים רשמיים משר החוץ הבריטי, שדואג לשלומי ומוודא שאני בסדר, שהמשפחה שלי בסדר ומדגישים שהם שם כדי לעזור בכל נושא אפשרי. הם פנו אלי יומיים אחרי האסון והם לא מרפים. חוזרים בכל חודש. אז אני חושב שעניתי על השאלה".
7 צפייה בגלריה
סוגר מעגל עם השנים שבהן חי כשחיין הומו בארון. אדם קלדרון, מתוך "השחיין"
(צילום: עפר ינוב)
מה ההבדל בין התקשורת אצלכם ואצלנו?
"בעיתונות הבינלאומית אני מקבל תמונה הרבה יותר רחבה ועגולה על מה שקורה בכל הצדדים, בעיתונות בארץ אני לא מקבל תמונה עגולה ושלמה של מה שקורה. ואני לא פוליטיקאי או מומחה לביטחון ואין לי תשובות, אבל אני מאמין בשלום ובהפסקת המלחמה. כי מלחמה זה אסון לכולם".
קורה שמפנים כלפיך ביקורת כי אתה ישראלי?
"לא. אני גר במרכז העיר, ואני לא רוצה להיות נחרץ, בואי נגיד שלא חוויתי אף חוויה חד-משמעית כזאת".
מתיחסים אליך כאל נציגות ישראלית במובן כלשהו?
"אני הומו מגיל שש, כלומר יצאתי מהארון בגיל מאוחר יותר אבל פחד המוות שלי מהומופוביה הוא משהו הרבה יותר קדום שחקוק בתוכי. שנאה ודעה קדומה והכללה לא חדשות לי. אני לא נופל בקלות, לא מפחידים אותי בקלות. חוקי הג'ונגל ידועים לי מראש מגיל הרבה יותר צעיר ממה שהם אמורים להיות. ב- 2016 הבנתי שאני הומו ואין לי זכויות שוות במדינה וזה מה שהדליק לי נורה אדומה. אני מאוד לא אביוזד במהות שלי. אולי זה קשור לזה שמגיל שש אני מתמודד בעולם שכל הזמן משדר לי שאני לא בסדר, או שאני טעות. מגיל צעיר אני מחובר מאוד לאינסטינקטים שלי לבחור במה שנכון לי. זה המגדלור שלי.
7 צפייה בגלריה
"אני מחובר מאוד לאינסטינקטים שלי לבחור במה שנכון לי". אדם קלדרון, מתוך "השחיין"
(צילום: עפר ינוב)
"אני משתדל לחיות את החיים שלי שלא מתוך פחד, ועובדה שאני פה, חי עם בן הזוג שלי. מיסדנו את היחסים שלנו, כי יש לנו את הזכות הזאת פה. לא נופלים עלי פה טילים, ומבחינתי זה שיקול מצוין בבחירת מקום מגורים. אני שומע הרבה על ישראלים ששוקלים הגירה, אני לא רוצה לשאת דגל של אף אחד. אני עושה אמנות, אני במאי קולנוע ואת מה שיש לי להגיד אני אומר ביצירה שלי. שם מרכז הכובד שלי.
"אני לא צריך לשחזר את הסצנה שיורים על אימא שלי כדי לעבד את המוות שלה. זה לא הדגש שלי. זאת התוצאה הנוראית של מה שקרה אבל זה לא העיקר. אני מרגיש שההתעסקות בצורה היא התהום שנפלנו אליה של ממשלה מושחתת של פושעים, שזה משרת את הנרטיב הזה של הזוועות, ואני בוחר ביופי".
בתור בנאדם שקורה לו דבר כמו שקרה לך, איך אתה מצליח להימנע מהשנאה שדיברת עליה? מהרצון לנקום?
"אני יודע ואני מתרגל את הידיעה הברורה, שאחראי למעשים האלה הם אלה שיושבים בראש, אז אני מתרכז במשהו גדול יותר כדי לא ליפול לאבק של מה שנופל מלמעלה. זה מעמעם את הבעיה הענקית מלמעלה שקשורה למלחמה, שצריכה להפסיק. אני יודע שזה הסיפור.
"אני מקפיד לקרוא בדפי ההיסטוריה, כמה פעמים קרה כבר מה שקורה עכשיו, ואיך זה נגמר? אני לא נופל לנרטיב הצר. הסרט החדש גם מתנגד לפנאטיות דתית. אני חילוני בכל רמ"ח אברי ואני נלחם על הזכות להיות בנאדם בעולם, בלי תוויות או מגירות. שאף אחד לא ינסה להכניס אותי לשום מקום. שלא ישתמשו בנרטיב שלי ליחסי ציבור".
