הם באים בחושך. הם הולמים על הדלת, הם צועקים. האם אבי מכניס אותם, או שהם פורצים בכוח לדירתנו? האם הם חיילים גרמנים או נילאש? אני לא מצליחה להבין את הרעשים שמחרידים אותי משנתי. בפי עדיין טעם היין מליל הסדר. החיילים מסתערים על חדר השינה ומכריזים שאנחנו מסולקים מביתנו ועוברים למקום אחר. מותר לנו לקחת מזוודה אחת לארבעתנו. נדמה שאני לא מצליחה למצוא את רגלי כדי שאוכל לרדת מהמיטה המתקפלת שבה אני ישנה לרגלי המיטה של הורי, אבל אמי מתחילה מיד לפעול. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה היא כבר לבושה ומרימה את ידה גבוה אל הארון כדי להוציא את הקופסה הקטנה שבה אני יודעת שנמצאת כיפת הלידה של קלרה, החלק מהשליה שבלידתה כיסה את ראשה ואת פניה כמו קסדה. מיילדות נהגו לשמור את החלקים האלה ולמכור אותם למַלחים כדי שיגנו עליהם מפני טביעה. אמי אינה סומכת על המזוודה שתגן על הקופסה היא תוחבת אותה עמוק אל כיס מעילה כקמע למזל טוב. אני לא יודעת אם אמי אורזת את כיפת הלידה כדי להגן על קלרה או על כולנו.
"מהר, דיצוּ," היא דוחקת בי. "קומי. תתלבשי."
"לא שבגדים עזרו אי פעם לגוף שלך להיראות טוב," לוחשת מגדה. אין הפוגות מקנטוריה. איך אדע מתי הגיע הזמן לפחד באמת?
אמי נמצאת עכשיו במטבח, אורזת שיירי אוכל, מחבתות וסירים. למעשה היא תשמור אותנו בחיים למשך שבועיים בזכות המצרכים שעולה על דעתה שניקח איתנו עכשיו קצת קמח, קצת שומן עוף. אבי מתרוצץ בחדר השינה ובסלון, לוקח ספרים, פמוטות, בגדים, מניח דברים מידו. "קח שמיכות," קוראת לו אמי. אני חושבת שאילו היה לו פטיפור אחד זה מה שהיה בוחר לקחת, ולו בשביל ההנאה שתהיה לו כשיוכל לתת לי אותו מאוחר יותר, כשיוכל לחזות בשנייה אחת חטופה של עונג על פני. תודה לאל שאמי מעשית יותר. כשהיתה רק ילדה היא היתה לאֵם לאחֶיה הצעירים, והיא השביעה את רעבונם במהלך שנים רבות של אבל. אלוהים עדי, אני מדמיינת אותה חושבת עכשיו בעודה אורזת, לעולם לא אהיה רעבה שוב. ועם זאת אני רוצה שהיא תעזוב את כלי האוכל, את כלי ההישרדות, ותחזור לחדר השינה כדי לעזור לי להתלבש. או לפחות אני רוצה שהיא תקרא לי. שתגיד לי מה ללבוש. שתגיד לי לא לדאוג. שתגיד לי שהכול בסדר.
החיילים רוקעים במגפיהם, מפילים כיסאות ברובים שבידיהם. מהר. מהר. אני מרגישה פתאום כעס פתאומי על אמי. היא בוודאי היתה מצילה את קלרה לפני שהיתה מצילה אותי. היא מעדיפה לעבור על המצרכים במזווה ולא להחזיק את ידי בחושך. אצטרך למצוא לעצמי מתיקוּת משלי, מזל משלי. למרות צינת בוקר אפריל החשוך אני לובשת שמלת משי כחולה ודקה, זו שלבשתי כשאריק נישק אותי. אני עוברת על הקפלים באצבעותי. אני מהדקת את האבזם של חגורת הזמש הכחולה והצרה. אלבש את השמלה הזאת כדי שזרועותיו יוכלו שוב לעטוף אותי. השמלה הזאת תשמור שאשאר נחשקת, מוגנת, מוכנה לזכות שוב באהבה. אם ארעד, רעידותי יהיו אות של תקווה, סמל לאמון שלי בדבר מה עמוק יותר, טוב יותר. אני מדמיינת את אריק ואת משפחתו מתלבשים גם הם ומגששים את דרכם בחושך. אני מרגישה שהוא חושב עלי. זרם של מרץ זורם בכל גופי, מאוזני עד כפות רגלי. אני עוצמת עיניים ותופסת את מרפקי בכפות ידי, ומאפשרת לשיירי הזוהר של הבזק האהבה והתקווה לחמם אותי.
אבל ההווה המכוער פולש אל עולמי הפרטי. "איפה השירותים?" צועק אחד החיילים על מגדה. אחותי השתלטנית, הסרקסטית והפלרטטנית מתכווצת אל מול מבטו הרושף. מעולם לא ראיתי אותה פוחדת. היא מעולם לא החמיצה הזדמנות לקנטר אנשים, להעלות צחוק על שפתיהם. דמויות סמכותיות מעולם לא הטילו עליה מורא. בבית הספר היא אפילו לא קמה, כנדרש, כשנכנס מורה לחדר. "אֶלֶפַנט," גער בה יום אחד המורה למתמטיקה, איש נמוך מאוד, שבחר לנקוב בשם משפחתנו. אחותי קמה על קצות אצבעותיה והסתכלה בו. "אה, אתה כאן?" היא אמרה. "לא ראיתי אותך." אבל היום החיילים מחזיקים רובים. היא לא משמיעה כל הערה חוצפנית, ולא כל תשובה מרדנית. היא מצביעה בביישנות על המסדרון לכיוון דלת השירותים. החייל דוחף אותה ומסלק אותה מדרכו. הוא מחזיק רובה. לאיזו עוד הוכחה לעליונותו הוא נחוץ? אני מתחילה להבין שהמצב תמיד יכול להיות גרוע יותר. שכל רגע טומן בחובו אפשרות לאלימות. לעולם איננו יודעים מתי או איך נישבר. גם אם נפעל כפי שנאמר לנו לפעול, לא בטוח שנינצל.
"החוצה. עכשיו. הגיע הזמן שתצאו לטיול קטן," אומרים החיילים. אמי סוגרת את המזוודה ואבי מרים אותה. היא מהדקת אל גופה את מעילה האפור והיא הראשונה שיוצאת אחרי המפקד לרחוב. אני אחריה, ואז מגדה. לפני שאנחנו מגיעות למשאית שמחכה לנו ליד המדרכה אני מסתובבת ורואה את אבי יוצא מביתנו. הוא עומד מול הדלת, המזוודה בידו, ונראה תוהה בוהה, נוסע בשעת חצות הטופח על כיסיו בחיפוש אחר מפתחות. חייל משמיע עלבון גס בצעקה ופותח שוב את דלת ביתנו בעקב נעלו.
"קדימה," הוא אומר. "תעיף מבט אחרון. תן לעיניים לחגוג."
אבי בוהה בחלל החשוך. לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו אינו מצליח להבין אם החייל נדיב או אכזרי. ואז החייל בועט בו בברך ואבי מקרטע לעברנו, לעבר המשאית שבה מחכות שאר המשפחות.
אני לכודה בין הדחף להגן על הורי לבין הצער על כך שהם כבר אינם יכולים להגן עלי. אריק, אני מתפללת, לא משנה לאן אנחנו הולכים, תעזור לי למצוא אותך. אל תשכח את העתיד שלנו. אל תשכח את אהבתנו. מגדה אינה אומרת מילה כשאנחנו יושבות זו לצד זו על לוחות העץ החשופים. בקטלוג החרטות שלי, זו החרטה שמזדהרת במלוא העוז: שלא שלחתי יד ואחזתי בידה של אחותי.
בדיוק כשעולה השחר המשאית חונה בפתח מפעל הלבנים יאקָבּ שבקצה העיר, ואנחנו מוּבלים פנימה. אנחנו בני המזל; אלה שהגיעו לפנינו שוכנו בסככות הייבוש. רוב שנים עשר אלף היהודים שכלואים כאן יישנו בלי גג מעל ראשיהם. כולנו נישן על הרצפה. נתכסה במעילינו ונרעד בצינת האביב. נכסה את אוזנינו בזמן שאנשים שלא מילאו כהלכה אחרי ההוראות יספגו מכות באלות גומי במרכז המחנה. אין כאן מים זורמים. דליים מגיעים בעגלות רתומות לסוסים, ואף פעם אין בהם די. בהתחלה אנחנו מצליחים לשבוע איכשהו ממנות המזון שמוקצבות לנו, בתוספת הלביבות שאמי מכינה משיירי המצרכים שהביאה מהבית, אבל כעבור כמה ימים בלבד כאבי הרעב הופכים להתכווצות תמידית ומייסרת. מגדה רואה את מי שהיתה המורה שלה להתעמלות במבנה הסמוך לשלנו, מנסה לטפל בתינוק בן יומו בתנאי הרעב האלה. "מה אעשה כשייגמר לי החלב?" היא נאנקת באוזנינו. "התינוק שלי לא מפסיק לבכות."
למחנה שני צדדים, משני עברי הרחוב. בצד שלנו מרוכזים היהודים משכונת מגורינו. אנחנו מגלים שכל יהודי קאשה מוחזקים כאן במפעל הלבֵנים. אנחנו מוצאים את השכנים שלנו, בעלי החנויות, המורים, החברים. אבל סבי וסבתי, שביתם במרחק חצי שעת הליכה מדירתנו, לא נמצאים בצד שלנו. שערים ושומרים מפרידים בינינו לבין הצד השני. אנחנו לא אמורים לחצות לשם. אבל אני מתחננת לפני אחד השומרים והוא מרשה לי להיכנס ולחפש את סבי ואת סבתי. אני עוברת בין מבני המפעל שאין סביבם חומה, וקוראת בשקט בשמם. בזמן שאני עוברת קדימה ואחורה בין שורות על גבי שורות של משפחות אני קוראת גם בשמו של אריק. אני אומרת לעצמי שזאת רק שאלה של זמן ושל נחישות. אני אמצא אותו, או שהוא ימצא
אותי.
אני לא מוצאת את סבי ואת סבתי. אני לא מוצאת את אריק.
ואז, יום אחד אחר הצהריים, כשמגיעות עגלות המים וההמונים שועטים לעברן כדי למלא לעצמם קערות קטנות, הוא רואה אותי יושבת לבדי ושומרת על המעילים של בני משפחתי. הוא מנשק אותי על המצח, על הלחיים, על השפתיים. אני נוגעת בחגורת הזמש של שמלת המשי שלי ומשבחת אותה על המזל הטוב שהביאה לי.
אחרי כן אנחנו מצליחים להיפגש כמעט יום יום. לפעמים אנחנו מנסים לשער מה יעלה בגורלנו. פשטו שמועות שעומדים לשלוח אותנו למקום שנקרא קֶניֶירמֶזוֹ, מחנה מעצר, שם נעבוד ונחיה עד סוף המלחמה. אנחנו לא יודעים שאת השמועה הזאת הפיצו משטרת הונגריה והנילאש כדי לעורר תקוות שווא. אחרי המלחמה, אינספור מכתבים מבני משפחה מודאגים בערים רחוקות ייערמו לגובה בסניפי דואר בלי שאיש פתח אותם; בשורת הכתובת ייכתב: קניירמזו. אין מקום כזה.
המקומות שכן קיימים, שמחכים לרכבות שיביאו אותנו אליהם, הם מעבר לכל דמיון. אחרי המלחמה. זה הזמן שאריק ואני מרשים לעצמנו לחשוב עליו. נלמד באוניברסיטה. נעבור לפלשתינה. נמשיך את המסיבות ואת מועדוני הקריאה שהקמנו בבית הספר התיכון. נסיים לקרוא את "פשר החלומות" של פרויד.
מתוך מפעל הלבֵנים אנחנו שומעים את החשמליות מתגלגלות לדרכן. הן בהישג ידנו. כמה קל יהיה לקפוץ אל אחד הקרונות. אבל כל מי שמתקרב לגדר החיצונית נורה ללא אזהרה. נערה מבוגרת רק מעט ממני מנסה לברוח. תולים את גופתה במרכז המחנה, למען יראו וייראו. הורי אינם אומרים מילה על מותה באוזני או באוזני מגדה. "נסו להשיג קוביית סוכר קטנה," אומר לנו אבי. "תשיגו קוביית סוכר ותשמרו עליה. שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק." יום אחד אנחנו שומעים שסבי וסבתי נשלחו באחד הטרנספורטים הראשונים שיצאו מהמפעל. נראה אותם בקניירמזו, אנחנו חושבים. אני נותנת לאריק נשיקת לילה טוב ובטוחה בכל מאודי ששפתיו הן המתיקוּת שאני יכולה לסמוך עליה.
בוקר אחד מוקדם, אחרי שאנחנו נמצאים במחנה במשך כחודש, מתחילים לפנות את החלק שלנו. אני מחפשת נואשות אחרי מישהו שיוכל להעביר מסר לאריק. "עזבי את זה, דיצוּ," אומרת אמי. היא ואבי כתבו מכתב פרדה לקלרה, אבל אין כל דרך לשלוח אותו. אני רואה את אמי משליכה אותו, רואה אותה שומטת אותו על המדרכה כמו אפר של סיגריה, רואה אותו נעלם תחת שלושת אלפים זוגות של כפות רגליים. המשי של שמלתי מתחכך ברגלי בזמן שאנחנו מתקדמים ונעצרים, מתקדמים ונעצרים, שלושת אלפים הצועדים בהוראת שומרים לעבר שערי המפעל, נדחקים לתוך שורה ארוכה של משאיות ממתינות. שוב אנחנו מצטופפים בחושך. ממש לפני שהמשאית יוצאת לדרכה אני שומעת את שמי. זה אריק. הוא קורא מבעד לחרכים שבמשאית. אני מפלסת דרך לעבר קולו.
"אני כאן!" אני קוראת כשהמנוע נדלק. החרכים צרים מדי כך שאיני יכולה לראות אותו או לגעת בו.
"לעולם לא אשכח את העיניים שלך," הוא אומר. "לעולם לא אשכח את הידיים שלך."
אני חוזרת על המשפטים האלה בלי הפסקה בזמן שאנחנו עולים אל קרון צפוף בתחנת הרכבת. אני לא שומעת את החיילים הצועקים או את הילדים הבוכים, מפני שקולותיהם אינם גוברים על הנחמה שבקולו המהדהד בזיכרוני. אם אשרוד היום, אוכל להראות לו את עיני, אוכל להראות לו את ידי. אני נושמת אל תוך קצב המזמור הזה. אם אשרוד היום... אם אשרוד היום, מחר אהיה חופשייה.
קרון הרכבת שונה מכל קרון שהייתי בו בחיי. זאת לא רכבת נוסעים; היא נועדה להובלת בקר או מטען. אנחנו מטען אנושי. יש מאה אנשים בקרון שלנו. כל שעה נראית כמו שבוע. חוסר הוודאות מאריך כל רגע ורגע. חוסר הוודאות והרעש הבלתי פוסק של הגלגלים על הפסים. יש כיכר לחם אחת לכל שמונה אנשים. דלי מים אחד. דלי אחד להפרשות גופנו. הוא מסריח מזיעה ומצואה. אנשים מתים בדרך. כולנו ישנים זקופים, נשענים על בני משפחותינו, הודפים הצדה את המתים. אני רואה אב נותן משהו לבתו, חפיסת תרופות. "אם ינסו לעשות לך משהו..." הוא אומר. מדי פעם הרכבת נעצרת ומעט אנשים מכל קרון מצטווים לצאת ולהביא מים. מגדה לוקחת את הדלי פעם אחת. "אנחנו בפולין," היא אומרת לנו עם שובה. מאוחר יותר היא מסבירה איך היא יודעת זאת. כשיצאה להביא מים, אדם שעבד בשדה צעק לעברה ברכת שלום בפולנית ובגרמנית, אמר את שם העיירה והעביר שוב ושוב את אצבעו לרוחב צווארו. "הוא רק ניסה להפחיד אותנו," אומרת מגדה.
הרכבת נוסעת עוד ועוד. הורי שמוטים משני צדי. הם אינם מדברים. אני לא רואה אותם נוגעים זה בזה ולו פעם אחת. הזקן של אבי צומח באפור. הוא נראה מבוגר יותר מאביו, וזה מפחיד אותי. אני מתחננת לפניו שיתגלח. אין לי דרך לדעת שנעורים אכן יוכלו להציל חיי אדם כשנגיע ליעדנו במסע הזה. זו פשוט תחושת בטן, פשוט ילדה שמתגעגעת לאב שהיא מכירה, שמשתוקקת לכך שישוב להיות הטיפוס מלא החיים שהיה פעם, הפלרטטן שופע הקסם, חביב הנשים. אני לא רוצה שהוא יהיה כמו האב עם התרופות שממלמל לבני משפחתו, "כבר עדיף למות."
אבל כשאני מנשקת את הלחי של אבי ואומרת, "פאפא, בבקשה תתגלח," הוא עונה לי בכעס. "בשביל מה?" הוא אומר. "בשביל מה? בשביל מה?" אני מתביישת על כך שאמרתי את הדבר הלא נכון והרגזתי אותו. למה אמרתי את הדבר הלא נכון? למה חשבתי שתפקידי לומר לאבי מה לעשות? אני זוכרת את הזעם שלו כשאיבדתי את הכסף לשכר הלימוד. אני רוכנת לעבר אבי בחיפוש אחר נחמה. אני מייחלת לרגע שבו הורי ייגעו זה בזה במקום לשבת כך כמו זרים. אמי לא אומרת הרבה. אבל היא גם לא נאנחת. היא לא מעדיפה למות. היא פשוט מתכנסת בתוך עצמה.
"דיצוקה," היא אומרת ערב אחד לתוך החושך, "תקשיבי. אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. אנחנו לא יודעים מה יקרה. רק תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שהכנסת לתוך הראש שלך."
אני שוקעת בעוד חלום על אריק. אני מתעוררת שוב.
הדלתות של קרון הבקר נפתחות ושמש מאי הבוהקת משספת את עינינו. אנחנו רוצים נואשות לצאת. אנחנו ממהרים לעבר האוויר והאור. אנחנו פחות או יותר נופלים מתוך הקרון, ומועדים זה לצד זה בירידתנו המהירה. אחרי כמה ימים של נסיעה בלתי פוסקת ברכבת, קשה לנו לעמוד זקוף על קרקע מוצקה. אנחנו מנסים למצוא אחיזה במציאות שסביבנו בכל מובן להבין היכן אנחנו נמצאים, לייצב את עצבינו ואת איברינו. אני רואה את אינספור מעילי החורף הכהים המונחים בערמה על רצועת האדמה הצרה. אני רואה הבזק לבן בצעיף של מישהו או בצרור בד, את הצהוב של הטלאים שחובה עלינו לענוד. אני רואה את השלט: ARBEIT MACHT FREI. מוזיקה מתנגנת ברקע. אבי נראה פתאום מעוּדד. "אתם רואים," הוא אומר, "לא יכול להיות שזה מקום נורא." הוא נראה כאילו היה יוצא במחול אילולא היה הרציף עמוס כל כך באנשים. "נעבוד רק קצת, עד שהמלחמה תיגמר," הוא אומר. השמועות ששמענו במפעל הלֵבנים נכונות כנראה. בטח הביאו אותנו לכאן כדי שנעבוד. אני מחפשת שדות משתפלים סביבי ומדמיינת את גופו החטוב של אריק ניצב מולי, רוכן ומטפל ביבול. במקום זאת אני רואה קווים אופקיים שנמתחים עוד ועוד: הקרשים שעל קרונות הבקר, גדרות התיל האינסופיות, בניינים נמוכים פרושים בשטח. במרחק, כמה עצים וארובות שוברים את המישור השטוח של המקום החשוף הזה.
גברים במדים נדחפים בינינו. איש לא מסביר דבר. הם רק נובחים הוראות פשוטות. לכו לכאן. לכו לשם. הנאצים מצביעים ודוחפים. הגברים מקובצים בטור נפרד. אני רואה את אבי מנופף לעברנו. אולי שולחים אותם לפנינו כדי שיתפסו מקום למשפחותיהם. אני תוהה איפה נישן הלילה. אני תוהה מתי נאכל. אמי ומגדה ואני עומדות יחד בטור ארוך של נשים וילדים. אנחנו מתקדמות לאטנו. אנחנו מתקרבות אל האיש שיַפנה אותנו, בנפנוף מְנצחים של אצבעו, אל גורלנו. אני עדיין לא יודעת שהאיש הזה הוא ד"ר יוזף מנגלה, "מלאך המוות" הנודע לשמצה. כשאנחנו מתקרבות אליו אני לא מצליחה להסיט את מבטי מעיניו המתנשאות, הקרות. כשאנחנו מתקרבות עוד יותר, אני רואה הבזק נערי של רווח בשיניים כשהוא מחייך. קולו כמעט טוב לב כשהוא שואל אם מישהו חולה, ושולח שמאלה את אלה שאומרים שכן.
"אם אתן בנות יותר מארבע עשרה ופחות מארבעים, תישארו בטור הזה," אומר חייל אחר. "מעל ארבעים, תעברו שמאלה." טור ארוך של קשישות וילדים ואמהות ובזרועותיהן תינוקות מתפצל שמאלה. לאמי יש שיער אפור, אפור לגמרי, אפור מוקדם, אבל פניה חלקים ונטולי קמטים כמו פני שלי. מגדה ואני לוחצות את אמנו בינינו.
מגיע תורנו. ד"ר מנגלה מנצח באצבעו. הוא מַפנה את אמי שמאלה. אני מתחילה ללכת אחריה. הוא אוחז בכתפי. "תראי את אמא שלך בקרוב מאוד," הוא אומר. "היא רק הולכת להתקלח." הוא דוחף את מגדה ואותי ימינה.
איננו יודעות את משמעות החלוקה בין שמאל לימין. "לאן נלך עכשיו?" אנחנו שואלות זו את זו. "מה יקרה לנו?" מצעידים אותנו לאזור אחר של המחנה הדל. רק נשים מקיפות אותנו, רובן צעירות. כמה מהן נראות מאושרות, כמעט עליזות, שמחות לנשום אוויר צח וליהנות מהשמש ששוזפת את עורן אחרי החשכה והצחנה הבלתי פוסקת שסגרו עליהן ברכבת. אחרות נושכות את שפתיהן. בין כולנו עובר נחשול של פחד, אבל גם של סקרנות.
עוצרים אותנו מול עוד בניינים נמוכים. נשים בשמלות מפוספּסות עומדות סביבנו. עד מהרה אנחנו מגלות שאלו האסירות שהוטל עליהן לפקח על האחרות, אבל אנחנו עוד לא יודעות שאנחנו אסירות כאן. בינתיים פתחתי את כפתורי המעיל, בשמש הבוהקת, ואחת הבחורות בשמלה מפוספסת נועצת מבט בשמלת המשי שלי. היא ניגשת אלי וזוקפת את ראשה.
"תראו אותך," היא אומרת בפולנית. היא בועטת אבק לעבר נעלַי בעלות העקב הנמוך. לפני שאני מספיקה להבין מה קורה היא שולחת יד אל העגילים שלי, עגילי זהב משובצים באבני קורל, שעל פי המנהג ההונגרי ננעצו באוזני מיום לידתי. היא מושכת ואני מרגישה צריבה חדה. היא מכניסה את העגילים לכיסה.
למרות הכאב הפיזי, אני נתקפת צורך נואש שהיא תחבב אותי. כמו תמיד, אני רוצה להרגיש שייכת. לעגה המשפיל מכאיב לי יותר מתנוכי אוזני הקרועים. "למה עשית את זה?" אני שואלת. "הייתי נותנת לך את העגילים."
"אני נרקבתי כאן בזמן שאת היית חופשייה, הלכת לך לבית הספר, הלכת לתיאטרון," היא אומרת.
אני תוהה כמה זמן היא נמצאת כאן. היא רזה, אבל מוצקה. היא גבוהה וזקופה. היא יכלה להיות רקדנית. אני תוהה למה העובדה שהזכרתי לה את חיי השגרה מכעיסה אותה כל כך. "מתי אני אראה את אמא שלי?" אני שואלת אותה. "אמרו לי שאראה אותה בקרוב."
היא שולחת אלי מבט קר ונוקב. אין כל אמפתיה בעיניה. אין בהן דבר פרט לזעם. היא מצביעה על העשן שעולה מאחת הארובות במרחק. "אמא שלך נשרפת שם," היא אומרת. "כדאי שתתחילי לדבר עליה בלשון עבר."
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"הבחירה", ד"ר אדית אווה אגר, תרגום: דנה אלעזר-הלוי, מטר, 334 עמודים
