במשך שנים רבות, לייל (לאלי) סוקולוב, יהודי-סלובקי, נצר את סודותיו ואת זיכרונותיו הטראומתיים מהתקופה שבה שימש כמקעקע הראשי של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. סוקולוב, שנולד בשם לודוויג אייזנברג, נתפס על ידי הנאצים ב-1942 ונשלח לאושוויץ, שם קעקעו לו את המספר 32407 על הזרוע. הוא עבד תחילה בבנייה, אבל חלה בטיפוס. כשהחלים, הודות לקשריו ולהיותו שולט בשפות אחדות, הפך להיות עוזרו האישי של המקעקע הראשי. לימים הוא קודם לתפקיד הבכיר, שכלל גם הרבה הטבות, ובהמשך גם נכנס לעסקי הסחר שבהם היו מעורבים קציני אס.אס. דווקא באמצע התופת, סוקולוב פגש את גיטה פרומנובה, יהודייה מצ'כוסלובקיה שעל זרועה הוא קעקע את המספר 34902. השניים התאהבו ונהגו להעביר בסתר פתקים ולהיפגש בהיחבא, בעוד סכנת המוות מרחפת על ראשם. הודות למשרתו הבכירה, סוקולוב הצליח להבריח לאהובתו מזון ובהמשך גם העביר אותה לבלוק מגורים בו התנאים היו טובים יותר.
בינואר 1945, שמונה ימים לפני שחרור אושוויץ על ידי הכוחות הסובייטים, סוקולוב הועבר למחנה מאוטהאוזן באוסטריה, ומשם למחנה אחר שבו הסתיר את יהדותו והתחזה לאסיר פוליטי. הוא נמלט מהמחנה אחרי שהסית שנים מחבריו לרצוח אסיר שאיים לחשוף את זהותו היהודית, ונסע לחפש אחר אהובתו, עליה לא ידע פרטים רבים מלבד שמה. לגמרי במקרה הוא פגש את גיטה ברחוב בברטיסלבה והשניים התחתנו ב-1945. צ'כוסלובקיה נשלטה אז על ידי הקומוניסטים ולייל שינה את שם משפחתו מאייזנברג לסוקולוב, שנשמע פחות יהודי ויותר רוסי. למרות זאת, הזיכה לישראל המשיכה, וסוקולוב אף אסף כספים לטובת המאמץ להקמת המדינה. לאחר שהמפלגה הקומוניסטית כלאה את סוקולוב והלאימה את המפעל שלו, הזוג החליט להגר. ב-1948 הם הגיעו למלבורן, אוסטרליה, שם נולד להם בן, גארי, וגם מפעל טקסטיל חדש.
לאורך כל השנים האלו, סוקולוב שמר את סודותיו, וזאת מתוך החשש שיוקע כמשתף פעולה עם הנאצים. רק אחרי שגיטה הלכה לעולמה, ב-2003, הוא החליט שהגיע הזמן לחשוף את הסיפור שלהם. הוא עשה זאת באוזני הת'ר מוריס, עיתונאית ילידת ניו זילנד, שלקחה קורסים לתסריטאות במלבורן. סוקולוב ומוריס נפגשו לשיחות במשך שלוש שנים, עד מותו של סוקולוב ב-2006, בגיל 90. בפגישות שלהם, סוקולוב חלק עימה את כל מה שעבר עליו בשואה, ובעיקר את סיפור אהבתו לגיטה. רק ב-2018 מוריס פרסמה את הספר "המקעקע מאושוויץ", שהפך רב מכר ותורגם לשפות רבות, כולל עברית כמובן. וזה רק התבקש שהסיפור הזה יזכה גם לעיבוד טלוויזיוני.
השבוע (ה') תגיע "המקעקע מאושוויץ" ל- yes VOD ו- STING+ ול-HOT VOD ו-NEXT TV, המיני-סדרה (שישה פרקים) תוצרת רשת פיקוק האמריקאית וסקי אטלנטיק הבריטית. על היצירה חתומה הבמאית הישראלית טלי שלום עזר, הזכורה לטוב מ"סרוגייט" ומ"פרינסס". העלילה מתרוצצת בין המפגשים של סוקולוב ומוריס במלבורן לבין הסיפור שלו בזמן השואה, וכך אנו נחשפים להישרדותו כמקעקע במחנה ההשמדה ולאהבתו לגיטה. את סוקולוב הקשיש מגלם הכוכב היהודי הארווי קייטל בן ה-84, ואת מוריס מגלמת מלאני לינסקי, שחקנית הוליוודית מוערכת ועסוקה ילידת ניו-זילנד, המוכרת מהסדרות "שני גברים וחצי", "הצהובות", "קנדי", "גברת אמריקה" (ולאחרונה התארחה בשני פרקים של "האחרונים מבינינו"), כמו גם מסרטים כמו "יצורים שמימיים", "כמה טוב להיות פרח קיר" ו"אל תסתכלו למעלה".
בריאיון זום שערכתי איתה לאחרונה, לינסקי חשפה שהיא מאוד התחברה ל"המקעקע מאושוויץ" בשל הרקע האישי שלה. "אני אומנם לא יהודייה, אבל כשהייתי בת שש גרתי באנגליה במשך שנה, וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי משפחות יהודיות ואמרתי לאמא שלי שאני חושבת שאני יהודייה. 'אלה האנשים שלי', אמרתי לאמא. 'זהו זה'. ואמה התעקשה: 'לא, את לא יהודייה'. במשך שנים, בראש שלי חשתי 'אני יודעת שאני כן יהודייה'. אבל אחרי שעשיתי בדיקות גנטיות, התברר שאני לא. אני פשוט אירית, זה הכול".
מתי נודע לך על השואה?
"כבר כילדה בת שבע בבריטניה. קראתי המון על השואה ואף אחד לא בדק מה אני קוראת. למדתי אז הרבה בגיל שבו לא יכולתי לעבד את סדר הגודל והמציאות של אירוע כזה. הייתי צעירה מדי להבין מה זו רדיפה של עם, וזה פשוט היה רעיון מבעית. זה עדיין רעיון מבעית. בכנות, עדיין יש בי חלק שלא מבין איך אנשים יכולים לשנוא כל כך אנשים ששונים מהם. אני יודעת שזה נשמע קצת נאיבי".
לינסקי מתוודה שהיא לא הכירה את "המקעקע מאושוויץ" וגם לא שני הספרים האחרים שמוריס כתבה על השואה: "המסע של צילקה" (על אסירה יהודייה באושוויץ שנכפה עליה להיות שפחת המין של מפקד המחנה) ו"שלוש אחיות". "רק אחרי שהסכמתי להשתתף בפרויקט, קראתי את 'המקעקע מאושוויץ' וגם זכיתי לפגוש את הת'ר מוריס ולדבר איתה. בעבודה על התפקיד הייתי נתונה תחת לחץ כבד להציג נכון את דמותה ולכבד את הידידות האדירה שהייתה בינה לבין לאלי סוקולוב. זו הייתה מערכת יחסים כל כך משמעותית מבחינתה. הת'ר אמרה לי: 'לאלי היה האדם הכי חשוב בחיי'"
איך היו המפגשים איתה?
"כשפגשתי לראשונה את הת'ר חשבתי לעצמי: 'אלוהים, אנחנו כל כך שונות זו מזו. היא כל כך חברותית'. הת'ר הייתה נדיבה בזמן שהעניקה לי. הדברים שהכי עזרו לי היו לשבת איתה לקפה ולדבר. רציתי שהיא תחלוק זיכרונות על מי שהיא הייתה פעם, כי היא בהחלט אדם שונה ביותר היום. הת'ר באמת מצאה את עצמה דרך המסע שעברה עד שהפכה לסופרת בגיל העמידה, ועוד לסופרת מצליחה כל כך. לפני שפגשה את סוקולוב, הת'ר הייתה אמא עסוקה ולא ידעה אם היא אי פעם תזכה לעסוק בכתיבה, או אם היא טובה בתחום - זה משהו שנגע בי".
למה?
"הייתה לי חברה קרובה שגדלתי איתה, שהוציאה את הספר הראשון בגיל 44. הוא הפך לסיפור הצלחה, ועכשיו היא בדיוק סיימה את הספר השני. זה משהו מעצים ומדהים בעיניי, לראות אדם שתמיד ידעתי שהוא כל כך מוכשר במשהו סוף-סוף עושה אותו. זה החלק בסיפור חייה של הת'ר מוריס שהדהד אצלי".
זמן קצר אחרי פרסום "המקעקע מאושוויץ", מרכז המחקר וההנצחה באושוויץ פרסם דו"ח ארוך ובו קבע כי הספר מכיל "טעויות רבות, מידע שאינו מתיישב עם העובדות, הגזמות רבות, פרשנויות מעוותות". בדו"ח הוגדר הספר כ"התרשמות מאושוויץ השואבת השראה מאירועים אמיתיים, אבל כמסמך תיעודי אין לספר כמעט שום ערך".
דיברת עם הת'ר על הביקורת שספגה בדבר אי הדיוקים?
"קצת לפני שחתמתי על החוזה, שמעתי שהיו כמה אי-דיוקים, אבל מעולם לא דיברתי על זה עם הת'ר. לעומת זאת, דיברתי עם המפיקה של 'המקעקע מאושוויץ' על הנושא והיא אמרה שזה אכן משהו שמדאיג אותם ושהם חושבים עליו הרבה ולכן יש להם יועצים ומומחים. לדברי המפיקה, היועצים מוודאים שהמיני-סדרה תהיה מדויקת ככל האפשר. זה הקל עליי. זה משהו שרציתי להיות בטוחה לגביו".
העובדה שהבמאית של המיני-סדרה היא יהודייה וישראלית בוודאי סייעה לך רבות בעבודה ותרמה לתפקיד.
"כמובן שלטלי הייתה הבנה עמוקה של החומרים, ובטחתי בה המון. טלי היא בחורה מאוד ישירה, באופן שאני דווקא נהנית ממנו, אם כי אני חושבת שיש שאנשים שנרתעים מזה. היא גם לא מפחדת בכלל. העבודה המשותפת הייתה כיפית. הייתה בינינו הבנה, שהפכה את העבודה לקלה. לגמרי הבנתי מה היא רוצה ממני. לטלי יש גם כוח סיבולת בלתי-יאמן. היא ביימה כל פרק בסדרה. מעולם לא עבדתי על סדרה קצרה שבה במאי אחד ביים את כל הפרקים, ובכל זאת נותרו בה כל כך הרבה כוחות. במרבית סופי השבוע היא גם הייתה חוזרת הביתה כדי לראות את התאומות שלה. בכל מקרה, אני יכולה לדבר על טלי כל היום. היא בחורה מדהימה. אני אוהבת אותה כבמאית וכאדם".
ואיך היה לעבוד עם שחקן אייקוני כמו הארווי קייטל?
"לפני העבודה איתו עברתי על הפילמוגרפיה שלו וחשבתי 'הו, אלוהים אדירים, זה באמת לא יאמן'. זה באמת הלחיץ אותי לעבוד אתו. הרשימה אותי העובדה שפעמים רבות הוא האמין בבמאים, עוד לפני שהם התפרסמו. יש לו טעם נהדר בבחירת במאים".
עד כמה היה לך קשה לעבוד על כאלה חומרים מטלטלים?
"זה אכן היה פרויקט קשה. היה לי המון מזל שבעלי (השחקן ג'ייסון ריטר. א"ק) והבת שלי היו איתי בצילומים בברטיסלבה, כמו גם האומנת המתוקה שלנו, סאלי, שמטיילת איתנו. אחרי יום צילום חזרתי הביתה לשלושה חברי משפחה והרגשתי מאושרת רק מעצם זה שזכיתי לראות את פניהם. הבת שלי בת חמש, כך שאחרי יום צילומים לא באתי לבכות בפניה, כי היא ילדה מאוד אמפתית. אבל לפעמים את פשוט צריכה להגיע הביתה ולבכות קצת, שמישהו ישאל אותך מה את רוצה לארוחת ערב. אני ברת-מזל שחזרתי הביתה לבועה הכי טובה שיש, בועה של חדווה ואושר, לאורך כל התהליך".
נפגשת עם ניצולי שואה או נסעת לאושוויץ בתור הכנה לתפקיד?
"בהכנה לתפקיד לא נפגשתי עם ניצולים. בהפקה עשו המון תחקיר והייתה לי גישה אליו, וזה עזר לי. הרגשתי שהיה לי רקע וידע טובים. כמו כן, מהרגע שחתמתי על הפרויקט לרגע שהתחלתי לעבוד עליו, לא עבר הרבה זמן, כך שלא היה לי מתי לנסוע לאושוויץ. אני מקווה שאוכל להגיע לשם יום אחד. המוזיאון באושוויץ זה משהו שכל אדם צריך לראות".
מה אנחנו צריכים ללמוד כיום מתקופת השואה?
"שאסור שדברים כאלה יקרו שוב. אני לא ממש מבינה איך העולם יכול לעבור משהו כזה ולא לשנות פשוט הכול. עצם העובדה שאנחנו, העולם כולו, עדיין בנקודה שבה כל כך הרבה זוועות קורות, כל הזמן, זה נורא. אם אני חושבת על זה יותר מדי, המצב מרגיש פשוט מייאש. ולכן חשוב להמשיך ולספר את הסיפורים של השואה ולומר: 'זה כן קרה, וזה קרה ממש לאחרונה'".