אח, המיניות הנשית. זאת שבמשך שנים הודרה מהמסך הקטן או שאם כבר קיבלה מקום, הוצגה דרך עיניים גבריות. במשך עשורים שלמים נשים מיניות חשבו, התנהגו והתבטאו כמו שגברים דמיינו אותן, ולא במקרה ברוב המקרים אלה היו גברים שגם כתבו את הטקסטים ואת הסצנות שלהן. המיניות הנשית כפי שהיא באמת מתרחשת בגופה ובמוחה של אישה הייתה אזור מסתורי ולא מתויר שכף רגלו של התסריטאי הטלוויזיוני לא דרכה בו מעולם. בלא מעט מקרים היא הייתה מסתורית במידה מסוימת אפילו עבור הנשים עצמן, שלמדו לחיות אותה דרך נקודת מבט גברית, אם אלו תפיסות עונג גבריות, פורנו, פנטזיות גבריות או אפילו ההגדרה של יחסי מין.
אלא שבשלב מסוים התחיל משהו להשתנות. סדרה כמו "בנות" של לנה דנהאם לקחה את הסקס והציגה אותו באופן שונה לחלוטין, מנקודת מבט נשית, גם אם זה אומר סקס לא "מחרמן", לא מלוטש, לא לוהט ולא מהוקצע, לא גיבוב האיברים הבלתי נשלט והמסונכרן היטב שהתרגלנו לראות בסדרות הוליוודיות. אחריה הגיעו סדרות כמו "פליבג" ובמובן מסוים גם "האקסית המטורפת" שעשו מהלך דומה. מהפכת MeToo שהגיעה לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21, נתנה דחיפה עצומה לתפיסת המיניות הנשית דרך עיניים נשיות. סדרות כמו "להרוס אותך" של מיקיילה קול ו"מיטות מסתובבות" של זואי ליסטר ג'ונס, שהופקה כולה על טהרת המין הנשי, לקחה את הנושא קדימה וגם סדרות כמו "חינוך מיני" ו"פה גדול" עשו כבוד לריאליסטיות של המיניות הנשית.
כל זה כדי לומר שמיניות מנקודת מבט נשית היא נושא מרתק, והמקום שהיא זוכה לו על המסך קשור לעובדה שיותר ויותר נשים מסכימות לראות את האופן שבו נשים רואות מין אחרת מגברים, בשילוב עם ריבוי הנשים היוצרות לפני ומאחורי הקלעים של סדרות טלוויזיה. "שלוש נשים", שעלתה בתחילת החודש ב-yes, הייתה אמורה (או לפחות הצהירה על עצמה) כמי שמוקדשת כולה למימוש עצמי של נשים מיניות. הסדרה מבוססת על רב-מכר שכתבה העיתונאית האמריקנית, ליסה טדאו (2020), שלאורך שמונה שנים בילתה אלפי שעות עם שלוש הנשים המתועדות בספר. היא פגשה אותן בעקבות מסע שעשתה לרוחבה ולאורכה של ארצות הברית, ולכולן היה משהו משותף, לדבריה - תשוקה מינית לא ממומשת. טדאו הייתה מעורבת ביצירת הסדרה ומשמשת בה כמפיקה בפועל.
לינה (שמגלת בטי גילפין, GLOW) היא עקרת בית בפרברי אינדיאנה הנוצרית האדוקה, שבעלה מזה עשור לא נמשך אליה יותר (הוא מדמה את הנשיקה איתה למגע של צמר רטוב), היא פוצחת ברומן סוער עם אהבת נעוריה. סלואן (דוונדה וויז) היא אישה מוצלחת שיש לה הכול - יופי, אסרטיביות, תבונה, עסק מצליח של קייטרינג לאנשים עשירים שהיא מנהלת עם בעלה, וחיי המין שלהם מגוונים ופעילים - הוא אוהב לצפות בה מקיימת יחסים עם נשים או גברים אחרים (אבל לעולם לא כאלה שהם מוצלחים ממנו). מגי (גבריאל גריבי) היא סטודנטית צעירה מצפון דקוטה, שבגיל 23 מבינה שמה שהיא תפסה כמערכת יחסים מלהיבה ורומנטית עם המורה הנשוי שלה בתיכון, היה בעצם יחסי ניצול, ושהוא עלול להמשיך במסורת עם נערות אחרות אם היא לא תעצור את זה. את טדאו מגלמת שיילין וודלי ("שקרים קטנים גדולים"), שמשוטטת בפרברים ומאתרת את הנשים.
קשה להגיד ש"שלוש נשים" מצליחה איפה שהספר שעליו היא מבוססת מצליח (ולו חלקית). מעבר לעובדה שהיא זועקת בכל פריים כמעט שהיא מעוניינת לעורר דיון על המיניות הנשית, היא מתקשה, לפחות בפרקים הראשונים שלה, לומר משהו קונקרטי על הנושא. התוצאה היא סדרה די משעממת ולא סוחפת, שטוענת באופן חסר עידון שגם נשים רוצות, ובכן, להיראות ולהיות נחשקות מינית. היוזמה לסדרה במקור הייתה של רשת שואוטיים, אבל היא ויתרה עליה, וערוץ סטארז קפץ על ההזדמנות.
ההשערה הרווחת היא שהביטול הגיע בעקבות המיזוג של שואוטיים אל שירות הסטרימינג פרמאונט+, השייך לחברת האם שלה - פרמאונט, בעקבות סצנות הסקס המרובות בסדרה שהיו בוטות מדי לטעמה של חברת האם. אלא שהסקס בסדרה, שהוא אכן מרובה וגרפי למדי, לא בוטה באופן יוצא דופן, בטח לא בסטנדרטים של העשור הנוכחי, וחייבים להודות שהוא מלוטש למדי ולא מביא איתו איזו בשורה חדשה ונשית. אם כבר, הוא מאוד דומה למה שהתרגלנו לצרוך מנקודת המבט הגברית המוכרת. כך שגם אם טדאו הצליחה (או לא, זה כבר עניין של טעם) ללכוד בספרה איזו אמירה חמקמקה על מיניות נשית, קשה להגיד שהיא הצליחה להעביר אותה אל הסדרה, או לפחות לשני הפרקים הראשונים מתוך עשרה. "שלוש נשים" היא דרמה סבירה, לא גרועה במיוחד ולא פורצת דרך. המהפכה, במקרה שלה, כבר לא תשודר בטלוויזיה.
