לא פשוט, שלא לומר מסוכן ממש, היה להיות אשתו של מלך אנגליה הנרי השמיני. משתיים התגרש, שתיים אחרות הוצאו להורג בהוראתו, ואחת נפטרה כתוצאה מסיבוך שלאחר לידה. רק אחת שרדה אותו, והייתה זו אשתו השישית והאחרונה, קתרין פאר (והשלישית שנקראה בשם קתרין). הסרט "המלכה השישית" (Firebrand) מביא את סיפורה, גם אם הקשר ההיסטורי רופף למדיי. זהו מותחן פוליטי-פמיניסטי אקטואלי המתרחש במאה ה-16 ומובא במסווה של פנטזיה היסטורית, מהסוג ששוכלל על ידי קוונטין טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" ו"היו זמנים בהוליווד". באופן משונה, הסרט הדל הזה התחרה אשתקד במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, אך התקשה להרשים את המבקרים וצוות השיפוט כאחד.
"המלכה השישית" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
מבין נשותיו של הנרי השמיני, אן בולין הייתה המועדפת, לפחות ככל שהדברים אומרים בקולנוע. דמותה נצפתה ב"אן של אלף הימים" שביים צ'ארלס ג'ארוט ב-1969, וכן בסרט גרמני אילם שביים ארנסט לוביטש ב-1920 ונקרא על שמה. הנרי השמיני עצמו כיכב במספר סרטים, כולל כמה שעסקו בנשותיו ("ששת נשותיו של הנרי השמיני" מ-1970, ו"חייו הפרטיים של הנרי השמיני" מ-1933 שבו גילם אותו צ'ארלס לוהטון הבלתי נשכח). בכולם הופיעה דמותה של קתרין פאר כדמות שולית למדיי. דברה קר גילמה אותה בסרט "בס הצעירה" (1953), שעסק בשנות נערותה של בתה החורגת שתהיה לימים המלכה אליזבת הראשונה. הבחירה על כן להתמקד בדמותה היא מעניינת, לו כמובן לסרט על אודותיה היה מה לומר עליה.
סרטו של הבמאי הברזילאי כרים איינוז מבוסס על הספר "גמביט המלכה" (כן, יש עוד ספר בשם זה) מאת אליזבת פרימנטל שראה אור בשנת 2013, והוא מעין היסטוריה בדיונית של המלכה לבית שושלת טיודור, קתרין פאר (1512-1548). כאשר אנו פוגשים אותה, קתרין (בגילומה של אליסיה ויקנדר) היא העוצרת (regent) ששולטת בממלכה בעוד בעלה, הנרי (ג'וד לאו) נלחם בצרפת. נוסף לכך, היא תומכת נלהבת בחברתה המהפכנית הפרוטסטנטית, אן אסקיו (ארין דוהרטי), שיוצאת כנגד הממסד הפוליטי והדתי. כאשר הנרי שב משדה הקרב, הקשר בין השתיים מסכן מאוד את קתרין. המלכה עצמה הייתה סופרת ומתרגמת מצליחה (היא הייתה האישה הראשונה באנגליה שפרסמה תחת שמה) של ספרים בנושאים דתיים, והפיצה את בשורת תרגום התנ"ך מלטינית לאנגלית.
המתח הדתי שבין הנרי וקתרין לא אמור לעניין את הצופה הישראלי. הנרי, כידוע, הוא זה שנתן גט כריתות לכנסייה הרומית (אחרי שהאפיפיור קלמנס השביעי סירב לאשר את גירושיו מאשתו הראשונה, קתרין מארגון), והכריז על עצמו כראש הכנסייה האנגלית. אבל הייתה זו קתרין האחרת - פאר, כך לפחות בסרט, שאתגרה את הממסד הדתי בשאלה עד כמה הכנסייה האנגלית צריכה להיצמד לאמונה הקתולית או לחבוק את הדוגמה הפרוטסטנטית. דוגמה שבאה לידי ביטוי, בין היתר, באימוצה של השקפתו של התאולוג ההולנדי ארסמוס, שתמכה בתרגום הטקסטים הדתיים מלטינית לשפה האנגלית, כך שיובנו על ידי כל שדרות העם. כל זה על רקע תקופת הרפורמציה הסוערת ממילא.
3 צפייה בגלריה
האם האינטריגות בחצרו של הנרי השמיני מעניינות אותנו במיוחד? לא. מתוך "המלכה השישית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
פעילותה הפוליטית-דתית של קתרין מושכת את תשומת לבו של בישוף גרדינר הקתולי ורב ההשפעה (סיימון ראסל ביל) שיעשה הכול כדי לגרום למלך להבין מי היא באמת, ולקתרין – לסיים את חייה כמו כמה מקודמותיה. זהו השלב שבו "המלכה השישית" הופך לגרסה עדכנית של "שם הוורד", הרומן המופתי של אומברטו אקו שעסק בספרי דת האסורים על ידי הכנסייה, וגנוזים בספריה של מנזר בצפון איטליה. בתווך מצויה גם דמותו של תומס סימור (סם ריילי), אחיה של אשתו השלישית של המלך, ג'יין סימור, שהיה מאהבה של המלכה לפני שנישאה להנרי, והוא אחד מאנשי שלומה בארמון. העניין היחיד שגיליתי בו ובדמות אחיו, אדוארד (אדי מרסן), נבע יותר מהתהייה האם הזקנים האדמוניים שלהם מודבקים, ואם כן – למה זה נראה כל כך רע, ופחות מתרומתם למתיחות הדרמטית.
האם האינטריגות בחצרו של הנרי השמיני מעניינות אותנו במיוחד? לא. וזוהי הבעיה המרכזית של הסרט (שהתסריט שלו נכתב על ידי האחיות הנרייטה וג'סיקה אשוורת שכתבו גם אפיזודה לסדרת הטלוויזיה "להרוג את איב"). ספק אם למישהו אכפת מה יקרה, כאשר הדברים מובאים בעילגות המשלבת פוליטיקה ופמיניזם בדרך הכי מלאכותית ודידקטית שאפשר להעלות על הדעת. אם המגפון היה קיים במאה ה-16, אפשר היה להשתמש בו כדימוי לדרך הצעקנית שהסרט נדרש אליה כדי להעביר את מסריו. שטחיותו של הסרט מוצאת את ביטויה גם באופן שבו מוצג המלך הנרי: בהמה רקובה עם רגלים נמקות שהסרט נדמה כמתענג על המוגלות שהן מפרישות, כמו גם על ישבנו השמן והרוטט כאשר הוא אונס את קתרין באחת מהתפרצויותיו.
עדיין, הופעתו של לאו היא אחד הדברים הסבירים בסרט. אם הגיבורה כאן לוקה באנמיות וחד-ממדיות, גם כאשר היא חווה טרגדיה נוראה – דמותו של הנרי מעניקה לסרט את הממד הפרנואידי הנדרש שיש בו משהו אקטואלי. במיוחד אהבתי את סצנת המשתה, שבמהלכה הנרי מתגלה במלוא גסותו שעה שאחד ממשרתיו מקריא בהטעמה את התפריט האינסופי והמעורר תיאבון. אבל מה לעשות, שאפילו אירוע שמעולם לא התרחש בחדר המיטות של הנרי ומופיע לקראת סופו של הסרט, מתקשה להפיח עניין בעולם התככים המשמים של "המלכה השישית".
