אחרי למעלה מ-70 יום של לחימה לפעמים כל מה שהראש רוצה זה להפסיק את הגלילה האינטנסיבית בעדכוני החדשות ולמצוא נחמה. במדור "ניקוי ראש" נמליץ עבורכם מדי יום על תכנים מסוגים שונים - הצגה, מוזיקה, ספר, סרט ועוד - כל דבר שעשוי לשלוח אתכם, ולו לכמה שעות, לעולם אחר. לעיתים, יש צורך מכוון גם ברגע של אסקפיזם, גם אם רק כדי שתוכלו לחזור לשגרה המורכבת מחוזקים יותר. היום (ה') נמליץ על הסדרה "פליבג".
אין הרבה סדרות טלוויזיה שיכולות לגרום לכם לצחוק בקול מול המסך תוך כדי שהן משוטטות עם חופשי-חודשי במחוזות הקרינג' הכבדים ביותר ומתמודדות עם כאב משתק של הדמויות שלהן. אבל למרבה ההפתעה, ובטח אם טרם צפיתם בה, "פליבג" היא ללא ספק אחת כזו.
סדרת המופת שפיבי וולר-ברידג' יצרה, כתבה ומשחקת בה בתפקיד הראשי, עוקבת אחרי דמותה של פליבג - בחורה לונדונית חסרת שם. מתחת למעטה ציניות כבד למדי, שניכר בין היתר בשבירת הקיר הרביעי ופנייה ישירה למצלמה (אל תתייאשו מהגימיק - השימוש בו מוצדק) היא סוחבת עימה אבל כפול שסיפורו מתגלה לאורך הפרקים וחושף קומדיה מתוחכמת שעוסקת בהתמודדויות המורכבות ביותר של החיים, בלי להמתיק אף רגע.
דמותה של פליבג מטלטלת בין יריבות אינסופית עם אחותה המוצלחת מדי (סיאן קליפורד) ובעלה הבלתי נסבל (ברט גלמן), מערכת היחסים שאביה (ביל פטרסון) מנהל עם סנדקית המשפחה (אוליביה קולמן המופלאה) ומערכות יחסים מזדמנות שאותן היא אוספת בדרך, העיקר לא להתמודד עם מה שבפנים. שתי העונות (שישה פרקים כל אחת) זמינות לצפייה באמזון פריים וידאו, ואין ספק שבעונה השנייה המתחים, העומק והקרינג' עולים שלב, כשלקאסט מצטרף גם אנדרו סקוט המופלא. אין ספק שזו סדרה שאסור לפספס. עומר טסל
ההמלצה של 20 בדצמבר: הסדרה "בנות גילמור"
אינספור שקיעות חלפו על סטארז הולו, העיירה הקטנה והמוזרה שבקונטיקט, מאז שנפרדנו בפעם האחרונה מהבנות לבית משפחת גילמור. הסדרה המצליחה, שיצרה איימי שרמן פלאדינו ("גברת מייזל המופלאה") ושזמינה לצפייה בנטפליקס, עלתה לאוויר ממש בתחילת שנות ה-2000. היא הביאה איתה ג'ינסים בגזרה נמוכה מדי, טוניקות שיביישו כל ארון והרבה יותר מדי שיחות טלפון בזמן נהיגה כי עוד לא המציאו אז את הקונספט של בטיחות בדרכים (אלא אם כן מדובר ברמזור שמותקן בדיוק מחוץ לדיינר של לוק).
אבל יותר מהכול הסדרה הביאה איתה מערכת יחסים מרגשת שנפרשת על שלושה דורות של נשים. לורליי ורורי, הן כמובן חלומה של כל אם ובת (אם מתעלמים מהרעיון של להיכנס בטעות להיריון בגיל 16), עם קשר חד-פעמי וחברות אמיתית. לצידן כמובן הסדרה עוקבת גם אחרי הסבים, ריצ'רד ובעיקר אמילי, מהן ברחה לורליי בצעירותה, ובזכות רורי כולם זוכים בניסיון נוסף לתקן את היחסים. לפעמים זה גם קצת מצליח.
בין אם אתם תומכים באיחוד מ-2016 ובין אם לא, אין אסקפיזם גדול יותר מלהתהלך שוב בגזיבו שבמרכז העיירה ולהיזכר בדמויות האהובות, בדיינר של לוק, במכולת של דוזי או בסטודיו הריקוד הביזארי של פאטי. אין מה לעשות, כשהמצב בכי רע - אין דבר נכון יותר מבינג' חוזר של "בנות גילמור". איה חיות
ההמלצה של 19 בדצמבר: הסרט "חיים שלמים"
עלילת הסרט, שזמין להשכרה או לרכישה באפל TV, עוקבת אחרי נא יונג והא סונג, שני תלמידים מצטיינים שחיים בסיאול ומתחרים ביניהם על המקום הראשון בכיתה. בין שני הילדים הצעירים מתפתחת חברות-יריבות שמטבעה מובילה לאהבה ראשונה ותמימה - כזו שנקטעת בפתאומיות כשנא יונג ומשפחתה עוזבים את המדינה ומהגרים לקנדה. נא יונג משאירה מאחוריה את אהובה, את חייה כפי שהכירה אותם וגם את שמה - ומאמצת לעצמה שם חדש ואמריקאי - נורה.
מעבר לים לא רק שמה השתנה, הכול נראה אחרת מאשר במולדתה הציורית. הסרט קופץ קדימה בציר הזמן ונורה (בגילומה של גרטה לי) כבר הספיקה לעבור לניו יורק ולפתח קריירה כמחזאית, אבל בזכות הרשתות החברתיות היא מצליחה ליצור חיבור ראשוני בינה ובין אהוב נעוריה (טאו יו), והחוט שנמתח בין שניהם מצליח לחבר אותם מחדש - למרות המרחק, אבל גם לחשוף את הפערים שנפתחו ביניהם. במהלך הסרט השניים ייפגשו שוב לאורך תקופה של כשלושה עשורים, כשכל אחד מהם נמצא במקום אחר בחיים, אבל הרגש ממשיך ללוות אותם ואת הצופים ולא מרפה.
"חיים שלמים" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"חיים שלמים" של הבמאית סלין סונג, שכתבה את התסריט בהשראת אירועי חייה, הוא סרט מרחיב לב שמשתעשע באומץ באפשרויות השונות שהחיים מזמנים לנו, ומציע בחינה מחודשת של הבחירות שלקחנו בחיים. למרות שהסרט מעלה שאלות שאין עליהן תשובה חד-משמעית, הוא מוכיח שאהבה מגיעה בהמון צורות, ושהיא כוח טבע שאי-אפשר להסביר, רק לחוש בו. אם יש משהו שיכול לנחם בימים הקשים האלה הוא הידיעה שלצד הסבל קיימת גם אהבה. עומר טסל
ההמלצה של 18 בדצמבר: האלבום The Land Is Inhospitable and So Are We של מיצקי
בספטמבר האחרון המוזיקאית היפנית-אמריקאית הוציאה את אלבומה האחרון והשביעי במספר, בעל השם הקליט The Land Is Inhospitable and So Are We. האלבום הזה יצא שנה וחצי אחרי אלבומה הקודם שהפך את מיצקי מנסיכת אינדי ליודעי ח"ן, לנסיכת אינדי בעלת שם עולמי (שגם הופיעה במועדון הבארבי בתל אביב ב-2017) ואף לתופעת טיקטוק. למוזיקאית ילידת שנת 1990 יש יכולת לסנתז מגוון סגנונות מסינת-פופ קצבי, דרך שירי לחישה איטיים ועד שירי תזמורת בומבסטיים כשאת כולם מלווים קולה הצלול וחד.
להמלצות נוספות במדור:
אפשר להגיד שבאלבום הזה מיצקי חוזרת לעצמה. אחרי שאלבומה הקודם, Laurel Hell, היה עמוס באנגרים עם קריצה ברורה לסינת-פופ משמח של האייטיז, באלבום החדש היא חוזרת לשירים מהורהרים, מעוררי מחשבות שמתאימים כשרוצים לשכוח מהצרות שלנו ולהתמסר לצרות של אחרות. מיצקי אוהבת להתמסר לצרות הללו ולעטוף אותן בהפקה דרמטית ואף בומבסטית. אבל מבין מסך הערפל וההפקה הספציפית הזו היא תמיד יוצאת מנצחת. בכל השירים, בכל האהבות והאכזבות, מיצקי ממשיכה לאהוב את עצמה ולשים את עצמה במרכז.
שלא כמו שירים של טיילור סוויפט או ביונסה שאומרים לכן במפורש איפה העוצמה וההעצמה בכל תו ותו, הגאולה של מיצקי נבנית לאט. וזה הקסם שלה, והסיבה שלמרות כל מה שהחיים מזמנים לנו עכשיו, הדרמה הספציפית הזו היא סוג של אסקפיזם. המוזיקאית מקיפה את עצמה בה; במילים כמובן, בשירה, בעיבוד ובהפקה. גם כשהיא לא אוהבת את הסיטואציה שהיא נמצאת בה היא מצליחה להגיע לגאולה הפרטית שלה. צפייה בקליפים ובהופעות שלה הם בהרבה מקרים חלון לעולם אחר, של פנטזיה תיאטרלית א-לה קייט בוש. צלילה לתוך היקום של מיצקי היא בריחה לעולם אחר. נועה שוויקי
ההמלצה של 17 בדצמבר: הסרט "שישי הפוך"
למי שבמקרה לא מכיר, קרטיס היא טס קולמן, פסיכולוגית עטורת שבחים שבדיוק עומדת להינשא לאהוב חדש לאחר שהתאלמנה, ולוהן היא בתה הרוקיסטית והמרדנית לכדי קלישאה, אנה. כשאישה סינית מטילה עליהן קללה הן מתחלפות בגופן עד שילמדו לחמול האחת על השנייה. מדובר בעיבוד טלוויזיוני לרומן באותו השם שזכה לאינספור עיבודים ורפרנסים בתרבות הפופ, בהם אגב הסרט "משפחה לא מחליפים", שעלה בנטפליקס לפני כשבועיים והוא למעשה פריקי פריידיי של משפחה שלמה.
למרות שעברו 20 שנה מאז שמענו לראשונה את אנה צועקת על אימה בטון בלתי "את הורסת לי את החיים!", החן והקסם של הסרט, שזמין לצפייה בדיסני+, השתמרו כמעט ללא דופי. אומנם כמה קווי עלילה בסיכוי גבוהה לא היו עוברים את ה-PC של היום, כמו למשל ייצוג גזעני משהו של סינים, ובכל זאת מדובר בצפייה נטולת דאגות קלילה ומנחמת. ייתכן שהרבה מזה בגלל הנוסטלגיה, שבימים אלו אין מה לזלזל בה, אבל ממש לא רק. הסרט הוא עדיין פאן טהור, וצ'אד מייקל מורי ("מגרש ביתי") שמנהל רומן עם ג'יימי לי קרטיס ("הכול בכל מקום ובבת אחת") זה מסוג הסצנות שכיום אפשר רק לחלום עליהן. יעל אילן
פורסם לראשונה: 09:48, 17.12.23
