בטקס האוסקר האחרון, אירוע משונה שנערך בצל מגפת הקורונה, נשמרה ההכרזה על הזוכה בפרס השחקן הטוב ביותר לסיום. הייתה זו הכרעה יוצאת דופן, נוכח העובדה שהפרס האחרון המוענק באותו ערב ניתן תמיד לסרט המצטיין של השנה. הסיבה לחריגה הייתה הוודאות שהפסלון יינתן לצ'דוויק בוזמן המנוח על הופעתו כחצוצרן מרדן ב"הבלוז של מא רייני". למרבה הצער, בוזמן המוכשר הלך לעולמו ממחלת הסרטן חודשים ספורים קודם שהתקיים הטקס, וזה היה סרטו האחרון. הפרס שאמור היה להינתן לו אחרי מותו צריך היה להיות שיאו הרגשי של הערב.
אלא שבמעטפה היה טמון שמו של אנתוני הופקינס שהעדיף להישאר בביתו שבוויילס, והאירוע נחתם בחתיכת אנטי-קליימקס. ג'ואקין פיניקס שאמור היה להגיש את הפרס סיכם את הדברים במהירות, והדי-ג'יי החינני שליווה את האירוע חתם ממקום מושבו את הטקס. שיא רגשי אולי לא היה פה, אבל הופקינס, שיום לאחר מכן שידר נאום תודה מופתע מביתו, הוא אכן השחקן שהיה צריך לזכות. הופעה כמו זו שהוא מספק ב"האב" (The Father) היא אירוע חד-פעמי.
"האב" – טריילר
באופן מסורתי, סרטים דוגמת "האב" נדמים כשייכים לסוגה קולנועית של "סרטי מחלה". במקרה הזה, דמנציה ההולכת ומשתלטת על אלמן קשיש, מהנדס לשעבר המתגורר בדירתם של בתו ובעלה. מרבית הסרטים הללו נושאים אופי דידקטי, נראים כיצירות שאמורות ללוות ימי עיון מקצועיים, לוקים לא פעם בנצלנות ורגשנות עודפת, ובעיקר מעניקים לשחקנים ולשחקניות המככבים בהם הזדמנות להפגין את נוכחותם במקום פשוט להיות שם ולשחק. אבל לא כאשר מדובר בהופקינס, שזוהי ההופעה הטובה ביותר בקריירה הקולנועית שלו.
"האב" מבוסס על מחזהו המצליח של פלוריאן זלר הצרפתי, שהועלה גם בארץ, בתיאטרון בית ליסין, בכיכובו של ששון גבאי. לעיבוד הקולנועי היה שותף גם המחזאי הבריטי כריסטופר המפטון ("יחסים מסוכנים"), ועבודתם של השניים זיכתה אותם באוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר. הגיבור, כאמור, הוא פטריארך דועך מנטלית שבתחילת הסרט מתבשר על-ידי בתו (אוליביה קולמן המופלאה) שהיא עומדת לעבור לפריז. עליה למצוא בעבורו מטפלת חדשה, אחרי שזו הקודמת עזבה בעקבות עוד אחת מהתפרצויות הזעם שלו. זמן קצר לאחר מכן, הוא מופתע לגלות בביתו גבר זר המודיע לו שהוא בעלה של בתו. וכאשר זו שבה הביתה מקניות, הוא רואה לפניו מישהי אחרת לגמרי (בגילומה של אוליביה וויליאמס).
מה שעובד היטב בסרטו של זלר זו תחושת הערעור שהולכת ומשתלטת בהדרגה גם על הצופה. בשלב מוקדם למדי של הסרט אנו עצמנו מאבדים מושג לגבי מה שאנחנו רואים. האם זו מציאות "אובייקטיבית" או שאנחנו נמצאים בתוך תודעתו של האב? יתר-על-כן, כמה מההתרחשויות המרכזיות בסרט חוזרות על עצמן מפרספקטיבה שונה – והתוצאה היא שאנחנו מאבדים תחושה של זמן ומקום; אותה דיסאוריינטציה שהאב חווה שגורמת לכמה מהדמויות בסרט להתמזג זו בזו. כמאמר שירו של קונילמל, "כי אם ההוא איננו ההוא, אז מי ההוא בכלל".
להבדיל מסרטים אחרים שעסקו במחלה – "עדיין אליס", שזיכה את ג'וליאן מור באוסקר, ו"הרחק ממנה" של שרה פולי – סרטו של זלר אינו בוחן את האפקט שלה על בני המשפחה, אלא נצמד לחלוטין לתודעתו של הקשיש. זהו, לפיכך, סרט שעוסק בכוחו של הקולנוע לנוע בין זמנים, לגלוש בין מציאות והזיה. כל שינוי קל בהעמדת המצלמה מקבל אפוא משמעות שאנו לומדים ליחס לו רק בדיעבד. נדמה שההשוואה המתבקשת כאן היא לא עם סרטי "מחלת השבוע", אלא עם עבודותיו של אלן רנה, אמן זרם התודעה הקולנועי ("פרובידנס" מ-1977 שגיבורו הוא סופר זקן הבוחן מחדש את יחסיו עם בני משפחתו עולה, ובכן, בזיכרון). באופן מעורר השתאות, זלר, שזוהי עבודתו הראשונה כבמאי קולנוע, אינו מייצר כאן מה שלעיתים נוטים לכנות בזלזול "תיאטרון מצולם". זהו קולנוע, והוכחה נוספת לכך שקולנוע אמיתי יכול להתרחש גם בתוך כותלי דירה לונדונית אחת – למעט שתיים-שלוש יציאות קלות ממנה, שכל אחת מהן אינה באמת הכרחית.
בנקודה מסוימת בסרט, משווה הדמות שמגלם הופקינס את מצבה לעץ שמשיר את עליו. זהו דימוי יפהפה. אבל זה בעיקר סרט שמראה את הקשר בין תודעה ובית. לא רק הבית במובן הממשי, שפרטים בו משתנים לנגד עינינו ביחס ישיר למצבה המתדרדר של הדמות, אלא גם בית במובן המטאפורי. איננו יודעים תמיד בביתו של מי נמצא האב – בביתו שלו, שבדמיונו, או בביתה של בתו. הדמויות שמופיעות, ובמיוחד בעלה של הבת (בגילומו של רופוס סיוול), מבטאות כלפיו יחס משתנה, במקרה של חתנו הוא אף נע מאלימות לחמלה, ובדרך זו מבליח משהו מאופיו של האב והטראומה שרודפת אותו וקשורה בבתו האחרת. הכל נעשה בצורה מתוחכמת, עדינה ובעיקר מפתיעה.
יש ב"האב" משהו שמצטט אפילו את "הקבינט של דוקטור קליגרי", יצירת המופת של האקספרסיוניזם הגרמני מ-1920, שמתרחשת בתודעתו של מטורף. מבלי לחשוף איך הציטוט הזה מובא בסרט - שכמובן אין לו כל קשר לטירוף או לאלגוריה פוליטית, כפי שהיו פני הדברים בסרט ההוא – העובדה הזו רק ממחישה איך סרטו של זלר הוא מלא רבדים. מחזותיו, ובהם "הבן" המצוין שמוצג בימים אלה על במת הקאמרי, ממקמים אותו בצמרת אנשי התיאטרון של זמננו. "האב" מעיד שהוא גם תסריטאי ובמאי קולנוע מעולה.
