אחרי סיום הצילומים של "חדר משלו", סרטו החדש של מתן יאיר ("פיגומים"), והקרנתו בפני קבוצות מיקוד - נוספו ללו"ז צילומי השלמה של סצנות חדשות. הסרט עוסק במערכת יחסים בין נער ואמא שלו, שמגלמים גלעד לדרמן וירדן בר-כוכבא, ומבוסס על הסיפור האישי של יאיר: בעקבות סכסוך בין ההורים, האם נירית עוברת מהחדר הזוגי לחדרו של הבן הצעיר, אורי - הסדר חדש שכולל גם לינה משותפת באותה המיטה. גם לאחר שהאב עוזב את הבית היא נשארת בחדר, ומתקשה לעזוב את המשענת שהיא מוצאת בנער בן ה-17. הסיטואציה הבלתי שגרתית גרמה לקהל שצפה בהקרנות ראשוניות של הסרט לפתח התנגדות כלפי הדמות שמגלמת בר-כוכבא. "כנראה היו תגובות קשות", משערת השחקנית בריאיון ל-ynet, "אז נוספו סצנות שאמורות לרכך אותה קצת, להפוך אותה לאנושית יותר ולהסביר את המקום שהיא נמצאת בו".
אפשר רק להניח שמדובר במשימה לא פשוטה, בהתחשב במודעות שיש היום לחינוך וליחס לא בריא כלפי ילדים. מערכת היחסים בין נירית ואורי היא מהסוג שמקפיץ את היצחק קדמן הפרטי שיושב בראש של כל אחד מאיתנו וזועק שנעשה פה עוול לילד. "אני מסכימה שמדובר בדמות מאוד מורכבת למשחק, בעיקר כי בשורה התחתונה היא עושה דבר שהמינוח הסלחני לגביו יהיה 'טעות'. השאלה היא איך את מראה את הטעות הזאת בצורה מורכבת ולא שטחית. בדרך אנושית, שתגרום לצופה להרגיש אמפתיה כלפיה. להגיד 'אני יכול לדמיין את עצמי מתגלגל בטעות למקום דומה".
"חדר משלו" – טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
במה התמקדת?
"בפגיעות שלה. כלומר, מאוד ברור שהיא פוגעת בבן שלה, אבל חיפשתי את הפגיעות כדי להבין מה גרם לה ליפול עליו עם כל הכאב שלה. זה משהו שהמון הורים מכירים, המקום שבו אתה מעביר לילדים את הפצעים שלך, בלי כוונה".
חששת מתגובה כזאת כשקיבלת את התסריט בפעם הראשונה?
"מאוד. חששתי מהצופה שיבוא ויגיד איזו אמא מתעללת, לא בקטע מיני אלא בחודרנות הנפשית. דיברתי על זה עם מתן, זה היה באוויר בצילומים ובחזרות, אבל לשמחתי הרגשתי שיש לי על מי לסמוך, שזאת אמא שלו ושמאוד חשוב לו לשמור עליה ולא להוציא אותה מפלצת. אפילו פגשתי אותה".
לדבריו של יאיר, האמונה ביכולת של בר-כוכבא לרכך את הדמות שהיא מגלמת הייתה אחת הסיבות שהובילו לליהוק שלה. "יש בירדן צד ילדי שהאמנתי שיעזור לצופה לסלוח לדמות שלה, שהיא תדע להחזיק את זה", הוא מסביר. "כולנו מכירים את פרויד ואדיפוס ויודעים שנער בגיל ההתבגרות לא צריך להיות ככה. קורה פה משהו שלא נכון שיקרה. אבל אני ואמא שלי חלקנו את אותו החדר ועם הידיעה שזה פסול, היו שם גם צדדים של חום. שנינו היינו במצב של חולשה ואימצנו את התחושות האחד של השנייה ולהיפך. בעיני רוחי המיטה הזאת הרגישה כמו רפסודה בלב ים, מוטיב שחוזר בסרט, והיה חשוב לי להעביר את זה".
הנער בסרט נוטר לאמא שלו על העזיבה של אבא שלו.
"נכון. יש שם משפט שהוא אומר - 'הוא רצה לעזוב רק אותך, לא אותנו' - ויש שם האשמה מסוימת בזה שהיא שמה אותם באותו הסל ולא יצרה הפרדה בין הילדים לבינה. היא משתמשת בהם כסוג של מגן, ושם יש ביקורת על ההורות הסימביוטית הזאת".
להחזיק את ההגה בלי ליפול
אל התפקיד הזה הגיעה בר-כוכבא (54) אחרי יותר מעשור מאז התפקיד הדרמטי האחרון שלה, וכששני הילדים שלה כבר גדולים ומשרתים בצבא. "היה משהו נחוש במתן ובמפגש איתו שהחזיר לי את התשוקה, זו שיצאתי איתה לדרך בגיל 20 וחשבתי שכבר לא קיימת. היה נחמד לגלות שזה עוד אפשרי, שאני עוד יכולה להחזיק את ההגה בלי ליפול". וכעוד הוכחה לכך שזה אפשרי, היא גם נמצאת בעיצומם של צילומים ל"קוגל", הפריקוול של "שטיסל" בכיכובו של ששון גבאי, ומשחקת בתיאטרון באר-שבע.
אם נלך עשורים אחורה, נמצא ברזומה של בר-כוכבא את מגזין הנוער המיתולוגי "תוסס", שהנחתה בגיל 20, "פלטפוס", תוכנית המערכונים של הטלוויזיה החינוכית, וגם את הסדרות "בנות בראון" ו"מרחק נגיעה", וסרטי הקולנוע "פעם הייתי" ו"כנפיים שבורות". כשהייתה בת 40, הגיעה אל שלומית תמיר, מורה ומטפלת באירידיוסופיה (אבחון באמצעות גלגל העין) והמפגש עודד אותה לחפש לעצמה כיוון אחר, שיאפשר לה להעניק לצאצאים שלה את מה שאביה, איש הצבא משה "בריל" בר-כוכבא, החסיר ממנה - נוכחות.
בר-כוכבא ביצעה פנייה לכיוון יצירת תכנים לילדים: היא השתתפה בסדרה "דן ומוזלי" של הטלוויזיה החינוכית, ביימה את ההופעה "פלא" של עלמה זהר ובעיקר יצרה תכנים עם דידי שחר. תוכנית הרדיו שלהם "שבת בבוקר עם ירדן ודידי" וההופעה והאלבום "ענן על המקל", הן שתי דוגמאות לשיתוף הפעולה הפורה ביניהם, שהצליח להיכנס כמעט לכל בית שיש בו אנשים קטנים, מבלי להתאמץ או להתיילד. עכשיו הם גם משיקים פודקאסט חדש בשם "ירדן ודידי בפיג'מה".
הטריטוריה הזאת הקבילה לעניין ולמעורבות שלה באנתרופוסופיה כפילוסופיה חינוכית – גישה שאותה היא מיישמת בגן הילדים האנתרופוסופי שהקים וניהל בן זוגה, טל הלפרין, וב"פלא ביער", מרכז ההעשרה לילדים שהוקם לאחר מותו ממחלת הסרטן ב-2016.
השיחה על הלפרין ז"ל הופכת את בר-כוכבא למהורהרת, וניכר שהיא בוררת מילים. הם הכירו כשהוא למד בסמינר למורים בירושלים. הוא נחשב לאיש חינוך אהוב ומוערך ובעיקר כזה שמגיע מלב ונשמה. את ההורות הפרטית שלהם היא מגדירה בחיוך כ"אנתרופוסופיה תל אביבית, כמו שאת יכולה לדמיין את זה - אתה סורג גמדים ועושה לק ג'ל". הלפרין לא הספיק להגשים את חלומו, הקמת מרכז ההעשרה לילדים, אבל הוא כתב את תוכנית הפעולה ולאחר מותו הקימו אותה יחד בר-כוכבא ואחותו של הלפרין, לפי החזון שהותיר.
"הוא כן הספיק להקים גן אנתרופוסופי", מוסיפה בר-כוכבא, "והוא זכה לראות כמה העריכו אותו. זה היה מקסים לראות את רשימות ההמתנה של האנשים שחיכו. הוא היה מחנך בעל שיעור קומה. הוא היה אומר, 'יכול להיות שאני לא יודע הכול, אבל הילדים תמיד ידעו שאני אוהב אותם', וזה נכון, הם תמיד ידעו. הילדים שהוא חינך הם בני 20 פלוס היום, ואני מדי פעם פוגשת אחד כזה שניגש ואומר לי שהוא היה בגן של טל ומספר זיכרונות עליו. זה מאוד מרגש".
ב"חדר משלו" נפרדת הגיבורה נירית מבעלה, כפי הנראה הלום הקרב אביגדור (שמגלם המוזיקאי ישראל ברייט). אומנם הפרידה הזאת אינה דומה לזו שנכפתה על בר-כוכבא והלפרין, אבל היא מודה שכשקיבלה על עצמה את התפקיד, לקחה בחשבון שמדובר בהתמודדות רגשית שהיא מעבר למשחק ודמיון.
"עברו כבר כמה שנים מאז שטל נפטר, ואומנם נגעתי בכאב הזה מלא וזה כבר כואב אחרת, אבל כואב. בואי נגיד שלא מיהרתי לחפש את המקומות האלה בתוכי בשביל הדמות. טל במהות שלו היה אדם מאוד שמח והוא לא הסתכל על המוות כעל דבר נורא. זה חלק מהאנתרופוסופיה - אתה שואל מי אני והאם אני נגמר כשאני מת. לפי הפילוסופיה הזאת, אתה לא נגמר, אז הזמן יכול לאפשר לחוות את זה. כשהייתי בת שמונה פתחתי את הראש, תהיה לי צלקת כל החיים, היא לא תיעלם. היא לא תדמם כמו בגיל שמונה, רק תזכיר לי שהעור הזה לעולם לא יהיה חלק, אבל אני כבר לא צריכה משככי כאבים".
והחששות התאמתו? במהלך הצילומים צפו אצלך רגשות שהיה לך קשה להתמודד איתם?
"היו רגעים. יש קטע שבו האמא עוברת לחדר השני ולפני השינה מורידה את טבעת הנישואים שלה. היא משלימה באופן מסוים וקצת מוכנה לגעת. לקחתי את זה מהחוויה שלי. אני שומרת את טבעות הנישואים שלי ושל טל, לא על האצבע אבל אצלי בקופסה".
דברים שלא רציתי לראות
לצד החזרה לקולנוע, בר-כוכבא מציינת חזרה נוספת - לפני כחודש עברה לשכונה שבה גדלה, מעוז אביב. היא מתארת את השכונה הזו היום כ"מן קיבוץ תל אביבי כפרי ויאפי כזה", אבל בילדותה היא אכלסה בעיקר אנשי צבא קבע שקיבלו אפשרות לרכוש שם דירה זולה. הימים הם ימי ליקוק הפצעים של מלחמת יום כיפור, ובמבט לאחור היא מדמה את החיים בשכונה ל"חיים במחנה אבל. כולם נהרגו. אלה היו בתי רכבת כאלה וכמעט בכל כניסה היה מישהו שנפצע או נהרג או לא חזר. זה היה מאוד מאתגר".
7 באוקטובר, שגם הביא לדחיית יציאת הסרט, מהדהד אצלה את התקופה ההיא. "זה עדיין לא נגמר", היא מאבחנת בזהירות, "אבל התחושה שאנחנו מוקפים בעוצמות של שנאה וברבריות מאוד טלטלה את תפיסת העולם והביטחון שלי. קרו דברים שלא דמיינתי שיכולים לקרות".
את הדמיון למלחמת יום כיפור שליוותה את ילדותה היא גם נושאת מזווית אישית. בשנותיו האחרונות בשירותו הצבאי, בר-כוכבא האב היה עסוק בהפקת לקחים מהמלחמה ההיא. "במשך שנתיים הוא בנה תיק מאוד גדול", היא מספרת, "אבל המערכת קברה את התיק הזה, וזה היה הרגע שהוא שם את המפתחות והלך. בחופשת השחרור שלו הוא נפטר. זה גמר אותו. הוא לא הרגיש שהגיע הרגע שבו אפשר להפסיק להיות בכוננות, והוא צדק, בדיעבד.
"הוא היה פליט שואה שהפך להיות איש אצ"ל, כלומר איש ימין", היא משחזרת, "הוא שירת בצבא כשהמערך היה בשלטון, והוא תמיד צפה שחורות. הוא רצה תמיד להתכונן לתרחיש הכי גרוע. ב-7 באוקטובר אמרתי לעצמי שאם אבא שלי היה חי, הוא היה מת במקום. מבחינתו, זה שלא הייתה לצבא תוכנית לתרחיש הזה, זה הדבר הנורא מכל".
היו ביניכם ויכוחים על פוליטיקה?
"אבא שלי היה איש ימין אבל אמא שלי אשת שמאל, אז ממילא היו ויכוחים בבית. זה היה חלק מהשיח והיה מאוד יפה לראות את הוויכוחים ביניהם. היום כל כך הרבה ויכוחים מגיעים להתלהמות גדולה ולאמירות אישיות קשות. אין דיון. והם ניהלו בית מקסים ואהבה ארוכה ושונות גדולה בדעות, וזה היה מעורר השראה. הם לא נטרו טינה אחד לשנייה, אלא הקשיבו".
את מגדירה את עצמך במחנה השמאל?
"אני כבר לא יודעת להגיד. אני שייכת למחנה השמאל מבחינה סוציאלית, אבל מבחינה ביטחונית אני מרגישה שאני מחשבת מסלול. אני לא רואה את עצמי כקיצונית ואני לא בעד טרנספר, אבל אני כן מודעת לזה שהיו דברים שלא ראיתי או לא רציתי לראות".
לפני 20 שנה היא כתבה את "ימים של שקט", בעקבות חלום על מותו של אביה. השיר, שהוקלט במסגרת הפעילות של ההרכב המוזיקלי לולה, הפך למעין המנון של תקווה ונחמה, שמציף את הרדיו בתקופות שבהן העולם מיטלטל ונחבל, כמו עכשיו. "אני מאוד מקווה שבעוד 20 שנה אף אחד לא יכיר אותו, כי הוא תמיד עולה במשבר ובימים קשים. לא אכפת לי לוותר על התמלוגים, שפשוט יגיע הזמן שמישהו יגיד 'ימים של מה?'. למה לכתוב על זה שיר?".
הדמות שלך בסרט נשענת על הילדים שלה לשם תמיכה. זה משהו שחווית בבית שגדלת בו?
"בכלל לא. להיפך. גדלתי בבית עם המון הומור ומוזיקליות, למרות שזה היה בית צבאי של שני גנרלים, ולקחתי מהם גם תושייה מסוימת. גדלתי בבית שהייתה בו קומדיה וטרגדיה. כשהייתי בת שנתיים-שלוש אח שלי, שנפטר בינתיים, עבר התפרקות נפשית גדולה, יצא מדעתו ולא חזר. גדלתי עם מחלת נפש קשה בתוך הבית, כי ההורים שלי האמינו שהם יוכלו להתמודד עם זה לבד, ועשו הכול כדי לאפשר לו להיות בבית כמה שיותר. אני מאוד מאוד אהבתי אותו ופחדתי ממנו וזאת הייתה טרגדיה.
"אבל בתוך זה היו גם מקומות מלאי הומור מצחיקים. ההורים שלי התמודדו עם הרבה דברים, אבל אף פעם לא גרמו לנו להרגיש מסכנים. גם כשעמדו מולם אתגרים מאוד גדולים, הם הרימו ראש והאמינו שהם ימצאו דרך לעבור את זה. זה משהו שאני רואה גם אצל הילדים שלי. נחמד לדעת שלא מעבירים רק את הפצעים, אלא גם כמה דברים טובים".
ואת בתור הורה?
"גם אני מחזיקה תמיד. אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להישען. אני לא יודעת להישען בכלל. הייתי רוצה לדעת לעשות את זה במינון מסוים. לא להפוך להיות תלותית, אבל כן לקבל עזרה. אני לא טובה בזה, אם כי היום אני חושבת שהשתפרתי. לפעמים אני מבקשת וגם מקבלת עזרה, אבל מבחינתי לשחק תפקיד של אמא שנשענת על הילדים שלה ככה, דרש ממני להתגבר על התנגדות חזקה בתוכי, כי לא עושים דבר כזה. אימהות זה מחנה אימונים טוב בללמוד להיעזר".
הילדים שלך ראו את הסרט?
"כן, זה היה מרגש וגם קצת מעורר חשש, כי תמיד את שואלת את עצמך אם זה דומה למציאות או לא", היא צוחקת, "אבל הם היו מאוד חמודים ומפרגנים ואמרו שזה ממש לא המקרה שלנו. אני מקווה שזאת האמת. היו להם כל מיני הערות על זה שאני לא מאופרת שם ולא נראית תמיד במיטבי, אבל לי היה חשוב להיות קרוב לאמת. אתה לא נהיה שחקן בשביל להיות יפה. כשאתה שחקן אתה רוצה להראות את החיים, והחיים הם לא דבר יפה רוב הזמן".
