תיירות שואה ומסעות תיכוניסטים לפולין נוכחים בשלושה סרטים ישראליים שעלו לאחרונה על האקרנים כאן: "יוני אפס", "חדר משלו", ועתה גם "המשלחת", סרטו של אסף סבן העוקב אחר תלמידי תיכון המבקרים במחנות ההשמדה בפולין. אל מול הדידקטיות המאפיינת משלחות כאלה, סבן מעדיף להתמקד בדינמיקה שבין התיכוניסטים שיש בה משובת נעורים אבל גם כאב לב, מעין סרט התבגרות על רקע מחנות ההשמדה. התוצאה בהחלט מרשימה, בעיקר משום שהסרט נותר מינורי ומעודן, ואינו גולש אל מחוזות הוולגריות ואי-הנעימות שהיו יכולים להעיק עליו נוכח זיכרון השואה שמלווה אותו.
"המשלחת" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
באחת הסצנות בסרט, שולף נהג משאית פולני מהמחסן שבביתו קלטת ישנה של "אסקימו לימון". לא נפרט כמובן מתי ומדוע זה קורה, אבל נוכחותה של הקלטת הזו, לפחות בסרט (גם אם פחות מכך במחסן), אינה מקרית. סרטו של סבן מציג סיפור התבגרות המזכיר מאוד את זה שמתואר בקלאסיקה הישראלית ההיא, כשאת מקומו של בנצי הרגיש תופסת עתה דמותו של עמרי פרישמן המכונה "פריש" (יואב בבלי), שמאוהב בבת כיתתו ניצן המכונה "ניצ" (נעמי הררי) - אך היא מאוהבת, או כך זה נדמה, בעידו (לייב לב לוין) שהוא גם חברו הטוב של פריש.
דמות משמעותית נוספת בסרט היא זו של יוסף (עזרא דגן), סבו של פריש שנמצא שם על תקן ניצול השואה שסיפורו מלווה את המסע. עד כמה הסיפור שלו מעניין מי מהנוכחים? ננסח זאת כך: בשלב כלשהו דופקת מורה המלווה את המסע (עלמה דישי) על דלת חדרו ומבקשת ממנו להגיע כמה שיותר מהר ל"אקשן". כאשר סיפוריו, שאותם הוא מגולל במהלך הנסיעה באוטובוס מאתר השמדה אחד למשנהו, מתחילים לייגע, עוברים לצפות על המסך המצ'וקמק שליד הנהג בסרט שואה תורן, למשל "רשימת שינדלר". לזכותו של סבן ייאמר שהסצנות האלה מטופלות באופן רגיש דיו שלא הופך אותן לקומיות שלא לצורך.
2 צפייה בגלריה
אז באוטובוס נצפה ב"הפסנתרן"? מתוך "המשלחת"
(צילום: Natalia Łączyńska, באדיבות סרטי גם ובתי קולנוע לב)
"המשלחת" לועג בדרכו המעודנת לדידקטיות המלווה את המסעות לפולין, שביטוייה הם טקסים סמליים, מצעד דגלי ישראל ונאומים חצובים בסלע כמו זה של אחד המדריכים המכריז: "היום זה לא יכול לקרות לנו יותר". המשמעות הטרגית הנספחת למשפט הזה אחרי 7 באוקטובר רק מעידה על הרלוונטיות של הסרט הזה. סבן (שביים גם את "בית בגליל" הזכור לטוב מ-2017) מעצב היטב את הדינמיקה בין התיכוניסטים בבית המלון שבו הם משתכנים. יש אפילו משהו שמזכיר את סרטיו של רוברט אלטמן באופן שבו המצלמה שלו נעה בין הנערים, אל ומחוץ לחדרים, עד שהיא מתמקדת בדמויות המרכזיות, והיא כמו מתעדת הווי של טיול שנתי או מסיבת כיתה, כזה שמתעלם מהזיכרון והטראומה הלאומיים שמרחפים מעליו. קשה לזהות בחוסר המחויבות של התלמידים ביטוי לקושי להתמודד עם העבר (טענה שהועלתה לא פעם כאשר נחשפו סיפורים על חשפניות שהוזמנו לבתי מלון, או ונדליזם שהותירו שם מאחוריהם). הסרט לא דן ישירות בנחיצותם או אי נחיצותם של המסעות, אבל הוא בהחלט חושף את הדינמיקה המלאכותית שמלווה אותם שהיא מנוגדת בתכלית לכאבי ההתבגרות האותנטיים של גיבורי הסרט.
החיבור בין בלבול נעורים אותנטי והקונטקסט המכביד של אתרי ההנצחה מוצא את ביטויו במעשה קיצוני שמבצעת ניצן, שתכליתו אולי אינה ברורה אף לה. סצנה אחרת, בכיכובו של פריש, מעמתת בין התסכול הרומנטי שהוא חש ביחס לניצן ובין זיכרון ההשמדה בתודעה הפולנית. זוהי סצנה כמעט קומית, בעיקר בזכות האופן שבו פריש מוצא עצמו בעל כורחו כנציג העם היהודי בטקס מאולתר המתרחש בין שרידי בית כנסת עתיק. שתי הסצנות האלה זוכות לטיפול זהיר בידיו של סבן, כך שאינן הופכות לבוטות ובעיקר נותרות כמו שני סיפורים קצרים יפים העומדים בפני עצמם בתוך המסגרת הנרטיבית הרחבה יותר.
2 צפייה בגלריה
מזכיר את רוברט אלטמן? That's High Praise. מתוך "המשלחת"
(צילום: Natalia Łączyńska, באדיבות סרטי גם ובתי קולנוע לב)
"המשלחת" אינו מכביד בעימות שהוא יוצר בין הנושאים הלאומיים וההיסטוריים ובין שברון-הלב של התיכוניסטים. איננו יודעים כמעט דבר עליהם, למעט מה שאנו חווים עמם תוך כדי המסע. הסרט נפתח בתחילת המסע ומסתיים בסופו, וכמו מאפשר לנו לחוות את הדינמיקה ביניהם ללא הפרעה. לא במקרה מופיע כאן הפועל "לחוות". סרטו של סבן כמעט ואינו מספר סיפור, הוא עוקב אחר שלוש הדמויות המרכזיות, מעניק לכל אחת מהן את מרחב הנשימה הראוי לה, ובתוך כך הוא מבהיר שההווה משמעותי עבורן הרבה יותר מזיכרון העבר שנכפה עליהן. זוהי אמירה ביקורתית לא מבוטלת, שאכן מעמידה קצת בספק את התועלת והתכלית של אותם מסעות שואה.
שחקניו הצעירים של הסרט מעניקים לו מידה רבה של אותנטיות וכנות רגשית. הופעתו של עזרא דגן בתפקיד הסב הניצול מצוינת אף היא, בעיקר משום שהשחקן הנפלא הזה משדר איפוק וחום, ובעזרת כמה משפטים נבנית היטב הדינמיקה בינו ובין נכדו המעט נבוך מנוכחותו. סרטים צנועים כמו "המשלחת" עלולים ללכת לאיבוד בימים הטרופים האלה, וחבל. סבן הוא אחד הבמאים הצעירים המוכשרים בקולנוע הישראלי, וסרטו החדש מפתיע ומעז. כדאי מאוד לצפות בו.
