מבצלאל סמוטריץ', דרך אהרון חליוה ועד מה זה "ניצחון"
1. אחיין שלי גדל בגוש קטיף. יש לו תמונות ילדות שמחות מהים, בכל שישי הם היו הולכים לחוף. לפני כמה ימים שלח לי שוב תמונה מהחוף, הפעם כלוחם בעזה. שאלתי אותו איך בעזה. הנה משהו שבחור צעיר עשה חצי יום: חיפש פיר בבית קברות. וגם מצא. הוא וחבריו היו צריכים להפוך עשרות מצבות, אבל בסוף נמצא הפיר למנהרה.
עוד כתבות +ynet:
אלה הם אויבינו: גם בבית קברות לא מאפשרים למתים מנוחה אחרונה. גם שם יש להם תשתית טרור. זה משהו שאני שומע מהרבה לוחמים ששבים בעזה: ההלם מעד כמה בכל פינה בעזה יש טרור. כל הבתים והחנויות, הכל לבוש בלבד למהות האמיתית של עזה: עיר דמים.
אחיין אחר שלי, גם הוא לוחם בעזה, סיפר לי שהוא וחבריו החזירו סוס מהרצועה. סוס שנגנב מאחד מיישובי העוטף. לוחם אחר שפגשתי בהפוגה סיפר לי על ג'ימבו, כלב חמוד עם רצועה עליה התנוסס שמו, שהסתובב בעזה, שייך כנראה למישהו מאחד מיישובי הגדר. בעזרת ה', הכלב ישוב לבעליו.
2. הדור שלי גדל על מבצע אנטבה. קראנו על זה ספרים, ראינו את הסרט, ידענו כל פרט על המבצע. זה עיצב משהו בישראליות שלנו. היום הילדים גדלים על עסקת שליט ועל ארגון שמחזיר לנו מדי ערב 13 נשים וילדים אחרי שמתעלל בנו שעות. על רשימות וקטגוריות, על איזה סינוואר שמחזיק את בנותנו חסרות אונים, ועל פיו יישק דבר.
גדלנו על תחושה של מסוגלות. של הרואיות. על מה גדלים הילדים שלנו? ולא התנגדתי לעסקה. אבל אני כן חושב שצריך להכיר בכך שמתעללים בנו. הרעים שבאויבינו.
סחטו את נפשנו. כל הסרטונים הבלתי נסבלים שמפיק חמאס מרגעי השחרור, כשהוא מנסה להראות כמה הוא "אנושי", כאילו לא ראינו את הסרטונים מהשבת השחורה, כאילו מי שחוטף ילד ומחזיק אותו במערה במשך 50 יום הוא אדם נאצל, כי בסוף החזיר אותו בחזרה.
3. הניחו לאהרון חליוה. הניחו לראש אמ"ן. הוא אדם חכם ואיש טוב. יש לו חסרונות, ומאז השבת השחורה אין צורך לעבוד קשה כדי לשכנע מישהו בזה. אבל לזכותו יאמר שהוא מבין את האחריות שלו. הוא אמר בפומבי יותר מפעם אחת שהוא מבין זאת. הוא לא יישאר בתפקידו דקה אחרי הלחימה. המחדל הזה ירדוף אותו עד אחרית ימיו. יכול להיות שהוא יהיר, אבל הוא אדם ערכי, והאסון הזה ירבוץ עליו. הוא יחשוב עליו בקומו ובשוכבו.
אפשר לומר על חליוה הרבה דברים, חלק גדול מהדברים כנראה יהיה נכון, אבל הוא לא ינסה לזרוק אחריות על אחרים. לדעתי הוא גם יהיה חלק מהניסיון להבין איך זה קרה לו, איך זה קרה לנו. אינני חבר שלו. פגשתי אותו פעם אחת בחיי, יחד עם פורום מטכ"ל. ועדת החקירה תתחיל כנראה ממנו. אבל אין צורך להתגולל עליו כבר עתה. אין טעם. הוא עדיין נמצא במערכת, עסוק בניסיון להפוך את הקערה.
אדרבה: יש משהו חיוני בכך שהצבא שנלחם כעת בעזה הוא צבוע שמרגיש שהושפל בשבת השחורה, צבא שמרגיש שיש לו מה להוכיח, צבא שרוצה לנקום.
4. שר האוצר עושה מאמץ להסביר שהתקציב שלו אינו מגזרי. אינו סקטוריאלי. אני לא מבין מספיק בכלכלה, אבל אנשים שאני מאמין להם אומרים לי שהוא רחוק מלדייק.
אבל עזבו את זה. שמתי לב שמאוד מפריע לו הקמפיין שעושים לו. הוא מצר על כך שלא משנה מה הוא יגיד, בכל מקרה יחשדו בו. ורציתי לומר לו על זה משהו, ברשותכם: תראה בצלאל, אתה האיש שאמר שצריך לגרש את מתן כהנא מבית הכנסת. זה היה נראה לך הגיוני כחלק מהמאבק הפוליטי, לדרוש ממתפללים לסלק אחד מן החבורה. אתה אמרת אחרי פיגוע שבו נהרגו שני ישראלים, שלאיילת שקד יש דם על הידיים. כתבת טקסט שרמז כי היא תומכת טרור, וחיברת את זה לאיזה שקר כלשהו עם מנסור עבאס. אתה היית מכונת רעל אנושית מטורפת שנלחמה בלי עכבות בממשלה הקודמת, ממשלה שבתקופתה, עד כמה שזכור לי, לא נשחטו מעל אלף ישראלים ביום אחד, לא נאנסו בנות במיטתן, לא נלקחו ילדים בשבי. אז יכול להיות שהמסר שלך לא זוכה לקשב ואולי תוקפים אותך יתר על המידה, אבל אני חייב לומר שבאופן אישי קשה לי לשכוח את השטנה והרעל שהפצת פה בזמן הממשלה הקודמת, ומעניין אותי אם ברגע זה, כשאתה מרגיש מותקף באופן לא ענייני ומוגזם, יש בך מחשבות על מה שעשית אתה. כי זה באמת יכול להיות אחרת.
5. יגיע הזמן לדבר גם על זה: אחרי שנסיים לשמוח ולהתרגש מהילדים והנשים והמבוגרים שחוזרים מעזה, יביטו בנו הורי חיילים וחיילות וישאלו: ומה הם, לא הילדים שלנו? בגלל שהבת שלי בת ה־18.5 לבשה מדים, אז לא מגיע לה לצאת מאיזו מנהרה אפלה בעזה ולחיות חיים מלאים ושמחים כמו בני גילה? החיילים שלנו, אנחנו באמת נשלים עם זה שהם יירקבו עכשיו שנים ברצועה?
בתחילת המלחמה כתבתי מדי פעם שביחד ננצח. הפסקתי. עברתי לכתוב "רק ביחד". הבנתי שאי־אפשר לנצח כשאתה מתחיל מלחמה אחרי שלוקחים לך כל כך הרבה אזרחים לעזה וטובחים בכל כך הרבה ישראלים טובים.
אולי נצליח לנקום, אולי חמאס ימוטט, אבל ניצחון לא יהיה פה. שבת שלום.
כל החיים הוא האמין שלמרות הכל יכול להיות פה טוב, ועוד יהיה. ב–7 באוקטובר משהו באמונה הזאת נשבר
מתי בעצם היה היום שבו רועי התחיל להרגיש שכבר לא יהיה פה טוב?
הוא לא בטוח שהוא זוכר. הוא דווקא הסתדר לא רע, רועי. הוא ראש צוות בחברה, המשכנתה אמנם לעוד 20 שנה אבל לא חונקת, הדירה סבבה, יהונתן ואלמה עדיין מתבגרים אבל תכף לא יצטרכו אותו כמעט בכלל, בקיץ הוא ייסע עם נועה לצפון איטליה לשבוע רק שניהם, ויהיה טוב.
או שלא. כי מאז 7 באוקטובר, למרות כל המאמצים האדירים שהוא עושה להרגיש רק קצת יותר טוב, לתרום, להרים ראש, להגיד לעצמו "תראה, תראה את העם הזה, אין עוד דבר כזה בעולם – איך שהמלחמה הזו נגמרת יתחיל פה הטוב החדש" – למרות כל אלה, קול עיקש ושחור אצלו בראש אומר לו שוב ושוב שאולי כבר לא יהיה פה טוב. והצער והעצב משתלטים עליו לפעמים, ובשש בערב – כשחשיכה גמורה בחוץ – הוא פשוט רוצה רק לישון.
הוא כבר לא צעיר במיוחד. הוא הספיק להיות ילד קטן כשצסק"א אכלה אותה, כשסאדאת יצא מהמטוס, כשבא השלום עם מצרים ורוד סטיוארט עם השנדי, והוא ידע אז בוודאות של ילד שתכף יהיה פה טוב. שזהו, יש שלום, והעולם אוהב אותנו, ואנחנו אלופי אירופה, ומה יותר טוב מזה.
הוא עמד להתגייס כשנפלו הטילים של סדאם וכן, זה היה מפחיד, אבל נגמר אחרי חודש וברחובות השתררה תחושת שחרור והקלה אדירה, ואיזה ביטחון שזהו, עכשיו יהיה טוב ובואו נחגוג את החיים.
הפעם הראשונה שבה רועי הרגיש שאולי, אחרי הכל, לא יהיה פה טוב, באה אחרי רצח רבין. גם בתקופת הפיגועים וההפגנות שקדמה לרצח, הוא עדיין רצה להאמין שברגע שהדברים ייסגרו בוושינגטון, ברגע שההסכמים ייחתמו, כל השנאה הפנימית והחיצונית הזאת תיפסק. קצת כמו אחרי הסכם השלום עם מצרים ופינוי ימית; אנשים יירדו מהגגות ויבינו שבעצם הרווחנו. שעכשיו יהיה טוב יותר.
אבל אז הם ירו בראש הממשלה.
רועי ישב קרוע עיניים מול הטלוויזיה עם נועה – הם רק התחילו אז לצאת – ובאיזה ערב גם הלכו לכיכר והדליקו נרות וישבו מחובקים והמומים, והייתה מין הרגשה שזהו; אם נהיינו מין מדינה כזו שבה אפשר להוריד ראש ממשלה רק כי הדרך שלו לא נראית לך – או כי הוא רוצה לנסות להאמין שיכול להיות פה טוב – אולי באמת הכל אבוד ואין סיכוי לכלום. ואם הרבנים והימין הקיצוני תמיד יוכלו לתקוע כדור בגב, מה בכלל הטעם? למה שיהיה פה טוב?
בשנים שאחר כך רועי היטלטל. היו לו חברים שהתעשרו מסטארטאפים – זה לא היה בשבילו, הוא רצה יציבות ומשפחה ומשכורת טובה ושעות עבודה הגיוניות וזה לגמרי הספיק לו – והוא חשב שאולי יכול להיות פה טוב גם בלי לפתור את הסכסוך. הוא מעולם לא ראה בעצמו "שמאלני", אבל כל מה שהצביע עבורו הוגדר מיד כ"שמאל בוגד" וכ"מסוכן לישראל" על ידי מפלגת השלטון: הוא הצביע לאהוד ברק ולמחנה הציוני וללפיד ולגנץ ובסוף כבר לא ידע למי עוד להצביע כדי שיתחיל להיות פה טוב.
הם עברו איכשהו את הקורונה – כולם חטפו – וכבר מהתחלה רועי אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שזה ייגמר מתישהו, שימצאו חיסון, שהכל יחזור, שיהיה טוב. צריך רק להישאר ממוקדים ולקחת נשימה עמוקה ("מי שיכול"). והוא צדק.
והוא שמח כשקמה ממשלת השינוי, וחשב שאם רק ייתנו לה קצת זמן אולי יהיה פה טוב – אבל לא נתנו, נתניהו חזר, שום דבר לא הפך טוב, ורועי פשוט שקע בעבודה וניסה לחשוב על כל זה כמה שפחות.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
זה הכה בו כמו אגרוף בבטן, ועוד אחד, ועוד, עד שהרגיש שהוא נופל לרצפה, מתפתל מכאבים, נוקאאוט. הוא הרגיש עצב וייאוש כמו שלא הרגיש מעולם בקשר למקום הזה. צפה בתריסרי החטופים החוזרים הביתה והצליח לחשוב רק על כל השאר, שלא שוחררו. אומרים שחלקם כבר לא בחיים או שמקום הימצאם לא ידוע גם לחמאס – וגם אם זה לא נכון, גם אם כולם יחזרו יום אחד, מתי יגיע היום הזה? בעוד שנה? חמש שנים? עשר? ועד שיגיע היום הזה הרי יחלפו זמן וייאוש כה רבים, עד שהעצב כבר יוטמע לתמיד בדמה של ישראל, ייצרב לתמיד בבשרה, יהפוך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של כל מי שחיים כאן עכשיו או ייוולדו. אולי לדורי־דורות.
רועי צפה בשמחתם המתפרצת, המשוחררת, של בני משפחות הילדים שחזרו, ושמח איתם אבל לא יכול היה שלא לחשוב, בו־זמנית, על כל הילדים והאבות שעליהם שמע פחות ואת שמותיהם לא הכיר. על כל החטופים שהעין לא נעצרת למבט נוסף, חומל, על תמונתם הקטנה. על כל מי שקרובי משפחתם שקועים עמוק כל כך בייאושם וביגונם הפרטי, עד שאינם מסוגלים להביא את עצמם להופיע מול מצלמות, להביא את הסיפור לידיעת כולם, להפוך את בני משפחתם לכמיהה לאומית. רועי חשב שהוא בטח היה נהיה כזה אם חלילה היה קורה משהו ליהונתן או לאלמה; הוא היה שוקע לתוך עצמו וייאושו, לא מסוגל להוציא מילה מול שום מצלמה.
והאנשים האלה הרי שם. הוא הרגיש את כאבם הנורא והכאב הזה בער בו. הוא שב וצפה ברגעי חזרתם של החטופים, חיבוקיהם עם בני משפחותיהם, ושום דבר בליבו כבר לא הצליח להתרונן כמו שצריך. משקלם הסגולי של העצב והצער היה גדול יותר עכשיו.
הוא הרגיש באמת ש־7 באוקטובר הוא טרגדיה איומה ובלתי הפיכה. שגם אם "נמחק" את עזה, "נמוטט" את שלטון חמאס (רועי לא חשב שזה באמת אפשרי. זה ארגון טרור, הם תמיד יכולים לקום שוב, גם אם תחת שם אחר) – אפילו אז, הוא אמר לנועה, עדיין הובסנו במלחמה תוך יום אחד. אנחנו, שניצחנו מלחמה תוך שישה ימים ונכנסנו מזה לאופוריה – מה אנחנו אמורים להרגיש אחרי שהפסדנו מלחמה ביום אחד?
וכל המסביב – כל החזרת החטופים, כל הפצצת המבנים, כל נהמות הקרב, כל שירי המורל, כל הדגלים, כל ה"יחד ננצח" וההשתתפויות המזויפות בצער של בנקים וגופים מסחריים אחרים – כל זה, הוא ידע, לא מתחיל לרפא את העצב התהומי. והמשך הביזה והעברת המיליארדים לחרדים ולמתנחלים, ההיאחזות הכוחנית בשלטון, כל זה הרגיש לו כמו זריית מלח מכוונת וצפויה, וגם זה, נדמה, יימשך לעד.
והוא התחיל לחשוב שכבר לא יהיה פה טוב. לא עכשיו, לא אחר כך. אולי בעוד 400 שנה, כשכל זה יהיה היסטוריה רחוקה מאוד, אבל לא במהלך חייו. הוא שאל את עצמו האם ואיך יוכל להמשיך לחיות ולגדל ולגייס ילדים במקום חסר תקווה כל כך.
ובפעם הראשונה לא הייתה לו התשובה הרגילה.
(בהשראת "היום שבו למשה יימאס", יאיר לפיד)
חוזרים הביתה / הגשם החל לרדת השבוע כשהחטופים החלו לחזור. במנות קצובות. במתח מורט עצבים ולבסוף בדמעות התרגשות בלתי ניתנות לתיאור. זה יהיה כמו נס אם לקראת חנוכה הקרב ובא כולם יהיו פה. אני קראתי לזה פעם בשיר שעשיתי עם אריק איינשטיין (עשור למותו של הגדול מכולם), “חוזרים הביתה”. זה היה שיר תמים. כמו להקשיב מעבר לדלת כשמשהו קורה.
ככה הקשבנו השבוע. ככה חיכינו. ככה נשמנו קצת ושוב החסרנו פעימות ולקחנו אוויר. ככה קיבלנו אותם ועדיין ספרנו את אלה שנשארו מאחור. הבית זה מושג נעלה. חוזרים הביתה משבי ארוך, עוד יותר.
השוטרים / השוטר במיטת פציעתו ריגש אותי. בדקה נהייתה פה אהבה משני הצדדים, מקיר הלב של הפצוע ועד אליי. והיא מילאה את החדר. קראו לו עמירם. רק אחר כך הבנתי מה עולל הכדור שפגע בו בקרבות השבעה באוקטובר המר. אבל בגדול הוא כבר חייך. תיאר את הקרב שבו השתתף, את תחושות ההבנה של להיות או לחדול באותו בוקר.
"שתהיה לנו בריא וחזק", איחלתי לו בחיבוק עז והלכתי לבקר איש יס"מ, מיוחד במתיקות שעל פניו, בשם דניאל. "כמה כדורים חטפת?" אני שואל. נדמה לי שאמר שחטף איזה חמישה, וזה נראה מטורף. ביד, בזרוע. ביד השנייה, ברגליים. "כן־כן", אישר מנהל המחלקה האורתופדית בסורוקה שהציץ בדלת. יש בני אדם שנולדו להשפריץ כריזמה. הוא אחד כזה.
"רוצה להיכנס למתי, מפקד הכוח שפיקד על שוטרי ההופעה שלך בשדרות שבועיים לפני השבעה באוקטובר?" שאל יורב, אחד ממפיקיי. יורב היה נרגש. כל הדרך דיבר עליו. הם התחבקו. שוב הזכירו את איומי חמאס שיפוצץ לנו את ההופעה באצטדיון ברקטות ("המסיבה" הם קראו להופעה שלנו - מעניין למה), בקרבות בשדרות חתר מתי למגע ונפצע. גיבור.
מסדרונות עם ניאונים / בסורוקה פגשתי הפעם בעיקר את השוטרים האמיצים שעסקו עד אז במטלות אחרות ועכשיו נלחמו. היו כמובן גם המון חיילים. ביקורי פצועים נותנים כוח לשני הצדדים. למבוקר ולמבקר. הנה דוגמה: "הוא חייל בודד", אמרה הבחורה המתולתלת המסורה להם מדובר צה"ל שליוותה אותנו. הבטתי בו. הרי כולנו בודדים בעת הזאת. אבל מלבד לכאב הפציעה נשקף מעיניו עוד עצב נוסף.
המסדרונות היו מלאים בהם. בלוחמים. חלקם עוד בכיסאות גלגלים. חלקם נשענו על הקירות במסדרון כאילו עמדו בשמש והשתזפו בניאונים של סורוקה, בית החולים הבאר־שבעי. לפתע עברה שם משלחת של כומר, מנהיג דרוזי מעוספיא ורב יהודי. הם התאחדו למרות השונה ובאו לבקר חיילים ושוטרים.
וכך הצל הארוך שמונח מעל ראשינו זז טיפה. קצת אופטימיות במנגינה שלנו לא תזיק. אחר כך יצאנו לרכב. שתי החיילות מדובר צה"ל ליוו אותנו, מלאות לב, כמו דניאל הגרי - הבוס. בתחנת הדלק עצרנו וקנינו "טעמי". כל המלחמה בדרכים היינו על "טעמי" (ממתק שוקולד), אולי להמתיק את המר.
שיר מהלב הדרוזי / חברי כאח לי נזי קדור מדליית אל־כרמל, ששכל את בנו הצנחן ענאן ז"ל בפיגוע בבית ליד בשנת 1995, שלח לי שיר של נביל נסראלדין ושמו "הם שם" וזה לשונו:
קחו אליהם את עיניי / אי שם /
קחו את ידי / לחבקם /
והחיוך יחזור אליי. /
כבו מיתרי קולי / יבשו דמעותיי /
הם כל ליבי / הם כל חיי. /
שיחזרו כבר / עוד לא מאוחר /
אלטפם אנשקם / ואחזור לנשום. /
כמה יופי. והנה עוד דוגמה לקשר המופלא בין אחינו הדרוזים ששכלו שישה חיילים בקרבות ושמחכים שהצדק לגביהם יעשה סוף־סוף. ועוד משהו קטן. באיחור ממש. לפני המלחמה ביקשה בתו של רפיק חלבי, ראש מועצת דליית אל־כרמל, שאברך אותו ליומולדת. לא הספקתי כי המלחמה פרצה. עכשיו גם יום הולדתי ואני מנצל את ההזדמנות לברך אותך גם, רפיק ידידי כאח לי.
לנשום אוויר / האל ישב והביט בערבי החזרת החטופים הביתה. ערבים מורטי עצבים. מצד שני התחלנו בשבת האחרונה לצאת מהבתים מוקדם בבוקר כדי להתחזק מול מריטת העצבים בערב. אנשים רצו. קפצו. שיחקו כדורעף ורכבו. תחושה שברירית מילאה את הנפשות הרזרביות שלנו. שיחות הנימוסים חדלו. הפעם כולם באמת התעניינו בכולם. איך אתה מרגיש? מה עובר עליך? מה יהיה?
"לזמן קצר יש בנו קסם", קרא אושן וונג, סופר אמריקאי ממוצא וייטנאמי לספרו המרתק. אז גם לנו היה לזמן קצר קסם מהול בכאב וערבוב הנפש השבוע. אחר כך החל הגשם לרדת בעיתו.
נערת הגרפיטי / נערה קטנה אחת עמדה מול חומת אצטדיון רמת־גן בשעת בוקר מוקדמת וציירה גרפיטי. היא הניפה את המכחול, אז עצרתי את אופניי והבטתי שלא תהיה במבוכה. אבל אז היא הסתובבה אליי וחייכה. מה כוונת הציור שהורכב מפנים חתוכות, שנראו כמו כוס קפה? שאלתי.
"זה מה שהרגשתי וציירתי", ענתה. האמת שלא ידעתי לפרש את הציור שלה. אבל הוא הלך איתי לכל מקום באותו יום. "זה גם הציור הראשון שלי על קיר", הוסיפה וחתמה את שמה. אבל לגביי היא הייתה לפתע בנקסי (גדול ציירי הגרפיטי בעולם). יכולתי לשמוע את רעש המכוניות שחלפו בכביש. היה בזה משהו שנראה כחלק מרצף הזרמים המעורבבים שנעים בנו בימים אלה.
הגלידה שלו / המראה של אוהד, הילד עם המשקפיים שרץ את ריצת חייו במסדרון בבבית חולים שניידר אל אביו, חיסל לי את כיס הדמעות. אחר כך הוא ליקק גלידה עם חבריו הצעירים. משימה פיזית נפשית פשוטה בימים רגילים של גלידות בשלהי הקיץ, אבל גלידה אחרי למעלה מ־50 יום בשבי העזתי, החמאסי, האכזר, ששובה ילדים תמימים, זה היה כבר משהו אחר.
אולי גם אני אוכל איתם, חשבתי, כי אני הרוס על גלידה. אבל נמנעתי. כאילו שמעתי מנגינת אוטו גלידה ולא ניגשתי אליו. זו הייתה הגלידה שלו. של אוהד. אולי הדלת תיפתח ויבואו עוד. נחלק גלידה לכולם.
החולצה / בכיכר החטופים פגשתי את חיים ילין מבארי, האיש הדומע מאז שבעה באוקטובר. אני יודע שצריך לשנות את הגישה. שהמיומנויות להביע נחמה השתכללו אצלי באופן מפחיד. שהשאלות הסטנדרטיות כמו “מה נשמע?” כבר לא מקבלות את אותה תשובה אצל אף אחד מאיתנו. ילין שאל אותנו מתי נבוא להופיע בפני מפוני בארי בים המלח, ועניתי שהשבוע בוא נבוא אם יתאפשר. חיכיתי לזה הרבה זמן, אבל ההלוויות, השבעות, הפצועים והחטופים הקדימו את הכל, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
על הכיסא של השולחן, מונחת חולצה שחורה שאיתה הלכתי כמעט לכל מקום בניחומים, בביקורים ובהלוויות בחודש וחצי האחרון ולא כיבסתי אותה בין לבין. חולצת אלגנטית משהו, מכופתרת כפתורים, חולצת האבל והתקווה קראתי לה. האמת שבא לי כבר על חולצה משובצת עם גלידה אבל לא משאירים אף אחד מאחור. ואת המלאכה שבה התחלנו צריך לגמור.
