ברוכים הבאים לשנות ה-80: רייגן ניצח, בוקר חדש זורח על אמריקה, הקניונים נפתחים בכל פינה והתרבות נהיית אינפנטילית. "אינפנטילית" לא בקטע רע בהכרח, זו פשוט עובדה תרבותית ניצחת: מהרגע שמחליפים קידומת בין 7 ל-8 בלוחות השנה בארצות הברית, קהל היעד המרכזי של הוליווד (ולא רק שלה, תשאלו את MTV) הופך להיות ילדים ובני נוער. בקולנוע האמריקני מפסיקים לחפש את "הסנדק" הבא ועוברים ל"מלחמת הכוכבים". והאיש שכמעט תמיד מוגדר כסמל של המעבר הזה הוא כמובן אחד, סטיבן ספילברג, עם כל מפעלותיו כבמאי ("אי.טי" וסרטי אינדיאנה ג'ונס) ומפיק ("בחזרה לעתיד", "הגוניס", "הגרמלינס") בעשור ההוא - ששמו את הילד הגיק במרכז, את הבדידות והטראומה מהגירושים של ההורים, אבל גם את הצעצועים, התמיכה של החברים ורכיבות האופניים בפרברים.
אבל זו רק חצי תמונה: כמו שיודע כל מעריץ של "דברים מוזרים" על אובססיית האייטיז שלה, מייק ווילר הצנון החנון ושלושת חבריו אולי מוגדרים כגיבורים - עם כל הרפרנסים המתבקשים ל"הגוניס" ול"מכסחי השדים" - אבל הגיבורה האמיתית של הסדרה היא ננסי ווילר, האחות התיכוניסטית הגדולה שמוצגת בפרקים הראשונים כ"מעצבנת" ומדברת בטלפון בחדר שלה - אבל תכלס מתגלה בהמשך כמי שיש בה יותר אומץ ומחויבות מכל דאסטין מחוצ'קן. בקיצור: לא הילדים של ספילברג (בגילאי 11-13, ותמיד בנים כי בנות זה מסובך), אלא האחיות הגדולות בתיכון הן ששולטות באמת (והחבר סטיב, עוד דוש חרמן ולבוש מדי ספורט שמשנה את עורו והופך לגיבור). ננסי וסטיב התיכוניסטים הם הילדים של ג'ון יוז, האבא השני של עולם הצעירים באייטיז, שלא מקבל מספיק קרדיט על המהפכה שעשה בקולנוע ובז'אנר אחד במיוחד: סרטי תיכון. ואולי יוז בעצם היה בשלב הזה באייטיז יוצר מעניין יותר מספילברג, לפחות מבחינת היכולת שלו לצלול לנבכי נפש הצעירים, כי הוא קלט עוד משהו קטן שספילברג מעולם לא הבין - שהבנות יותר בוגרות ומעניינות מהבנים.
"מועדון ארוחת הבוקר" - טריילר
השבוע מלאו 15 שנה למותו של יוז בגיל 59 בלבד מהתקף לב, ומדובר ביוצר שהוא כמעט פרדוקס: מצד אחד, קשה לחשוב על במאי שהוא עלום יותר כפרסונה, שעוד בחייו היה נחבא אל הכלים ושגם סטודנטים ידענים לקולנוע יתקשו להעלות מהאוב איך הוא נראה בכלל, בעודם מנסים לחקות בפקולטה את הלוק המזוקן של קופולה ודה פלמה. הוא מיעט להתראיין, כך שלא תמצאו אמירות שפר שלו או סרטונים מיתולוגיים שלו מכוון מצלמות ומאיים להרוג שחקנים על הסט. איפשהו, בדיוק על התפר בין האייטיז לניינטיז - כשנהנה מהצלחתו הגדולה ביותר כמפיק ("שכחו אותי בבית", עוד נחזור אליו) - יוז פשוט נעלם. ברח עם הכסף מהוליווד וחזר להתיישב באזור שיקגו שהיה כה מזוהה איתו. גם למותו של חברו הקרוב, הקומיקאי ג'ון קנדי, היה אימפקט.
מותו של יוז ב-2009 מהתקף לב התקבל בשוק אדיר בתעשייה - גם כי התברר כמה אנשים אהבו אותו, ובמקביל, גם כי היה ברור איך בזמן קצר שכחו ממנו. מצד שני, קשה להפריז בחשיבותו ובחשיבות סרטיו באותן עשר שנים מכוננות, 1990-1980, שממשיכים להדהד עשרות שנים קדימה, ספציפית בז'אנר התיכון. "מועדון ארוחת הבוקר", "בת 16 הייתי", "שמתי ברז למורה", "יפה בוורוד", "משהו נפלא" (השניים האחרונים "רק" כתסריטאי, אבל אצל יוז זה לא באמת שינה). אם אתם בגיל מסוים, נניח 40 וצפונה, ראיתם וראיתן את הסרטים, ציטטתם אותם, ועד היום את מניפים את האגרוף אל-על כשאתם שומעים את Don't you forget about me. ואם לא ראיתם, עדיין "ראיתם" אותם דרך עשרות סרטי וסדרות התיכון שהפגינו את השפעתם.
בלי ג'ון יוז לא היו "בוורלי הילס 90210", "הצלצול הגואל" וגם לא "האו.סי" ו"ורוניקה מארס"; לא היו "10 דברים שאני שונאת אצלך" ושאר גל סרטי התיכון של הניינטיז. לא היה גם את מחזור סרטי האימה של "צעקה", ולא את "מלכות הכיתה" (Heathers) המרושע והנפלא. בלי יוז, לא היה את סרט המופת "בחירות או לא להיות" של אלכסנדר פיין (עם אותו מת'יו ברודריק מ"שמתי ברז למורה" של יוז, הפעם כמורה), ולא את "נערות רעות" הענק שלקח את מלחמות בני - ובעיקר בנות - הנוער בתיכון לשלב הבא. לא היו את הפארודיות המתוחכמות של "רחוב ג'אמפ", המיוזיקל הקאלטי "אוון הנסן היקר", ואת "קומיוניטי" - שהפיילוט שלה אי שם ב-2009 הוקדש ליוז שבדיוק נפטר. לא היו את סדרת הטראש המעולה "הפוליטיקאי", את הסרטים העצובים-מתוקים של העשור החולף "כמו להיות פרח קיר" ו"17 על הקצה" שעסקו בתחלואי בני הנוער שלא מוצאים את עצמם בין הלוקרים, ולא את "לא לוקחים קשה" המעולה עם ג'ניפר לורנס (גם הוא עם ברודריק, הפעם כהורה). ורגע, אולי נעז להזכיר שלושה סרטים קטנים נוספים: "ספיידרמן: השיבה הביתה", "ספיידרמן: רחוק מהבית" ו"ספיידרמן: אין דרך הביתה" - על שני מיליארד דולר הכנסותיו בקופות. אלו בעצם "סרטי ג'ון יוז" שהולבשו על היקום הקולנועי של מארוול, כי בין הפיצוצים הדרמה האמיתית בהם היא תמיד את מי ספיידרמן ייקח לנשף בסוף התיכון.
מוח, ספורטאי, משוגעת, נסיכה ופושע
סרטי נוער ועיסוק בנעורים היו כמובן בקולנוע האמריקני הרבה לפני יוז, מ"מרד הנעורים" ועד "סיפור הפרברים" ו"גריז". כולם הציגו את הנער האמריקאי (וכמעט תמיד נער, לא נערה) כמיוסר, חיה אומללה שיש לאלף, וקצת לפחד ממנה. הם אומנם התעסקו בבני הנוער ובכאבם, אבל במקביל קרצו להורים הפאניקיסטים - במיוחד בפיפטיז - עם שאלות מלחיצות כמו "אתם בכלל יודעים איפה הילדים שלכם מסתובבים בלילה?!". יוז חשב נטו על בני נוער, אמיתיים, ביום, בכיתה, ועל החוויה שלהם. כדי לומר שהם פגועים ופצועים הם לא היו חייבים - ובטח לא חייבות - להסתובב עם סכינים. המילים פוצעות מספיק.
החידוש הגדול של יוז הוא ההתמקדות בתיכון כעולם סגור, יקום ממשי של אפרוריות ובטון, שבו בני נוער צריכים להבין מי הם ומה הם בג'ונגל אנושי המשתנה תדיר. יוז היה המשורר הגדול של הדרמה החברתית, המעמדית, של הקליקות והקבוצות הסגורות לכאורה שבני הנוער צריכים לנווט דרכן באותו מוסד חי ונושם. כמו שהמונולוג הפותח בסרט הכי מזוהה עם יוז - "מועדון ארוחת הבוקר" - הגדיר: "מר ורנון היקר, אתה רואה אותנו כמו שהיית רוצה לראות אותנו, במונחים הפשוטים ביותר, והכי נוחים לך. את רואה 'מוח' אחד, ספורטאי אחד, 'משוגעת' אחת, נסיכה ופושע. נכון? ככה גם אנחנו ראינו אחד את השני ב-7 בבוקר כשהגענו לריתוק. שטפו לנו את המוח". המכתב הזה מכוון לכאורה לסגן המנהל, לעולם המבוגרים שמחלק אותם כקבוצות-קבוצות של חנונים וספורטאים, מקובלים ודחויים ופריקים, אבל גם לצופים שרובם ככולם בני נוער שהתרגלו לראות את עצמם דרך הזהות של הקבוצה הסגורה שבה תויגו. גריפינדור או סלית'רין. וכל זה קורה כשהם מרגישים שנבגדו על ידי מי שאמורים היו לשמור עליהם - ההורים, שלרוב נעדרים או סתם שמוקים - והם צריכים לנווט את דרכם בג'ונגל לבד.
במיטבם, סרטי התיכון של יוז היו מלאכת פירוק והרכבה: החנונים לעולם אינם רק חנונים, הספורטאים לעולם לא רק ספורטאים, הנסיכות (כמו מולי רינגוולד התמה) הן לא רק נסיכות. כולנו תוצר של הזהות הקבוצתית שלנו, שנכפתה עלינו על ידי הורים/מורים או שבחרנו בה בעצמנו מטעמי נוחות - וחלק מחוויית ההתבגרות זה להשתחרר ממנה, לעדן אותה, להפוך אותה למורכבת יותר. ובעיקר, למצוא חברים גם מעבר לגדר, לגבול הדמיוני, בצד השני של הכיתה. זו אולי הסיבה שסרטי יוז ויורשיהם תמיד מצאו חן יותר בעיני קהל נשי, שם קו התפר בין "ילדה תמימה" ל"אישה" ובין "ילדה טובה" ל"רעה" הוא תמיד קריטי - בעיקר בגילאים האלה של הבלבול וההתבגרות המינית. את שיאו של יוז כבמאי שמבין נשים לא פחות מאלמודובר תמצאו ב"מועדון ארוחת הבוקר", "יפה בוורוד" ו"בת 16 הייתי" עם אותה רינגוולד. נסו למצוא דברים כאלה בסרטים של ספילברג.
סרטי התיכון של יוז מאוד אמריקנים, עם כל ההתמקדות בנשפים, בדייטים קבוצות הפוטבול והמסיבות שלהם, אבל גם מאוד עולמיים - ותעיד על כך האהבה והציטוטים מהם עד היום. אין לי לכך הוכחות, אבל אני מוכן להמר שיוצרי "עניין של זמן" האהובה ראו כמה סרטי יוז בדרך לטלוויזיה החינוכית, וגם הניסיון לייבא את הז'אנר לכאן ממש, כמו "הנשף" של טל גרניט ושרון מימון לפני כמה שנים (שפחות הצליח), טובע ברפרנסים ליוז. ייתכן שהעובדה שהז'אנר מעולם לא עוברת רשמית ובמלואו זה בגלל שלישראלים יש כבר מבעוד מועד את המקבילה שלהם לסרטי התיכון של יוז: סרטי צבא, שבו הצעירים הישראלים עוברים את חוויית הקליקות והחבורות שלהם בדרך לכור ההיתוך והפיכתם למבוגרים רשמית. במובן הזה, משעשע לחשוב נניח על "הלהקה" של אבי נשר מ-1978 כגרסה מעוברתת לסרטי יוז שהקדימה כמובן את המקור בחצי-עשור.
לאן נעלם הסרט הג'ון יוזי?
חזרה לאמריקה: כמו כל דבר שיצא באייטיז ושאנשים אוהבים, לזכותם של סרטי יוז עומדים הררי נוסטלגיה. יש כמובן דור שלם של שחקנים, מי מהם הצליח יותר לטווח ארוך (מת'יו ברודריק, נניח, וג'ון קיוזאק האנטי-ישראלי), ומי פחות (כל השאר) שמזוהים עם המותג הזה, סרטי ג'ון יוז, ואיתו רצף שירים ופסקולים שחלק מהם עדיין רצים ברצועות הספוטיפיי של אנשים מגיל מסוים. אבל עם יד על הלב, האם סרטי יוז התיישנו היטב? האם לא מביך לצפות בהם היום? התשובה, כמו תמיד, היא "תלוי". קצת כמו כל מה שקרה באייטיז, יש היקסמות לצד מידה של מבוכה. זה בטח נכון ליוז שעשה סרטים בעידן מגה-שמרני, והוא עצמו קצת שמרן. מולי רינגוולד טענה באופן פומבי, במאמר שהכה גלים בדיוק במקביל לפריצת פרשת ויינשטיין ב-2018, שצפתה לא מזמן עם בתה המתבגרת ב"מועדון ארוחת הבוקר" והופתעה (לרעה) לגלות שם את הסצנה שבה ג'אד נלסון מציץ לתחתוניה ונוגע בה, מה שבימינו הוא - אין מה לברור מילים - משהו בין הטרדה לתקיפה מינית, ושם מתוארת כחיזור שובב. היא גם נכנסה בסצנה ב"בת 16 הייתי" שבה גיבור הסרט, בקטנה, מציע לחברו ספק בהומור לאנוס את חברתו השיכורה בתמורה לתחתוניה של גיבורת הסרט. מין בדיחה שכזו.
יוז היה בקבר כבר עשור כשהמוזה שלו רינגוולד באה עם סרטיו חשבון, ולזכותה ייאמר שהיא אמרה את כל הדברים הנכונים גם להגנתו. אבל האמת חייבת להיאמר: גם אם אתם מאנשי "די להתחסד/זה היה מצחיק אז", רוב סרטיו של יוז הפכו לקפסולת זמן. משהו שעובד רק בהקשר מסוים. בגלל שהוא מת כל כך מוקדם, ועוד לפני זה פרש מעשייה כשהוא רק בשנות ה-40 המוקדמות לחייו, יוז בעצם מעולם לא הספיק לעדכן את תוצריו לעידן הנוכחי. אחרים עשו את זה בשבילו: "נערות רעות", "להיות פרח קיר" כאמור ואפילו סרטים מתוקים וזניחים בנטפליקס כמו "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי" עם אדם סנדלר - כולם מצאו את הדרך לשדרג את יוז לימינו, כך שהוא לא באמת היה צריך.
ובכל זאת, דומה שהז'אנר הצטמצם בואכה גווע, לפחות על המסך הגדול. וכמו בכל ז'אנר שחווה תור זהב, גם לגבי סרטי התיכון של ג'ון יוז עולה השאלה: למה בעצם זה נגמר? וכאן יש שלל תשובות תרבותיות אבל בעיקר כלכליות. כמו הרבה סוגי סרטים בקולנוע מאז היפוך המילניום - וספציפית בעשור האחרון - יש את הקטסטרופה המאכלת שנקראת "מותו של סרט המיד-באדג'ט" - סרטים בתקציבים בינוניים, במונחים הוליוודיים. אלה שהתבססו על כתיבה חדה, שחקנים יפים ומתוקים על הפוסטר, ושמועות מפה לאוזן שיביאו את הצופים לספר לחברים ואז לשים את הישבנים בכיסאות, או לחילופין לראות בווידאו או בדיוידי בבית. כל זה, בחסות נטפליקס ושות', נגמר. גם כי אתם לא יוצאים יותר לקולנוע, לפחות לא הרבה, וגם כי אין כבר דיוידי. זו המהפכה השקטה שהרגה גם את דרמות בית המשפט, את רוב הקומדיות הרומנטיות, את המותחנים הזריזים ואת הדרמות המשפחתיות שפעם היו הלחם והחמאה של הוליווד וכוכביה.
הסרטים של יוז, שהיו תמיד מהצד הזול של עולם ההפקה, התבססו על המודל הכלכלי הזה: סרטים שעולים כמה מיליונים בודדים עם כמה שחקנים צעירים (אז זה היה מיד-באדג'ט) אבל כשהם הצליחו, ולרוב הם הצליחו מאוד, הם הכניסו יפה מאוד. נניח, 50 מיליון דולר במקרה של "מועדון ארוחת הבוקר" - מה שהיום הוא לא רבע מההכנסות המצופות מ"דדפול & וולברין" בסופ"ש הראשון שלו על המסכים. המודל הכלכלי של ג'ון יוז, לצערנו, כבר לא בסיסטם של בעלי החליפות והאולפנים בהוליווד, ויעיד על כך התיוג של "לא לוקחים קשה" ככישלון. סרט שעלה 45 מיליון דולר להפיק ב-2023, הכניס 87 מיליון בקופות - וזהו, אין יותר מי שיגלה אותו בדיוידי (אבל בנטפליקס כן, ושם המספרים לא שקופים). כך או כך, באולפנים יעדיפו עכשיו לא להתעסק בקטנות, ולהשקיע את האנרגיה בעוד יקום קולנועי של מארוול ודי.סי.
ויש גם הסברים תרבותיים: סרטי יוז כאמור התיישנו, לא כל ערכיהם מרגישים נכון להיום, ולכותבים קצת מתיש לשבור את הראש כדי להבין אם מה שייאמר היום יישמע טוב עוד עשר שנים (לראייה ישנו את "סופרבאד" עם ג'ונה היל, עוד סרט פוסט-יוזי, מ-2007 בסך הכול, שמרגיש היום קצת מקריפ ומטריד - ויש מי שדואג להעלות על זה סרטונים ברשת). זו קצת הסערה שהרגה גם את סרטי בן סטילר ו-וויל פארל בקופות: למה להתאמץ להפיק קומדיה שכנראה תרגיז לא פחות ברשת ממה שתביא צופים לאולמות?
מצד שני, מה שלא יוצאים אליו לקולנוע היום - קיים בנטפליקס. "דברים מוזרים" היא כאמור הסדרה הגדולה בעולם, עם תקציב פסיכי של 270 מיליון דולר לעונה - זיכיון שעוד ירוץ שנים רבות - והיא לחלוטין סדרה של ג'ון יוז בנשמתה (אוקיי, עם המפלצות של ספילברג). כך גם קומדיות רומנטיות וסרטי נוער קלילים כמו "את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי". הבעיה היא כרגיל שבנטפליקס, אף אחד לא יודע את המספרים ואילו ההשפעה התרבותית - של הסרטים לפחות - זניחה.
לא רק סרטי תיכון
כדאי לזכור, יוז זה לא רק "סרטי התיכון של ג'ון יוז". מבעד למעטה החנוני-עדין-מבין נשים (כשהוא לא גונב מהן תחתונים), היה בו צד אחר, פרוע יותר, אנרכיסטי יותר. הגיחה הראשונה שלו להוליווד באה מחלקו בצוות הכותבים של מגזין ההומור הקאלטי National Lampoon, ומשם לסרט הבולט הראשון שכתב: "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים" עם צ'בי צ'ייס וחבורתו, על עלילות ומסעות משפחת גריסוולד משיקגו וניסיונותיה לצאת לחופשה (היו עוד שני סרטי המשך, גם אותם כתב). יוז אומנם מצא מהר מאוד את הקול הייחודי שלו בסרטי התיכון וצוות השחקנים הצעירים והפחות אגו-מניאקים מצ'ייס שטיפח - ובכל זאת, בין הסרטים שלו תמצאו תמיד גם רגל אחת בסרט המסע הכל-אמריקני. זה שמראה איך נסיעה אחת באוטו עלולה להתפתח לסיוט רב-שלבי שישבש לחלוטין את הסדר הקיים וכמעט יפרק את התא המשפחתי. זה נכון לגבי מה שהם כנראה שני סרטיו הטובים ביותר של יוז, כבמאי לפחות: "תקועים בדרך" מ-1987 עם סטיב מרטין וג'ון קנדי (במקור Planes, Trains and Automobiles, עדיין אחד משמות הסרטים הטובים בכל הזמנים), וכמובן, "שמתי ברז למורה" מ-1986 עם ברודריק (ובאנגלית Ferris Bueller's Day Off - שמות הוא ידע להגות, היוז הזה). כאן מדובר ביציר כלאיים: חצי סרט תיכון, חצי סרט מסע על ההשתוללות שמתרחשת כשהתיכוניסטים מבריזים מבניין הבטון המעצבן הזה שנקרא תיכון - ויוצאים במקום זאת ליום טיול בשיקגו. איזה סרט.
לחובבי אמריקה, אפשר גם לסכם את המקום המיוחד של יוז בתרבות האמריקנית במילה אחת: שיקגו. "עיר הרוחות", בירת המערב התיכון, לא זוהרת ומנותקת כמו החוף המזרחי והמערבי, לא "אין" אף פעם, עם חורפים ארוכים, פרברים מרוחקים ואוטוסטרדות בלתי נגמרות. בדרכו העקלקלה, יוז לימד אותנו להכיר ולהתאהב גם במקום הזה, הבורגני, הקפיטליסטי, הכל-אמריקני, שבו כולם קצת בודדים וחולמים על מקום מעניין יותר. במונחים ישראלים, הוא לא היה המשורר של תל אביב או ירושלים או שדרות, אלא של רחובות וכפר סבא. גם בהם יש הרבה ילדים אבודים.
מה שמוביל אותנו לסרט היוזי הגדול האחרון - לפי כל מבחן המצליח ביותר, אבל זה שלא בהכרח מזוהה דווקא איתו - שבו הגיבור לא יוצא למסע, אבל כל המשפחה שלו כן. והוא מתרחש בשיקגו, כמובן: "שכחו אותי בבית". יוז כתב והפיק, לא ביים (הפרחים לכריס קולומבוס, נער ספילברג, במקור). שם, במסע ההתבגרות של מקולי קאלקין, תמצאו את כל הטוב והרע שביוז: מצד אחד מעשייה מרדנית ואנרכיסטית לחלוטין, על ילד פרוע שכל חלומותיו מתגשמים: המשפחה שלו נעלמת באחת, והוא נותר להתבגר ולהתמודד לגמרי לבדו בבית עצום עם יותר מדי חדרים וצעצועים, חופשי להרוס ולקלקל ולאכול גלידה מתי שבא לו.
מצד שני, לצד האנרכיזם יש מגה-שמרנות: השיבה לסדר הטוב עוברת דרך חג המולד, הכנסייה, וההבנה שאמריקאי טוב חייב להגן על הבית שלו מפולשים כמו אחרון הגברים מצביעי טראמפ. ובתווך - הרבה פאן, ומשחקים, ושירים טובים. וכמובן הסצנה הזו שמקולי קאלקין מסתכל במראה, מנסה להתגלח כמו גדול, וצורח. ההתבגרות תמיד באה מוקדם מדי. וגם המוות. מתגעגעים אליך, ג'ון יוז.
