כשמנהל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק פנה ללימור תומר כדי שתנהל את המחלקה החדשה שלהם ל"אמנות חיה" הוא אמר לה שהתפקיד דורש "טאקט, סבלנות ודיפלומטיה". תומר לא התאפקה וצחקה לו בפרצוף: "אמרתי לו, אז בגלל זה אתה מראיין ישראלית?".
תומר (60), במקור מרמת השרון, חיה בניו יורק כבר כמה עשורים טובים, אבל מרגישה "100 אחוז ישראלית - ולפעמים זה רודף אותי. הישראליות עזרה לי לאורך הקריירה אבל לפעמים זאת חרב פיפיות. לפעמים זה תורם, לפעמים זה פוגע ומחזיר אותי אחורנית. יש בתעשייה המון סטריאוטיפים על ישראלים, חלקם נכונים וחלקם פחות, אבל אי אפשר להכחיש שיש לנו גישה מסוימת לדברים - לטוב ולרע".
היית מצפה מבן האדם הסביר שמקבל הצעה כזאת מהמוזיאון החשוב ביותר כיום בעולם להסתער עליה בלי לחשוב פעמיים. אבל תומר היססה. "אני מאוד עקשנית ומאוד נקשרת לדברים שאכפת לי מהם. אני לא מוותרת ואם אני נתקעת בקיר אז אני אמצא דרך אחרת להגיע למטרה שלי. ישראלים הרי תמיד מוצאים דרך. אז כשהמנהל הציע לי את העבודה אמרתי לו שזה לא כל כך מתאים לי. פשוט לא האמנתי שהם רציניים מספיק, שהם מוכנים לתת כזאת מחויבות לאמנות עכשווית. אמרתי לו: 'אתם מבינים שלא תדעו איך זה יצא בסוף? אמנות חיה זה לא כמו להזמין עבודה גמורה בעמלה, אתם תצטרכו לשפוך כאן הרבה כסף מבלי לדעת איך זה יגמר'. אז שאלתי שוב ושוב - 'אתה בטוח שזה מה שאתם רוצים?' הוא אמר 'כן כן', והבטיח שהוא מאמין בי".
מאז היא שם כבר למעלה מעשור, מנהלת ביד רמה את מחלקת ה-MetLiveArts ומי שהביאה למוזיאון לראשונה הופעות חיות של כוכבי ענק בתחומם כמו סטינג, פטי סמית ויותם אוטולנגי - אבל בעיקר גאה לתת במה לאמנים מתחילים ואמנות אוונגרד. ה-MetLiveArts היא מחלקה במוזיאון לכל דבר, ותומר, האוצרת הראשית והישראלית היחידה שכיהנה בתפקיד הבכיר אי פעם, רגילה כבר לשאלה מהי בדיוק "אמנות חיה". אפילו את הקולגות במוזיאון לא קל לשכנע בחשיבות שלה - כביכול אמנות ללא ערך גשמי.
"אנחנו מתעסקים עם אמנות של הופעות חיות - זה אומר מוזיקה, מחול, מייצגים, תיאטרון, אמנות הבמה - כל אמן שמשתמש בגוף שלו כדי לעשות יצירות אמנות", היא אומרת בריאיון מיוחד ל-ynet. "זה לא בהכרח רק כוריאוגרפים או קומפוזיטורים, זה יכול להיות גם אמנות השולחן, כמו המייצג שעשינו עם השף יותם אוטולנגי שכללה ארוחה עם שולחנות ארוכים אבל גם הופעה, והתבססה על תערוכה שהייתה אז במוזיאון על תקופת הצלבנים בירושלים. כשהקולגות שלי מדברים על אמנות זה בדרך כלל פסל, זאת תמונה, זה חפץ, זאת ארכיטקטורה. משהו פיזי. מה שאנחנו עושים - אין לו ערך קבוע בעולם. אפשר לתעד אותו, אבל זאת רק דוקומנטציה - זה לא הדבר האמיתי. אז צריך לשכנע גם בתוך עולם האמנות שמדובר באוצרות לכל דבר".
כתבות נוספות במדור אמנות:
אבל תומר לא לוקחת את זה אישי: "אוצרים תמיד עוסקים בשתדלנות לטובת חשיבות סוגת האמנות שלהם. לכולם יש את האתגר לשכנע לגבי חשיבות עבודתם. יש בעולם הזה מעמדות והיררכיות ולכולם תמיד יש רגשי נחיתות - אלה באמנות מודרנית מרגישים נחותים מול אמנות ציור מהמאה ה-19, ואלה מול הרנסנס. זה לא נגמר. לעשות המון לובינג זה חלק מהאתגר, אבל גם חלק מהריגוש".
מה ההבדל בעצם בין מחלקת "אמנות חיה" לבין ערבי תרבות והופעות שנערכים באופן שגרתי בהמון מוזיאונים ברחבי העולם?
"ההבדל העיקרי ביננו לבין הרבה מוזיאונים אחרים, למשל מוזיאון תל אביב שעושים סדרת קונצרטים - זה שאנחנו לא עושים משהו במנותק מהגלריות. אנחנו לא מבוססי נדל"ן. בהרבה מוזיאונים עורכים הופעות פשוט כי יש להם אולם שאפשר לנצל אותו. זה עונה על צורך בסיסי של אנשים, אבל אין לזה קשר אורגני למה שקורה בתוך הגלריות. בניו יורק יש כבר המון אולמי מופעים; קרנגי הול, לינקולן סנטר, רדיו סיטי - זה לא משהו שאנשים צריכים ממנו עוד. אנחנו, מנגד, מביאים ערך מוסף. דברים שיכולים לקרות רק ב-MET".
ובאמת, הרבה דברים יכולים לקרות רק במוזיאון עצום הממדים ועתיר המשאבים הזה, שמושך מדי שנה למעלה משישה מיליון מבקרים. "זה נכון, שום דבר היום בעולם לא משתווה לו", אומרת תומר. "לא רק המוזיאונים בארץ - גם המוזיאון הבריטי ואפילו הלובר. ובהתאם גם הציפיות מאיתנו. ה-MET מוביל כי הוא גדול ומקיף, והמחלקה שלי היא אחת הקטנות במוזיאון. החלק שלנו צנוע, אבל אנחנו עושים שיתופי פעולה עם כל הגורמים במוזיאון ובגלל זה יש לנו אימפקט גבוה. אנחנו עובדים עם אמנים שחיים בכאן ועכשיו, מזמינים אותם למוזיאון ונותנים להם את כל המשאבים שהם רק צריכים כדי לקדם את האמנות שלהם - וזאת באמת הזדמנות שאין כמותה. בעצם הגיוס שלי, ה-MET נתנו למעשה מחויבות מאוד גדולה לאמנות עכשווית והבינו את הטרנד של 100 השנים האחרונות במסגרתו אמנים משתמשים יותר ויותר באמנות חיה כדי להביע רעיונות ופילוסופיה".
לפני שהגיעה ל-MET, עבדה תומר במוזיאון וויטני לאמנות, עוד מוסד ניו יורקי ותיק, אבל היא אומרת שלא ניתן בכלל להשוות בין השניים. "הכוח של ה-MET הוא בכך שהוא מדבר לכולם. לא כל אחד יגיע לוויטני, אבל כולם מגיעים ל-MET. רוב האנשים בעולם רוצים לראות את ההיסטוריה היוונית, הרומית, אמנות אימפרסיוניסטית, הם לא מכוונים לאיזה אמן פרינג' משנות ה-70 וכנראה לא היו קונים כרטיס לתערוכת יחיד בדאון טאון. זה קהל שלא מגיע מוכוון מראש, ואין לו את המכשול הסטיגמטי. אנחנו מקווים שאמנות תדלג מעל חסמי המוח ותנחת לכם ישר ללב. זה מה שכל כך משך אותי ב-MET, שהוא כלל-עולמי וגם היסטורי. אם בוויטני מתמקדים במאה השנים האחרונות באמריקה, המט חוזר אחורה 5,000 שנה ומקיף את הכול".
"שיהיה ברור", תומר ממהרת לסייג, "את כל מה שאני יודעת היום למדתי בוויטני. יש לו מורשת מאוד חשובה ומפוארת, בשנות ה-60 וה-70 כל האמנים הכי חשובים ונחשבים הופיעו בגלריות שלו". תומר הייתה האוצרת הראשונה של מחלקת האמנות החיה של המוזיאון, ואם עד אז היא התקדמה בקריירה בין מקומות פחות או יותר דומים, "כמו מתפוח לתפוח" - לעבור מהוויטני ל-MET היה מבחינתה "כמו לעבור מתפוח לפיל". "זה היה מעבר מאוד מפתיע. אבל עכשיו אני יכולה לעבוד על קנבס הרבה יותר רחב. אני יכולה להיות בדיאלוג עם אמנות מכל מקום בעולם ומכל תקופה; יום אחד בימי הביניים, למחרת במצרים העתיקה ומחרתיים בבבל".
ומה עם אמנות ישראלית?
"אין לי איזו אג'נדה לקדם דווקא אמנים ישראליים. האג'נדה שלי זה לקדם אמנים שמוכנים לקחת על עצמם את ה-MET. מי שיש לו תיאבון. ברור שמטבע הדברים יש לי יותר גישה לאמנות ישראלית, אבל בסוף אני מודדת עבודות לפי האמנות שלהן. בכלל, אני מאמינה שאמנים הם אזרחים של העולם. יש אמנים שמגיעים מכל מיני מקומות אבל בסופו של יום, הם תמיד איכשהו בתנועה והם שייכים לעולם".
בכל זאת, היא מסכימה לנקוב בשם של אמנית ישראלית אחת שמסקרנת אותה במיוחד בימים אלה: עפרי כנעני. "היא מתעסקת בווידאו, אודיו וטקסט וגם ההופעות האומנותיות שלה מאוד כוללניות, והנושאים תמיד קשורים לישראל ויהדות. אני מאוד אוהבת אותה. עוד נשמע עליה רבות".
"אין אצלי הפרדה בין חיים לעבודה"
תומר נולדה ברמת השרון לאם פרופסור במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה, ולאב שעבד בתעשייה האווירית ובמסגרת תפקידו לקח את המשפחה להרפתקת רילוקיישן בניו יורק. תומר, שהצטיינה בניגון בפסנתר, הייתה רק בת 13 כשהתקבלה לבית הספר לאומנויות הנחשב בעולם, ג'וליארד, שם נשארה עד לימודי התואר השני בנגינה על הכלי. בסיום הלימודים חוותה "קצת משבר עם כל הסיפור של המוזיקה. שמתי לב שיותר מעניינת אותי מוזיקה עכשווית ממוזיקה קלאסית. לא שאני לא אוהבת את שוברט ובטהובן - פשוט יותר מעניין אותי מי השוברט והבטהובן של היום. אז גם הבנתי שפחות מעניין אותי להיות בקדמת הבמה, אלא לעזור לאמנים של אמנות עכשוויות להגיע לקהל".
אחרי הדוקטורט מ-NYU באסתטיקה של אמנות ויזואלית, היא קיבלה את עבודתה הראשונה כאוצרת באקדמיה למוזיקה בברוקלין (BAM) והתמקדה בהופעות עכשוויות של מוזיקה, אופרה, בלט ומחול ("זה המקום שעיצב אותי"), משם לוויטני, ואחרי עוד כמה תחנות בדרך, נחתה בסוף ב-MET. בין לבין הכירה את בעלה, במקור מטקסס. "הוא לא מדבר עברית וגם הבת שלנו לא. עד היום היא מאוד כועסת עליי שלא לימדתי אותה בבית. ובצדק, כי אני מאוד מתחרטת על זה. אבל הדת שלי ושל בעלי תמיד הייתה 'דת המוזיקה', ובהתאם באמת שלחנו אותה לבית ספר דתי: בית ספר למוזיקה".
ההסבר להישגי הקריירה שלה, לדבריה, פשוט: "הייתי תמיד מאוד מפוקסת על אמנות עכשווית. זאת נהייתה המומחיות והנישה שלי". וגם, היא מודה, "אין אצלי הפרדה בין חיים לעבודה. המונח 'work-life balance' - זה לא משהו שגדלתי איתו. העבודה שלי היא חיי. אחרי הבת שלי זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם. כשאני נוסעת למקומות בעולם אנשים תמיד שואלים אותי אם אני נוסעת לכיף או לעבודה, ואני תמיד עונה - מה ההבדל? כל פעם שאני בחו"ל דבר ראשון אני מחפשת אמנים חדשים - מי עושה מה, איפה נעשתה עבודה מעניינת. כי אלה החיים עצמם. כשמישהו אומר לי אני מחפש 'work-life balance' אני חושבת לעצמי שהם לא בעבודה הנכונה.
והם חושבים לעצמם - היא וורקהולית.
"זה לא וורקוהוליזם. וורקוהוליזם זה הפחד שאם לא תעבוד 20 שעות ביום אז משהו גרוע יקרה. אני מגיעה לזה ממקום של אהבה ותשוקה, לא פחד".
אלא שגם התמסרות טוטאלית לעבודה לא בהכרח יכולה אל מול תקרות הזכוכית בתעשייה. "אני אומנם לא מרגישה תקרת זכוכית מבחינת ישראליות, אבל אני כן מאוד מרגישה אותה על בסיס מגדר. אין הרבה מנהלות מוזיאון. יש המון ראשות מחלקה ואוצרות, אבל כשזה מגיע לטופ - זה נעצר. זה לא רק בתחום שלי, אלא בכלל באמנות. למשל, איך יש בתזמורת כל כך הרבה נגניות, אבל אין מנצחת? כשהחליפו את זובין מהטה לא יכלו להביא אפילו אופציה נשית אחת? אין לי שום דבר נגד להב שני, אבל איך יכול להיות שבכל התזמורות המובילות אין מנצחת אחת בנמצא? הטופ חסום. לצערי בשביל זה צריך פין".
זה היעד הבא מבחינתך, לנהל מוזיאון?
"לא, אני מאוד אוהבת לעבוד ישירות עם אמנים ואני בדיוק במקום שמתאים לי היום. מנהלים צריכים לעבוד עם עובדים, וזאת לא השאיפה שלי. השאיפה עכשיו היא שתהיה לנו הצלחה ללא עוררין, ושלא תהיה שאלה בכלל שאמנות חיה זאת הדרך קדימה. לא רק ב-MET; שגם מוזיאונים אחרים כמו מוזיאון תל אביב ילמדו ויתנו את המחויבות הזאת לאמנויות הבמה. הלוואי שמחר בבוקר אקבל שיחת טלפון ממוזיאון תל אביב וישאלו אותי מהצד השני של הקו, 'לימור, איך עושים את זה?'".
אם מוזיאון תל אביב היו קוראים לך לדגל, היית לוקחת את התפקיד?
"הייתי שוקלת. אבל בכל מקרה, מה שבטוח הוא שהייתי עוזרת להם לחשוב על זה. כל מה שהם צריכים זה את המוטיבציה והאמביציה לעשות את זה. יש כל כך הרבה אנשים מוכשרים בארץ, גם אמנים וגם אוצרים וגם אנשי ניהול - יש הרבה כישרון, פשוט צריך לתת לזה מקום. להראות מחויבות".
מחסור באמביציה הוא לא האתגר היחיד של הז'אנר, אלא כמו תמיד, "לגייס כספים", אומרת תומר. אבל גם "הקושי להעביר את המסרים של האמנים מהבמה לתוך הגלריה. זה לא קל, וצריך לעשות את זה עם הרבה זהירות".
שני האתגרים האלה דווקא מקבלים מענה ישיר בטרנד הנוכחי בעולמות המוזיאונים: "המוזיאונים המובילים היום מתחילים יותר ויותר לשים לב בצורה עקבית למבקרים שלהם, וזה דבר מאוד חיובי", היא מוסיפה. "בעבר הייתה מעין גישה של 'אני אוצרת ואני עושה תערוכה מאוד חשובה לתחום שלי, וגם אם זה לא מעניין את הקהל ואף אחד לא בא - לא אכפת לי'. היום באופן כללי לאוצרים יותר חשוב לחתור למגע עם הקהל, למשוך, להעסיק אותו. הרבה מקטרגים אומרים שזה מוריד את הרמה, שזה שטוח ופשוט מדי, שזה מסחרי, אבל זה לא בהכרח. אם אתה משתמש בשפה הזאת אתה יוצר מחסום מלאכותי בין אלה שנהנים מאמנות לאלה שלא מספיק 'מתוחכמים' כביכול ולא מגיע להם.
"אנחנו האוצרים פשוט צריכים לעבוד קצת יותר קשה כדי למשוך קהל לא מקצועי, אלא רחב יותר. היום יותר מתמיד אנחנו מאוד רוצים למצוא מה מעניין אותו". ולדבריה מדובר בטרנד גורף, גם מעבר למוזיאונים: "למשל קונצרטים - היום אנשים מוחים כפיים בין הפרקים של הסימפוניה. פעם זה היה ממש טאבו, היית נחשב ברבר או לא שייך למקום אם מחאת כפיים. היום זה קורה המון, והמנצחים מאפשרים את זה. מה שחשוב הוא לאפשר מעורבות של הקהל, לתת לו להרגיש שייך וכלול. זאת המטרה. זה טרנד מאוד חיובי והלוואי ויביא לכך שיותר אנשים יגיעו למוזיאונים. בסופו של דבר העוצמה של עבודה של מרתה גרהם תשפיע על כל מי שיראה אותה. אולי לא דרך המוח של הצופה, כי אין לו איזה דוקטורט במחול, אבל הוא יבין דרך הגוף, דרך הלב. וזאת אותה השפעה".
ואיזו עבודה השפיעה עליך הכי הרבה בכל שנותיך בתחום?
"כוריאוגרפיה של רקדן הבלט סילאס פארלי. נורא רציתי שהוא יופיע אצלנו ולקחתי אותו ל-MET כמה פעמים לסיבובים של שעות בתקווה שמשהו יידלק אצלו ויצית יצירה. אחרי שמונה חודשים הוא פתאום חזר אלי עם רעיון - הוא רצה לעשות יצירה משירים של רוחות רפאים, של נשמות. יצירה שתיקח את המתבונן מבדידות לקהילה. חשבתי על זה קצת ואז אמרתי לו - אין קהילה שחיה היום יותר בבדידות מאשר אסירים בבית כלא. למה שלא נמצא אסירים שהם מוזיקאים ונבקש מהם לכתוב יצירות מודרניות? במשך שנה שלמה נסענו לכלא סן קוונטין בקליפורניה וערכנו אודישנים לזמרים. היו שם כישרונות מדהימים - זמרים, גיטריסטים, אפילו להקה שלמה. בחרנו קטעים של מוזיקה ושירה שבוצעו על ידי אנשים שכנראה לא יצאו מהכלא לעולם - וזה היה מדהים. הבאנו את הסאונד ל-MET ופארלי עשה כוריאוגרפיה לקטעים שלהם. זה נגע בהמון נושאים היסטוריים ועכשוויים בצורה כל כך רגישה - וזה הצליח לחבר אנשים שכנראה לעולם לא יצליחו להגיע למוזיאון בעצמם. זה היה מאוד אמוציונלי. הרבה אנשים בכו. גם אני".
