Firestarter (1980), אחד מספריו הפחות מוצלחים של סטיבן קינג, יצא לאור בישראל בשנת 1996 תחת השם הטעון מוסרית ודתית "אש זרה". יש סיכוי לא רע שקוראי הספר בעברית כבר הכירו את "יורקת אש" (1984), העיבוד הקולנועי הירוד בכיכובה של דרו ברימור הצעירה.
"משחקת באש" – טריילר
אין טעם למנות את כל כשלי "יורקת אש" אבל לכמה מהם ראוי להתייחס. הגיבורה הפירוקינטית (השולטת באש באמצעות כוח המחשבה) שרלין "צ'רלי" מגי, גולמה על ידי ברימור, שהייתה אז בת 8, צעירה וחמודה מדי לתפקיד. הקצב המשתהה מותח את הסרט לכמעט שעתיים, הבחירה הבעייתית בשחקן הלבן ג'ורג' סי. סקוט לתפקיד של יליד-אמריקאי, האפקטים לא מרשימים, והמשחק של כל המשתתפים עצי. חוץ מנוסטלגיה לא מבוקרת אין כל הצדקה לשוב ולצפות בסרט.
ביקורות סרטים נוספות:
הגרסה הנוכחית הקרויה "משחקת באש" אינה רעה כמו הקודמת, אלא רעה בדרכים אחרות. זהו סרט דל תקציב, מרושל תסריטאית, כעור חזותית ומשמים חווייתית. תקוותם של יוצריו שהוא יהיה חלק ראשון בטרילוגיה היא בגדר הזייה מעוררת השתאות.
קשה לפספס את ה-DNA של קינג בעלילת Firestarter ועיבודיו הקולנועיים. ילד/ילדה בעלי כוחות על-טבעיים שמתפקדים כהחצנת מצב רגשי, ארגון ממשלתי חורש מזימות, פוטנציאל (אם לא מימוש) להרס בקנה מידה קטסטרופלי. דחיקת צעיר בעל יכולות לפינה מובילה לאובדן שליטה קטלני.
זה עבד מצוין ב"קארי" (1974), ספרו הראשון של קינג, ובעיבוד המעולה של בראיין דה פאלמה (1976) בכיכובה של סיסי ספייסק. ב"קארי" הגיבורה הייתה לכודה בין פטיש האכזריות של הנערות בתיכון לסדן של האמא הפנטית דתית-פסיכופתית שלה. דה פאלמה ידע איך לממש את האלמנטים הקיצוניים של העלילה באמצעות תנופה סגנונית. הרמזים שיש לאורך הסרט לכוחות הטלקינטיים של הגיבורה מובילים לאחת מסצנות הנקמה הבלתי נשכחות של הקולנוע. זאת להבדיל מהצפידות הסגנונית המתיימרת "לעגן את הסרט במציאות" של "משחקת באש".
ההחלטה להסתפק במשך של 94 דקות' (לעומת כמעט שעתיים בעיבוד הקודם) נראית, במבט ראשון, כהידוק נדרש של העלילה. אבל המניע האמיתי הוא חיסכון תקציבי ושימור של אלמנטים עלילתיים שבהם לא נעשה שימוש לסרטים הבאים. גישה זו משקפת רעה חולה של תעשייה ששכחה איך לחשוב ברמת הסרט הבודד, וכושלת בניסיון להפוך כל הפקה לגרעין לסדרת סרטים (שהיא בעצמה חלום על שרשור הסדרה ל"יקום סרטים").
חלק מספריו של סטיבן קינג יכולים להציע עלילות אימה שקל לעצב אותן מחדש לז'אנר גיבורי-על. אולפני בלומהאוס ממילא לא יחזיקו אף פעם בזכויות לגיבורים של מארוול ו-DC, ולכן יש היגיון כלכלי, גם אם מעט ערך יצירתי, בניסיון לחפש חלופות ממין זה, ולנסות לפתח אותן לסדרת סרטים.
בשנים האחרונות נעשו לא מעט סרטי גיבורי-על קודרים שבמרכזם ילדים/מתבגרים צעירים בעלי כוחות - "לוגאן" (2017) סרט המסע הקודר שבו חוברת לוולבורין המזדקן ילדה שפותחה כמוטאנטית למטרות לחימה, "ברייטברן" (2019), מעין גרסת אימה לסיפורו של קל-אל, או הסרט העלוב "המוטנטים החדשים" (2020) שחתם את סדרת "אקס-מן". שלא לדבר על הדמות של "אילבן" בסדרת הטלוויזיה המצליחה "דברים מוזרים", שעוצבה בהשראת צ'רלי וקארי של סטיבן קינג.
ראיין קיירה ארמסטרונג, השחקנית המגלמת את צ'רלי, היא בת 12. הבדל משמעותי בין ילדה בת 8 שיש לה יכולת מוגבלת להבין את סביבתה (כפי שהייתה הדמות שגילמה ברימור), ובין מי שמצויה על סף גיל ההתבגרות. הבדל זה לא מנוצל באופן מספק כדי לתת לדמות, ולאינטראקציות שלה עם מבוגרים, עומק ועניין.
בשונה מהעיבוד הקודם הסרט לא מתחיל בשלב המנוסה של הגיבורה ואביה, אלא מבסס את המערכת המשפחתית שעתידה להיות מנותצת לפני הבריחה. אנדי (זאק אפרון) ו-ויקי (סידני למון), ההורים של צ'רלי, השתתפו כשהיו סטודנטים בניסוי בו הוזרק להם סם פסיכואקטיבי שהעניק לו כוח טלפאתי ולה כוח טלקינטי. הילדה שנולדה להם נושאת שילוב של הכוחות אבל בעוצמה רבה הרבה יותר, ובתוספת היכולת ליצור גלי אש קטלניים, בהתאם לעוצמת הרגש שהיא חשה. חבורת אקס-מן בילדה אחת.
בתחילת הסרט משפחת מגי חיה בתנאי דלות ומתחת לרדאר. אנדי ו-ויקי מודעים לסכנה שעשויה לעצמם ולאחרים עם התפתחות הכוחות של צ'רלי, אך גם לזו הנשקפת מארגון הצללים הממשלתי המכונה "החנות", שחומד את כוחותיה של הילדה. קפטן הוליסטר (גלוריה ראובן), המנהלת החדשה של "החנות", רוצה ללכוד את הילדה. ד"ר ג'וזף וונלס (קורטווד סמית') – המפתח של החומר שבו נעשה שימוש בניסוי, טוען שסכנתה העתידית היא כה רבה עד שמוטב לחסל אותה. הוליסטר שולחת את צייד הראשים ג'ון ריינבירד (מייקל גרייאייז) ללכוד את צ'רלי ולעשות זאת מבלי להתחשב בדבר. ההתקלות האלימה של ריינבירד עם משפחת מגי תוביל למנוסתם של האב אנדי והבת צ'רלי.
כל דבר ב"משחקת באש" מתון לכדי מכשלה. לראיין קיירה ארמסטרונג אין נוכחות פראית ורבת עוצמה הנדרשת ברגעים בהם הלהבות אמורות לעלות. התקציב הדל ניכר במספר הזעום של דמויות בכל סצנה, בסטים חסרי הייחוד, באפקטים הלא מזהירים, ובמה שנראה כחיסכון מופרז בשימוש בגופי תאורה. העלילה כוללת לא מעט פגמים בסבירותה, ובמהלך הצפייה יש תחושת דשדוש חרף משכו הצנוע של הסרט. למעט סצנה קצרה, 40 דק' לתוך הסרט, שבה צ'רלי שורפת חתול, קשה לחשוב על רגעים נוספים שייזכרו בו. גם סצנה זו לא זכורה בגלל מעלותיה הקולנועיות, אלא רק בגלל האכזריות שבדבר.
זהו סרטו השני של הבמאי קית תומאס. סרטו הקודם "שמירה" (The Vigil, 2019), שעסק ב"דיבוק מבוכנוולד" בקהילה אורתודוקסית בברוקלין, זכה לביקורות טובות. כאן חובר אליו התסריטאי סקוט טימס ("האלווין 2: הנקמה" מ-2021) והתוצאה מאכזבת ומיותרת.
