עוד לפני הטקסטים, הלחנים, ההפקה המוזיקלית או איכויות השירה, "עם או בלי לאהוב", האלבום החדש של עדן בן זקן הוא בעיקר מפגן כוח. חוץ מהזמרים והזמרות שהיא בחרה לארח, רשימת הקרדיטים הארוכה מאוד של השותפים ליצירת האלבום השישי במספר של בן זקן, כוללת בין היתר את אבי אוחיון, קרן פלס, יעקב למאי, רון ביטון, אושר כהן, ינון יהל, מתן דרור, צליל קליפי, אודיה אזולאי, גיא דאן, ירדן "ג'ורדי" פלג, תמר יהלומי ויהונתן קלימי, סתיו בגר, איתי שמעוני, אופיר כהן, טל "טליסמאן" בן נון וגלעד "MARKO" מרקוביץ', אלון פרץ, ערן קאשי, דור ברין, ליאור אברמוב, משה בן אברהם, אופק יקותיאל, נתנאל ששון וכפיר עזרן.
חלק לא מבוטל מהמוזכרים ברשימה הזו נחשבים לאנשים היותר עסוקים בפופ הישראלי בשנים האחרונות. שווה להתעכב רגע נוסף על הכמות, שכן יש מצב שבמהלך הפלישה האמפיבית של בעלות הברית לחופי נורמנדי השתתפו פחות אנשים מאשר ביצירת האלבום "עם או בלי לאהוב". המסה הזאת אומנם לא הוציאה תחת ידיה יצירת מופת שיחזרו אליה בעוד כמה שנים לכתבת נוסטלגיה שתבדוק כיצד הוא שינה את עולם הפופ, אבל הם בהחלט ממלאים את ההוראה היחידה שניתנה להם - תעשו שהיה לנו קצת שמח עכשיו.
עוד במדור מוזיקה:
עוד נגיע לטקסטים, מבטיח, אבל לאחר כמה האזנות ל"עם או בלי לאהוב" הוא הולך ומתגלה כאלבום פופ, וליתר דיוק - כמוצר פופ שמאוד מתאים לישראל של 2022. מדינה חמה, מאוד דביקה, לא ממש מעודנת או מתוחכמת, אבל גם אחת שמחפשת (ומוצאת) לא מעט סיבות למסיבה. בן זקן באמת באה בטוב, היא יודעת להעלות חיוך, ופה ושם לאורך האלבום אפשר גם להאמין לה ואפילו ליהנות בלי ציניות. כמו למשל משיר הנושא הפותח, שהוא גם אחד מהרגעים היותר טובים באלבום.
בהינתן שכבר לא מצפים ממוזיקת פופ לשנות את העולם, אלא רק לנסות ולתאר את המקום והזמן בהם היא נוצרת - בן זקן ושותפיה הרבים עומדים ביעד שהם הציבו לעצמם. בניגוד למה שהגברת שרה בעבר, כאן דווקא יש פזמונים, ועם חלקם אפשר גם לרקוד. כצפוי, מרבית החומרים של בן זקן מכוונים לרגליים, ו"עם או בלי לאהוב" הוא אלבום קיץ מובהק המוגש בטמפרטורה של 35 מעלות בצל. מכיוון זו העונה המהבילה בשנה גם המוזיקה פה נדבקת מההאזנה הראשונה ולא יורדת גם במהלך שפשוף עיקש עם מקל של ארטיק. במינון נכון זה אפילו לא כל כך מזיק כמו שזה נשמע.
המילים בשיריה של בן זקן, שכבר עוררו סערה ולא בפעם הראשונה - הם בסופו של דבר רק תירוץ, או מעין הכרח שיש להדביק על הביט כדי שלא יהיה שם שקט. המילה "לב" למשל, מופיעה לאורך 15 שירי האלבום של בן זקן, בשלל ההטיות האפשריות, הרבה יותר מאשר בספר לימוד של מתמחה שנה ג' בקרדיולוגיה. אצל בן זקן קשה לאתר מנעד או דקויות, מרבית הטקסטים בשירים שלה הם קצת כמו ברומטר מקולקל שמסוגל להראות רק מצב חום אחד - קפוא או לוהט.
ועדיין, הזעזוע שהיא מצליחה לעורר בקרב חלק מהקהל קצת מוגזם. WTF למשל, הוא ממש לא שיר הפופ הכי מסוכן לגופם ולאוזניהם של ילדנו הרכים, שיצא כאן בשנה האחרונה. הוא אולי רחוק מלהיות מניפסט של העצמה נשית כמו שהיו כמה מבקרים התעקשו לראות בו, אך הוא לפחות לא מכליל בגזענות קבוצות שלמות שחיות כאן (כמו במקרה סערת "קאקדילה" של עומר אדם) או מציג נשים כחפצים על מדף בחנות (כמו למשל בחלק מהקליפים של סטטיק ובן אל), שגם אותם הילדים שלכם צורכים בלופ.
הדבר הכי קל עבור מבקר מוזיקה זה לבטל את בן זקן והקולגות שלה. אבל מדי פעם אפשר להניח את הסנוביזם בצד ולהשתדל להגיע נקי. במציאות שבה אצל מרבית המתחרות של בן זקן על התואר "זמרת פופ ישראלית בת זמננו" קשה לאתר שיר עם מלודיה לכל אורכו, מרבית הלחנים ב"עם או בלי לאהוב" הם לא רעים, ואפילו קטע קלאברי וצפוי על גבול הוולגרי כמו WTF עובד בהנחה שמקפידים על מינון ההשמעות בבית.
כשבן זקן לא עוסקת במראה שלה, בסיבובי שופינג, בהכנות למסיבה הקרובה או באהבה שיש או שאין לה, היא מוצאת גם רגע לביטוי של אמונה עממית באבא שבשמיים כמו למשל בשיר "הבת שלך" ("תגיד לי אבא אז לאן הולכים בסוף / פרופיל שקרי הכול פה חומרי / חייב כאן מבול שישטוף / תשלח לי מלאך של ברכה / אחרי הכול אני הבת שלך"). הבלדה הזאת היא אחד מהקטעים היותר טובים באלבום. לעומתה, "דינרו" הוא קטע דאנס לטיני מנג'סס למדי הכולל שורה שתעשה שחור בעיניים לכל מורה ללשון ("שמתי על עצמי מכנס קטן / מכנס קטנטן").
זה אלבום שהוא רכבת הרים או הזמנה להפרעת קשב. פעם בלדה, פעם דאנס, פעם סלסולים, בוסט לטיני, ופעם קריצה למוזיקה שחורה. חוץ מבקשת עזרה מההוא שכן או לא נמצא שם למעלה, בן זקן פונה בבקשה לקבלת ישועה, או לפחות עזרה במציאת דייט - גם מסירי, העוזרת הקולית של אפל. לא בטוח שסירי מכירה את המילה "כפרה", אך יש מצב שעד לעדכון הגרסה הבא שלה היא כבר תשלים פערים.
בניגוד ל"סירי" המרגיז מוזיקלית, "פילטרים יפים" עם עדן חסון הוא דווקא שיר פופ מוצלח, על שיתוף פעולה המיותר שלה עם אייל גולן ("אלף כוכבים" מוטב שלא להרחיב את הדיבור). גם "כמה שנים", עם הפתיחה שמזכירה קצת את "ציפור מדבר" של אתניקס, רחוק מלהיות רע. גם באגף המילים המנסות לתאר כמה כואב לבן זקן בלב ("יצאתי לבלות אתמול עם מישהו אחר / הוא לא כמוך אבל יש בו מהכול / אז למה רק ממך תמיד קשה לי לשחרר").
"בסוף כל יום" הדואט של בן זקן עם זהבה בן החותם את האלבום, הוא סוג של סגירת מעגל והעברת מקל יפה בפופ הים-התיכוני. לפני 31 שנה פחות חודש "קטורנה מסאלה" היה להיט הקיץ הגדול של אתניקס שהכניס את בן לכל בית - הפעם לא דרך החלון האחורי, אלא דרך הדלת הראשית. עוד מוקדם להמר כיצד יזדקן הדואט המסתלסל החדש של השתיים (שגם הופיעו ביחד), אבל הוא חותם אלבום שהוא ניצחון עבור בן זקן והקהל שלה, וגם סגירת מעגל של הכוכבת הנוכחית עם זו שהיוותה לה השראה בתחילת דרכה.
היו ימים שהפופ העברי נשמע אחרת ושהשיר שכבש את המקום הראשון במצעד השנתי היה "סליחות" של יהודית רביץ. זה קרה ב-1977, והרבה דברים השתנו במוזיקה מאז. הימים האלו לא ישובו עוד, וגם זה בסדר גמור. גם בחו"ל הזמרות ששולטות בצמרת התעשייה הן ניקי מינאז' ודואה ליפה ולא קייט בוש. בן זקן, היא זמרת הפופ שהכי נכונה לישראל הנוכחית. היא לא שואפת לכבוש את העולם, אלא מתמקדת בחיזוק המקף המחבר בין "הפופ" ל"ים תיכוני". עבור לא מעט ילדות שחיות פה היא מודל אותנטי לחיקוי, בדיוק כמו שזהבה בן ושרית חדד היו עבור בן זקן לפני עשרים שנה. לא חייבים להצדיע לפופ שלה, אבל מוטב שלא לזלזל בו.
