תארו לכם שאתם גרים במרכז תל־אביב, ורואים כל יום את ברי סחרוף מטייל למטה עם הכלב שלו. ונניח שממש באותו זמן אתם מסיימים לעשות סרט שתמיד חלמתם לעשות, רק מה, חסר לכם שיר נושא.
אתם כבר רואים לאן זה הולך – וגם אילן הייטנר ראה מיד: "תמיד הייתי רואה אותו עם הכלב מהמרפסת, ויום אחד, אחרי שהסרט היה מוכן, אזרתי אומץ ורצתי למטה: 'ברי, סליחה, אני מתנצל ולא רוצה להפריע, בטח המון פונים, אבל אני זה שכתב את 'חוכמת הבייגלה' ועכשיו עשיתי ממנו סרט, אולי במקרה תוכל לצפות בו ולכתוב לנו שיר נושא?'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
סחרוף דווקא לא דחה על הסף. "הוא הסתכל עליי ואמר: 'טוב, בסדר, תעביר לי קלטת ואשתדל לראות'. שמתי לו בתיבת הדואר קלטת VHS של פעם, ואחרי כמה ימים הוא התקשר: 'ראיתי, אחלה, אהבתי, תן לי כמה ימים, אני אנסה לחבר משהו'. זו הייתה נקודת אור אחרי כל המלחמה הזו שעברתי עם הסרט. פתאום ברי הגדול, בבית שלו, עם הגיטרה האקוסטית, מחבר לי מוזיקה, ואני הקטן צריך להגיד לו אם אני אוהב את השיר שלו? זה היה דמעות. ואז הוא הביא את מיכה שטרית ושניהם נכנסו עם זה לאולפן".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה סיפור סינדרלי די טיפוסי להייטנר - שבדיוק בתאריך המושלם 22 לפברואר 2022 יחגוג סרטו "חוכמת הבייגלה" (המבוסס על ספר הביכורים שלו באותו השם) 20 שנה. הצפייה בסרט כיום אינה קלה - הוא מצולם רע, השפה בוטה, הבדיחות סקסיסטיות - ועדיין, קשה להכחיש את מעמדו הקאלטי ואת האופן שבו הפך למייצג של תקופה.
אדם אחר היה חוגג בשקט בבית, אבל הייטנר הוא אדם לגמרי אחר ולכן החליט לכנס את השחקנים, מפיק הסרט וגם קהל מעוניין להקרנה חגיגית ופאנל בסינמה סיטי גלילות. למה? "הסרט הזה היה ניצחון של לעשות את הבלתי אפשרי, ומשקף תקופה שהייתה וחלפה, ולמה לא קצת להיזכר בעבר, בדברים הטובים והפחות טובים שעשינו כולנו? זו סגירת מעגל של 'ככה הייתי והיום אני במקום אחר'. אני מחבק את העבר שלי. לא יכול להצטער על מה שהייתי".
מי הוא היה? תזכורת למי שנולדו בשנות ה־90 ומעלה: גולן (בן דמותו של הייטנר, בגילומו של גיא לואל) הוא רווק תל־אביבי שמחפש זוגיות וגם את עצמו ומסתובב בחברתם של דושים־בטרם־הומצאה־המילה כמו יוסי ובצל (במלעיל), וגם גיא (גויה), שמתעקש להכיר לו את אחותו דקלה (אסנת חכים), ומכאן העלילה מסתבכת. לגולן ולגויה יש רק הסכמה אחת: כל 22 בפברואר בשתיים בצהריים הם נפגשים בחוף הים. מכאן גם המועד המתוכנן ליום חגיגות 20 השנים לסרט.
הייטנר, 51, נשוי כיום לאלונה ואב לארבעה ילדים בגילי 6־13, השלים לפני כחודשיים את הסיבוב הבורגני ועבר משכונת בבלי התל־אביבית לרעננה. מאחוריו שישה ספרים נוספים והוא גם מדריך יוגה, מנחה סדנאות כתיבה וסדנת זוגיות שפיתח יחד עם הרב כפיר שחר, לוחם דובדבן לשעבר, רחוק מרחק עצום מהרווק המבולבל שכתב ב־98 את "חוכמת הבייגלה".
בשביל גולן, מותר לנחש, כל זה עשוי היה להיראות כמו סיוט בורגני, למרות שהייטנר מתנגד לקביעה: "אני חושב שגולן תמיד רצה את זה", הוא אומר. "וחלק מהתסכול ומההתנהגות שלו נבע מזה שלא הצליח להגיע לשם. גולן לא היה מופתע לראות אותי כמו היום".
כלומר שבסוף כל גולן הולל יש אילן הייטנר מרעננה, נשוי עם ארבעה ילדים ומשכנתה? קצת עצוב.
"זה הכי כיף בעולם. ככל שאני יותר מתקדם בחיים יותר טוב לי. אני לא מתגעגע לכלום ובטח לא לרווקות ולבלגנים".
באופן כמעט צפוי, הייטנר גם מתחזק קלות. "אני לא דתי כמו שאת מדמיינת", הוא מבהיר מיד, "אני נראה נורמלי, רגיל. אין לי כיפה ואשתי לא עם כיסוי ראש. פשוט לקחנו על עצמנו שבת, כשרות, נידה. דברים שמיטיבים עם החיים שלנו כזוג וכמשפחה".
ועדיין, תהילתו יצאה דווקא על תיעוד כמעט מדויק של תקופת רווקותו ב"חוכמת הבייגלה". אז בוגר תיכון אלון ברמת־השרון ושירות צבאי ביחידת קשר ששייכת ל־8200, הייטנר מצא את עצמו בתחילתו של המסלול המקובל, להלן טיול במזרח ואז לימודים. "למדתי כלכלה, אבל כשסיימתי את הלימודים לא הצלחתי להתקבל לעבודה. לא הבנתי מה רוצים ממני".
חייו החברתיים, מאידך, פרחו. "הייתה לי אז חבורה מרמת־השרון עם בחור בשם בצל, שהוא אחלה בן אדם, וגם גויה היה. חבורה של דבילים כאלה שעושים שטויות. אבל אהבה לא הייתה לי ומתוך מקום של תסכול – שחברים שלי מתקדמים ומצליחים ואני לא – התחלתי לכתוב, מה שהפך ל'חוכמת הבייגלה'. בחרתי בשם הזה כי אמא שלי אהבה אותו".
אבל גם אהבתה של אמא לא הספיקה כדי לרשום הצלחה מסחרית. "אף אחד לא רצה להוציא אותו לאור", הייטנר זוכר. "לא היו אז הוצאות פרטיות, שכל אחד מוציא לאור את השטויות שלו. אז בסוף הוצאתי אותו לבד, הדפסתי גלויות עם פרק מהספר וחילקתי ברחובות תל־אביב: 'בבקשה, זה ספר טוב, חבר שלי כתב'. אפילו לא היה לי נעים להגיד שאני כתבתי. עבדתי באותו זמן במשמרות לילה בוויזה, וידעתי שזה להיות או לחדול; או שהספר יצליח או שאני נשאר תקוע ולא יודע מה לעשות עם החיים שלי".
בעוד הספר מדשדש, קיבל הייטנר יום אחד בדואר מכתב תביעה בשל מה שהוגדר כגניבה ספרותית. "כשהתקשרתי לעורך הדין ששלח לי את זה, כולי מבוהל, התברר שהכול בצחוק. אותו עורך דין קיבל גלויה של הספר, קנה, עף ממנו והחליט למתוח אותי, כאילו גנבתי את כל הרעיונות שלו לחיים. אחרי שניסיתי לעשות יחסי ציבור לספר ואף אחד לא התייחס אליי, שלחתי למערכות את כתב התביעה ופתאום כן הזמינו אותי. אחרי תוכנית בוקר אחת כולם רצו לחנויות, רק מה, המהדורה כבר אזלה. מהר הדפסתי עוד אחת". לדבריו, הספר מכר כ־130 אלף עותקים, ומוכר עד היום.
הייטנר התפטר מוויזה, טס לניו־יורק והתחיל ללמוד קולנוע. "בבית ספר שכל אחד יכול להתקבל בלי מיונים ובלי מבחנים. שם כתבתי את התסריט על בסיס הספר. כשחזרתי לארץ חשבתי שכולם יקפצו עליי כי הספר מכר מלא, אבל אף אחד לא רצה להפיק את זה. אני זוכר שמישהו שאל: 'ומי הבמאי?' כשאמרתי, 'אני' הוא שאל: 'ביימת משהו?' עניתי: 'כלום'. לא הבנתי מה הבעיה. בסוף החלטתי לעשות את זה באופן עצמאי. פשוט החלטתי שהתקציב יהיה 50 אלף דולר שהבאתי ממכירת הספרים. זה תקציב לא הגיוני – אין במציאות סרט בתקציב כזה. היה 'פרויקט המכשפה מבלייר', אבל זה היה נדיר. תופעת התופעות".
ואז זה כבר לא רק אתה וספר, אלא אתה מול קבוצה גדולה של אנשים.
"מאוד חששתי, אבל יש לי משפט: אם אתה מפחד לעשות משהו, תעשה צעד שאין ממנו חזרה. קניתי מצלמה יקרה ב־5,000 דולר אז הייתי חייב לצלם. פניתי לשי ורקר, חבר ילדות מרמת־השרון שהפיק את 'אסקימו לימון' וביקשתי שיפיק לי. יום לפני הצילומים, השחקן שהיה אמור לשחק את יוס הבריז. קיבל תפקיד בסרט אחר. הבנתי אותו, כי הסרט שלי היה התאבדות כמו ללכת לחווה הסינית עם פרופיל 45, פצוע, וכל הלוחמים רואים ואומרים: 'וואלה זה המפקד והוא לא מבין מהחיים שלו'. מה שקרה זה ששי המפיק נכנס לדמות של יוס יום לפני הצילומים. וכל הצילומים היו ככה במידה מסוימת. נאור ציון היה גם הוא חבר מרמת־השרון, נתן לנו לצלם בבית שלו הרבה מהקטעים וגם קיבל תפקיד קטן במעלית".
6 צפייה בגלריה
הכימיה פסחה עליהם. גיא לואל ואסנת חכים
(צילום: מתוך הסרט. יואב ברודו, באדיבות בהדונס הפקות ושי ורקר)
האודישנים התקיימו, כמיטב הפרטץ', בדירתו של הייטנר ברחוב רופין 51. "בגלל שהספר הצליח, סוכנויות שלחו אליי שחקנים, ואני, שלא מבין מהחיים שלי, פתאום מוצא את עצמי אומר לשחקנים מקצועיים: 'אתה יכול לעשות את זה יותר ככה?’ דווקא בגלל שלא הבנתי כלום, המדד היחיד למי מתאים היה האינטואיציה שלי".
בני אבני, למשל, הגיע לאודישנים לדמות הראשית, אבל מצא את עצמו מגלם את בצל. מאוחר יותר התפרסם ב"החברים של נאור". עלמה זק, אז שחקנית מתחילה, לוהקה לתפקיד גלית, אשתו של גויה, וזוכרת בעיקר איך, "הייתי צריכה לאכול ציפורניים מהרגליים", כי זו הייתה הסטייה של הדמות. ניר לוי, השכן מרחוב של"ג הסמוך לרופין, פינטז על התפקיד הראשי, וזכה לתפקיד האקס של דקלה שאין לו בסרט אפילו שם. בסופו של דבר, מי שקטף את התפקיד הראשי היה גיא לואל - שאגב סירב להשתתף בכתבה וכלל לא בטוח שיגיע לאירוע המתוכנן.
"לקו הגמר", מספר הייטנר, "הגיעו כל הגדולים שאת רואה היום בטלוויזיה, אבל לא היה אף אחד כמו גיא. כשגיא נכנס לבית ויצא למרפסת לעשן סיגריה, ישר אמרתי לוורקר: מצאנו. זו הדמות".
חיפשת מישהו דומה לך?
"לא זוכר, אבל היה בו משהו שהזכיר אותי והדליק אותי. בפשטות, בכנות, בזרימה. רציתי שהוא יכיר אותי וילמד אותי ואני אותו, אז הלכנו יחד כמה חודשים. נהיינו חברים, אחוקים. היינו הולכים לברים יחד".
את תפקיד הדמות הנשית הראשית קטפה אסנת חכים, המתגוררת כיום בסמוך למאליבו וידועה בשם ג'יזל סילבר. "איך שהיא נכנסה אליי הביתה", נזכר הייטנר, "אחרי שני משפטים קלטתי שהיא דקלה ואמרתי לה: 'את השחקנית, אני רוצה לדבר איתך, בואי נעשה טיול בים'. והיא אמרה: 'ווה־ווה, מה קורה פה?' זה היה כזה לא מקצועי, חברי".
חשבה שאתה מתחיל איתה?
"לא התחלתי. היה לי ברור שהסרט הוא מטרת חיי, ולכן לא ראיתי משהו לא מקצועי בלהגיד לשחקנית שבאה לאודישן, 'בואי לים'. רציתי להדליק אותה. בגלל שלא קיבלו פה שכר כמו שהם רגילים, ובגלל שצילמנו במצלמה חצי ביתית, בהפקה עצמית, עם צוות לא מנוסה, הם היו צריכים להידלק עליי. לכן לא היו גבולות".
חכים עדיין זוכרת את האודישנים. כמו לוי, גם היא הייתה אז מפורסמת אחרי שכיכבה בסדרה "הפוך" ששודרה בערוץ 2. "חייתי אז בלה־לה־לנד", היא צוחקת. "בסוג של דמות ששמה 'אסנת חכים'. הייתי גדולה מהחיים, חופשי זרקתי כוסות בברים. מגיל 15 הייתי ב'מדבר', ב'גלולה', ב'בונהם'. היום, עם שני ילדים קטנים, מתשע בערב אני קפוט".
אז איך הגעת להיות דקלה הסקסית?
"הסוכנת שלי, פרי כפרי, התקשרה: 'יש במאי שעושה סרט שמבוסס על החיים שלו וכבר שנתיים שהוא מחפש שחקנית ולא מוצא'. אמרתי לה: 'איך זה שהם לא הגיעו אליי קודם?' הגעתי לאודישן יחפה, בג'ינס קרוע וחולצה שמאטע, עשיתי להם טובה שבאתי. אחרי האודישן המלהקת אומרת לי: 'אני רוצה שתבואי שוב, אבל תתלבשי כמו שצריך'. כמה שעות אחר כך מתקשרים אליי מהסוכנות: 'הבמאי ראה את האודישן שלך ומשתגע. זה מה שהוא חיפש'. ואני אומרת להם: 'כולם להירגע'. היה לי ברור שהתפקיד שלי".
מה עם הטיול בים?
"איזה ים בראש שלך? גם ככה כשבאתי לאודישן בדירה שלו הטריד אותי שזה לא משרד מסודר. אמרתי לו: 'מה זה, אתה רוצה להתחיל איתי? תרד מהעץ'. הייתי בסטייט אוף מיינד שאני הכי יפה, הכי מוכשרת, שכולם מאוהבים בי, רוצים אותי, שאני יודעת מה הערך שלי ומה אני מביאה ואל תתעסקו איתי. וכל הזמן היה לי חשוב לשים לו גבולות. הוא אומר לי: 'זהו, את עושה את זה, אבל אולי תורידי קצת במשקל כדי שזה לא יהיו אישיו'. ואני, כשאומרים לי את זה, אוטומטית עולה שלושה קילו".
מהר מאוד התברר שהכימיה בין הייטנר ללואל פסחה על חכים. "אני זוכרת שבאחת החזרות בדיוק שידרו בטלוויזיה את אסון התאומים, וגיא ואילן דיברו על ניו־יורק ואיזה מטורף זה, ואני לא הבנתי את המשמעות, כי מעולם לא הייתי בניו־יורק. הייתי מנותקת והם נראו לי פרנואידים".
גם תחילת הצילומים לא הביאה לשיפור במצב: "ליום הצילומים הראשון נקבעו כל הסצנות הכי סקסיות. עד אז לא עשיתי סצנות סקס. ב'הפוך' הייתי צמחונית יפת נפש, ופתאום אני קולטת שכל מה שנדרש ממני זה להוציא את הסקסיות החוצה. זה הלחיץ ברמות. הרגשתי נורא זולה. אמרתי: 'אני רוצה להיות שחקנית אופי ולא סמל סקס', ועוד כל מיני מחשבות אליטיסטיות של מה זה להיות אמן. אני קוראת צ'כוב ושייקספיר ולא באה לדבר על ציצי ופיפי וכוס. היום זה מצחיק אותי. הייתי הזויה. ובצילומים פתאום קלטתי שאילן לא יודע מה הוא עושה, וגיא ואילן מביימים יחד, ואמרתי: 'זו חבורת מג'נונים, אכולים'. ברחתי משם ואמרתי לסוכנת שלי: 'זו טעות, אני לא עושה את הסרט הזה, לא חוזרת לשם. אני שחקנית רצינית'".
את הנטישה הזו גם הייטנר זוכר היטב. "היא הייתה מקצוענית, מוכרת, ופתאום נופל עליה במאי שמתבייש להגיד 'אקשן' ו'קאט', כי זה נראה לו אידיוטי להעתיק מהוליווד, אז הוא אומר: 'טוב, תתחילו' ו'טוב תפסיקו'. והיא רואה את כל הבלגן ו'תצלם מפה' ו'לא, תיקח משם', הכול היה כל כך לא מקצועי, כל הצילומים היו בבתים של חברים, והייתה גם סצנה בוטה עם גזר, שהיום אני רואה אותה ומתכווץ, אז היא החליטה שהיא הולכת והלכה. 15 אנשי צוות וכולם עומדים באמצע הצילומים, מחכים לה, שתיים בלילה כשיש לנו 18 ימי צילום. למזלנו, מישהי הכירה את מארק רוזנבאום, שהיה בכיר בתעשייה. התקשרנו אליו בשתיים בלילה ואמרנו לו: 'מה עושים? שחקנית עזבה את הסט', והוא אמר: 'תתקשרו לסוכנת שלה ותגידו שאתם תובעים אותה על 50 אלף דולר כי היא תקעה לכם את ההפקה'. התקשרנו לפרי והיא אמרה לה את זה ואסנת חזרה".
חכים/סילבר זוכרת שהאיום אכן עבד, אבל לא מיד: "פרי אמרה ש'איזה שם יהיה לי', ושאף אחד לא יעבוד איתי, ואני אמרתי לה: 'אני הייתי על הסט, זה בית משוגעים'. אחרי כמה ימים שסירבתי לדבר עם כולם, אילן בא אליי לדירה, נראה כמו כלב מוכה, מסכנוביץ' כזה, ואמר את המשפט ששינה את חיינו: ‘או שאת עושה את זה או שאת עושה את זה’. הוא לא אמר את זה בסמכותיות, אלא בנואשות, והבנתי שאני, מהטיפוס הזה, לא אצא. שזו רמה אחת מעליי בלה־לה־לנד, משהו אקסטרה אורדינר. הרמתי ידיים".
בינתיים על הסט הכימיה לא הרקיעה שחקים, בעיקר בין חכים ללואל. "כל הזמן הוא בא אליי: 'אני לא יכול איתה', והיא באה: 'אני לא יכולה איתו'", הייטנר נזכר. "אבל בגלל שאהבה ושנאה באים מאותו מקום של רגש, לצופה זה עבר טוב".
"למדתי המון מהסרט הזה על משחק, למרות שכל הצילומים חשבתי לעצמי, 'בטח עשיתי את הפדיחה של החיים ואני מקווה שאיכשהו אני אצליח לשקם את השם שלי'. כשהסרט היה בעריכה, פגשתי את בני אבני, שגילם את בצל, והוא אמר לי: 'ראיתי את העריכה הראשונה ויצאת מלכה'"
חכים טוענת שבדיעבד, מדובר היה בחוויה חיונית. "בין האקשן לקאט היה חיבור שהרגשתי חופש בתוכו. למדתי המון מהסרט הזה על משחק, למרות שכל הצילומים חשבתי לעצמי, 'מה אני עושה פה, בטח עשיתי את הפדיחה של החיים ואני מקווה שאיכשהו אני אצליח לשקם את השם שלי'. קצת אחר כך, כשהסרט היה בעריכה, פגשתי את בני אבני, שגילם את בצל, והוא אמר לי: 'ראיתי את העריכה הראשונה ויצאת מלכה'. ואני: מה?! חשבתי שהוא צוחק עליי, אבל אז שמעתי מעוד אנשים: 'וואו, מה יצא ממך', וכשראיתי אהבתי את מה שעשיתי. וכיום כשאני פוגשת ישראלים, הסרט הזה תמיד עולה ולא הסדרה 'הפוך'. היום יש בי סוג של בגרות שלא הייתה בי אז, להבין שוואו, אדם כתב משהו אישי, אחר כך עיבד את זה לתסריט בלי שום לימודים או הנחיה, לבד. איזה כוחות יצירה מטורפים, איזה אומץ. אז לא ראיתי את זה בכלל. הייתי תקועה בתחת של עצמי".
הייטנר לא מכחיש את חוסר המקצועיות, כולל הערב שבו נטש בעצמו את הצילומים. "באותו ערב הייתה לי חתונה של חבר ועשיתי משהו לא ייאמן: השארתי אותם לבד. אמרתי להם: חבר'ה, אני סומך עליכם, תנו את המיטב שלכם וצאו לדרך, תמשיכו לצלם, המצלמה ממילא רצה. הם היו הבמאים של עצמם ואני הלכתי לחתונה. זה נראה לי נורמלי לגמרי. הם אנשים בוגרים שיודעים מה רוצים מהם בסצנה".
זק, כיום כוכבת "ארץ נהדרת", לא זוכרת ספציפית את היום ההוא, אבל זוכרת, "אווירה מאוד כיפית, מגניבה, אינדיפנדנט סטייל כזה, כאילו: מה אנחנו עושים פה, זה בטח לעצמנו ואף אחד לא יראה. מאוד כיף של החבר'ה, במאי שאין לו מושג וכולנו באים בשביל הנשמה והפאן".
ניר לוי מספר שקרא את הספר, "לפני שזה הפך לבייגלה חם, ונורא רציתי להכיר את אילן. הרגשתי שהוא זה שיודע להוריד את הקול שלי לנייר. ואיכשהו בגלל שגרנו זה ליד זה נהיינו סוג של חברים, יושבים בבית, מדברים, קצת מעשנים. כשהיו אודישנים אפילו לא אמרתי לסוכנת שלי שאני הולך".
מה אתה חושב על הסרט כיום, לא קצת בוטה מדי?
"היום אנחנו חיים בתקופה של טו מאץ' פוליטיקלי קורקט. עברו 20 שנה ואי־אפשר לשפוט את הטקסטים של פעם בראי של היום. העברית וההתייחסות והגישה היו שונות".
גם אחרי הצילומים לא תמו תלאותיו של הייטנר. "נסעתי לערוך אותו במיקונוס והרגשתי חלומי, אבל כשחזרתי והראיתי אותו לאנשים, כולם אמרו 'נחמד' ולא יותר מזה. אף אחד לא הצליח להבין מה לא עובד בסרט, ואז מארק רוזנבאום אמר לי: 'צלם את הפתיחה מחדש'. עכשיו מה, כולם כבר היו עסוקים, אז לקחתי את המצלמה שלי וצילמתי שוב את מה שהפך לעשר הדקות הראשונות של הסרט, את כל ההליכה של גיא ברחובות תל־אביב עם המונולוג שלי עליו. לא יודע למה, אבל זה עבד. סצנה נוספת שהייתי צריך זו הסצנה שבה החברים אמורים להיכנס למים ב־22 בפברואר. חיכינו ליום קר וגשום, רק מה, כשזה הגיע, גיא ויורם, השחקנים, אמרו שקר להם והמים סוערים והם לא מוכנים להיכנס. וואלה, התפשטתי ונכנסתי עירום למים בעצמי, ורק כשאני יצאתי, הם הסכימו ונכנסו וצילמנו".
הסרט יצא לבסוף לאקרנים. הוא תוכנן לפתוח את ההקרנות בקומפלקס החדשני סינמה סיטי של האחים אדרי, אבל הפתיחה התעכבה והבכורה התרחשה לבסוף בקולנוע לב. מעטים זיהו את המהפכנות שהסרט הביא – בועת סבון תל־אביבית קלילה מול קולנוע שעדיין היה, ברובו, כבד, עגום ומלחמתי. "משה אדרי זיהה מהתחלה שהסרט הוא קאלט", הייטנר זוכר. "הוא אמר, 'זה סרט שיהיה כמו 'מציצים' ו'הלהקה'. ובאמת הסרט הביא עשרות אלפים לקולנוע".
כ־80 אלף צופים.
"זה מטורף. זה היה סרט של דייטים ראשונים שאנשים הלכו אליו שוב ושוב כי הם זיהו את עצמם. וזה קורה עד היום. מדי פעם אני מקבל תגובות כמו 'ראינו אותו אתמול ב־yes', 'ראינו ב־HOT ישראלי'. יש אנשים שראו אותו 25 פעם".
מה אתה חושב עליו היום, בכנות?
"זה מורכב. יש בי צד שרואה הרבה קטעים ומתכווץ, בעיקר את הסצנה בים עם שני החבר'ה מול התיירות. יש שם שפה מלוכלכת, בוטה, וזה לא נעים ולא נוח לי. כל הלך הרוח שם, יש בו כוחניות ושוביניזם שהיום לא עוברים, בעיקר אותי".
אתה מתבייש בו?
"הרבה פעמים אני מרגיש שכן, אבל אז אני פוגש יוצרים ואנשים שאומרים לי: 'תגיד, אתה לא מתבייש להתבייש ביצירות הראשונות שלך, שהן אלו שפירסמו אותך?' אז יש את המקום של לנסות לקבל את מה שהיית, מה שכל הדור הזה היה. אם זה לא היה מייצג של פני הדור זה לא היה מצליח, זה היה סתם אידיוט שכותב, אבל משהו שם נגע באנשים. הנה, למה אני חוגג 20 שנה לסרט? כי יש מקום להגיד שאפשר להשתנות. לאדם יש בחירה לעשות שינויים, לגדול ולהתפתח. וזה שפעם היית דביל לא מכריח אותך להישאר דביל".
יצירות טלוויזיוניות דומות, כולל "החברים של נאור" ו"צומת מילר", הצליחו מאוד בהמשך. אתה לא מרגיש פספוס לידן?
"אם מישהו מצליח בגלל שהוא לקח משהו ממני, אז כל הכבוד. כבר הרבה שנים שאני לא רואה טלוויזיה. לפעמים אני רואה 'נינג'ה' עם הילדים, אבל בגדול, אין לי כוח לזה וזה לא מעניין אותי. היום אני הולך לכיוון של סדנאות העצמה אישית והתפתחות באמצעות כתיבה, פיתחתי אפליקציה של זוגיות עם משימות ואתגרים. וכתבתי עוד מלא ספרים ועשיתי עוד סרט, 'ברונו מאוהב' מ־2005, שם כבר היה תקציב ונפתלי אלטר פיקח על התסריט, אבל זה לא תפס ולא הצלחנו לייצר את הקסם שיצא ב'חוכמת הבייגלה'. אז גם הבנתי סופית שאין לי עניין בלהיות במאי. שלכתוב אני יודע טוב, לביים פחות".
למה בעצם לא ניסיתם להפיץ אותו יותר בחו"ל?
"הוא עבד אצל ישראלים בחו"ל, אבל מתישהו נהיה לנו קטע עם תמלוגים על השיר של מייסי גריי (הלהיט I Try – א"א) שנכלל בסרט. כשבחרנו בשיר, היינו תמימים ושילמנו תמלוגים לפי הקטגוריות של אקו"ם, אבל כשבאנו להפיץ בחו"ל פתאום הפחידו אותנו ואמרו שנצטרך לשלם מאות אלפי דולרים על השיר הזה, ולא יכולנו לעמוד בזה, ולכן הרעיון להפיץ רחב יותר נגנז".
"יש את המקום של לנסות לקבל את מה שהיית, מה שכל הדור הזה היה. אם זה לא היה מייצג של פני הדור זה לא היה מצליח, זה היה סתם אידיוט שכותב, אבל משהו שם נגע באנשים. למה אני חוגג 20 שנה לסרט? כי יש מקום להגיד שאפשר להשתנות"
את אשתו אלונה, מטפלת באמנות וכיום שותפתו לכתיבת אחד הפרויקטים שעליהם הוא עובד, הכיר עם שוך הבלגן, ב־2006. הוא היה בן 36, היא בת 32, הכירו אצל חברים, "היא שיחקה אותה בהתחלה, לא רצתה אפילו לצאת איתי. בסוף הסכימה ללכת איתי לארוחת בוקר, לא לצאת בערב". השאר היסטוריה, שלא לומר משכנתה.
האם הוא מסתכל לאחור על ימי רווקותו הממושכת - ששימשו בסיס יציב לסרט - וחושש שנשים מסוימות נוטרות לו טינה? "אני מקווה מאוד שלא, בצניעות אני אומר. אבל הסתובבתי הרבה שנים כרווק ואני מקווה שאף אחת לא נפגעה ממני. לא עשיתי שום דבר שנוגע במי־טו, אבל אתה אף פעם לא יודע מה מישהו מרגיש כלפיך. בעולם של היום, כל אחד יכול לפגוע ולהרוס חיים, זה לא חייב לבוא מפעם. אבל אני לא במקום של לחיות בפחדים מה יהיה אם יקרה או קרה. אני מרגיש שאני בן אדם טוב עם כוונות טובות, וגם בימים שהייתי רווק הולל אני לא זוכר שפגעתי במישהי. אני חושב שהיום הייתי מתנהל אחרת. אני רוצה שילדיי יתחתנו צעירים כי ככה חיים טוב. אין עניין בלהיות רווק בגיל מאוחר".
איכשהו, ההשוואה ל"מציצים" קצת מתבקשת. גם אורי זוהר עשה סרט קנוני על חבורה גברית דושית, וגם הוא חזר בתשובה.
"אני לא מוביל שום מהלך כזה. אני רואה עכשיו אנשים שכשמגיעה שבת מכניסים את הילדים למכונית, חושבים לאן לנסוע, מחפשים איפה לעשות מנגל, והלב מתכווץ כי אני הולך לבית הכנסת. אני רואה את אשתי בעיניים, אין טלפון, באים חברים, אורחים, עושים ריקודים, שירים, הכול כיף ומתוק".
יש מי שיטענו שאתה הולך ומקצין.
"אני לא קיצוני. אני הולך ומתעדן, מתרכך".
פורסם לראשונה: 07:14, 18.02.22
