מה מיוסרים החיים בכלוב של זהב. "ספנסר" (Spencer), הסרט החדש והמי-יודע-כמה במספר שנדרש אל דמותה של הנסיכה מוויילס, מציג את דיוקנה של דיאנה כדמות שנלקחה מסרטיו של משורר הניכור המודרניסטי, מיכלאנג'לו אנטוניוני ("אוונטורה", "המדבר האדום"). כוכבת סרטיו, מוניקה ויטי, שהלכה לאחרונה לעולמה בגיל 90, הייתה יכולה בקלות לגלם את הדמות הזאת – לו היה הדבר אפשרי לפני שישה עשורים, כאשר פניה האייקוניים ייצגו את החיפוש המתמיד אחר משמעות ותשוקה.
"ספנסר" – טריילר
אבל "ספנסר" הוא סרט שנעשה עכשיו, והופעתה של קריסטן סטיוארט המועמדת לאוסקר בתפקיד הנסיכה הלא מאושרת נדמית בעיקר כשייכת לעשור אחר. פניה משדרות חמיצות ונרדפות. רוב הזמן היא מדברת בלחש, כמו חוששת מלזעוק את מצוקתה, מוקפת במשפחת המלוכה הקרה והאכזרית. כל ג'סטה שלה נטענת במשמעות סמלית: ענק פנינים שמגרה את עור צווארה והיא קורעת אותו מעליה; וילונות אטומים שאותם היא גוזרת כדי להכניס אל חדרה אור יום; ציד פסיונים שאת שלוותו היא מפרה כדי לקרוא אליה את ילדיה, וויליאם והארי. בפסיון המסכן היא מזהה, מן הסתם, את עצמה, ובציידים – נו, אלה הרי בני משפחת המלוכה.
ביקורות קולנוע נוספות:
ישנה עוד סצנה, כזו המפגישה בין דיאנה ורוחה של אן בולין, אחת משש נשותיו של הנרי השמיני. לא רק דיאנה תוהה אם היא רואה רוח. גם הצופה צובט עצמו כדי להאמין. הופעתה של אן בולין, שהוצאה להורג בפקודת בעלה, מסמלת תפנית בעלילה. היא מייצגת בעבור דיאנה את עתידה הלא מזהיר בחצר המלוכה. עובדה: ספר על אודות אן בולין שכותרתו "חייה ומותה של קדושה מעונה" צץ באורח פלא בחדריה של דיאנה, והקריאה בו מעוררת בה הזיות על אודותיה. באופן אירוני, הגורל הטרגי המשותף לשתי הנשים הפך אותן לשתיים מהדמויות הנשיות היותר זכורות בתרבות הפופולרית בתולדות חצר המלוכה הבריטי.
עלילת "ספנסר" מתרחשת במהלך שלושת ימי חגיגות חג המולד של שנת 1991 בבית הנופש המלכותי בסנדריגהם, שהיא גם עיירת הולדתה של דיאנה – בעצמה, כידוע, בת למשפחה אריסטוקרטית. כתובית בתחילת הסרט מציינת, באירוניה יבשה, שמדובר ב"אגדה המבוססת על טרגדיה אמיתית". העובדה הזאת מאפשרת, מצד אחד, חירות אמנותית בגישה שמפגין הסרט לדמותה של דיאנה ולסובבים אותה, ומצד שני – מותיר את בני משפחת המלוכה, ובראשם המלכה אליזבת' השנייה ובנה הנסיך צ'ארלס, כסמל של משפחה אדישה ונטולת אנושיות. נדמה כאילו הסרט הזה הוא תשובה מאוחרת לשיקום שביקש לעשות למונרכית הוותיקה בבריטניה "המלכה" מ-2006, שבו העניקה לה הלן מירן מידה נדיבה של נשמה וחסד.
הסרט עוקב אחר ימי החופשה הכפויה הזו, ומציג תמונה מלכותית הנעה מתיאטרון אבסורד לסרט אימה פסיכולוגי. כאשר דיאנה מגיעה אל הארמון, אחרי שטעתה בדרכה, היא נתקלת במנהל הבית ומי שאמור להשגיח עליה באופן אישי, איש צבא לשעבר בעל פני כלב קדורניות (טימותי ספול). היא גם מגלה שעליה לשבת על מאזני ענק מוזהבים ולהימדד כדי לוודא שמשקלה בתום החופשה יהיה גבוה במעט מזה שהגיעה עמו – עדות לכך שנהנתה ואכלה היטב (מסתבר שהנוהג העתיק הזה אכן תקף בארמון סנדריגהם). בסצנה אחרת המתארת את הפרעות האכילה שלה, דיאנה מתגלה באישון לילה כשהיא בולסת עוגות ועופות במטבח, ובהזדמנות אחרת פוצעת את עצמה באמצעות צבת. הסרט, במילים אחרות, מציג דמות שקצת מזכירה את גיבורותיו המעורערות של רומן פולנסקי ב"רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי". כך נוצרת אמביוולנטיות שמשליכה גם על ייצוגם החד-ממדי של בני משפחת המלוכה כדמויות במוזיאון שעווה.
הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין, יחד עם התסריטאי סטיבן נייט ("דברים יפים מלוכלכים"), נדרש פה פעם נוספת אל דמות נשית אופנתית-סנסציונית מצמרת הפוליטיקה העולמית. בפעם הקודמת הייתה זו ז'קלין קנדי, שסרטו "ג'קי" (2016) עקב אחריה (בגילומה של נטלי פורטמן) בימים שאחרי רצח בעלה הנשיא. בשני המקרים לריין מבקש לעצב דמויות מורכבות שמתוארות כנסיכות לא מאושרות, על-אף הפסאדה הציבורית. היחס אל דיאנה מצד שוכני הארמון בסרט גובל במה שמכונה גזלייטינג, התעללות פסיכולוגית, אבל האפקט הרגשי מסתכם בשורה של פוזות שמדגמנת סטיוארט, כמו ראשה השקוע בין כתפיה, המבשרות על משבר נפשי מתעצם. דיאנה בסרט היא פנטזיה גברית של אישה-קורבן.
בתוך הפנטזיה הזו, שמבוימת אמנם כהלכה, בולטים דווקא שני שחקניו האהובים של מייק לי: ספול, כאמור בתפקיד מנהל הבית שמפקח על צעדיה של דיאנה, וסאלי הוקינס כמלבישה האישית שלה, היחידה שעמה מפתחת דיאנה קשר שאפשר לכנותו אינטימי. המשיכה המפעמת במלבישה כלפי דיאנה מעניקה לסרט הקשר קווירי (דיאנה אכן הייתה דמות נערצת בקרב הקהילה הלהט"בית, בין היתר בזכות פעילותה למען חולי איידס). שני השחקנים הנפלאים הללו, על-אף דמויותיהם השוליות, מצליחים להעניק לסרט מידה של אנושיות שאינה קיימת אף בדמותה של דיאנה עצמה. גם דמותו של רב-הטבחים המלכותי (שון האריס) המנהל את המטבח כמו בסיס צבאי מוסיפה ממד קומי לסרט. בקיצור, הרבה יותר מענג להתעכב על הדמויות המשניות בסרט מאשר על הגיבורה שלו.
בסופו של דבר, "ספנסר", כמתבקש משמו, הוא סרט על אישה שמבקשת להגדיר את זהותה במנותק מהשושלת המלכותית אליה השתדכה. דיאנה בסרט שבה אל בית ילדותה הנטוש השוכן בסמוך לארמון, באקט שיש בו לא רק כמיהה מלנכולית לעבר אלא גם הבנה מפוכחת שהחלום הילדותי להתחתן עם נסיך הוא גם הסיוט הגדול של חייה. רק שהתובנה הטריוויאלית הזו, שעדיף לאכול ברשת מזון מהיר מאשר לענוד שרשרת פנינים מגרדת על הצוואר, היא בדיוק המסקנה שאליה מגיע הסרט. וזה, מה לעשות, לגמרי לא מספק, גם אם הצפייה ב"ספנסר" מהנה בדרכה השטחית.
