"אפריקה", סרטו של אורן גרנר, מביא לכאורה סיפור פשוט. סיפורו של קשיש המתעקש להישאר רלוונטי בחיי משפחתו וחיי הקהילה שבתוכה הוא מתגורר. כבר צפינו בסרטים העוסקים באי-קבלת הזקנה – לא זו ש"קופצת" לפתע-פתאום, אלא זו שמתגנבת בחשאי – אבל הסרט המסוים הזה שונה. בתפקידים הראשיים מופיעים הורי הבמאי, הסרט צולם בביתם, ביישוב שבו הם מתגוררים, וחברים ובני משפחה מעטרים אותו. גם את זה כבר ראינו, באינספור סרטים תיעודיים, אבל "אפריקה" אינו סרט תיעודי. הוא משהו "באמצע", היברידי כזה.
"אפריקה" – טריילר
כשצפיתי בסרט תהיתי האם ישנה משמעות לעובדה שאביו של הבמאי, מאיר, מופיע בתפקיד עצמו? אחרי הכול, עבורי, כמו גם עבור רובם המכריע של הצופים, הוא בעצם שחקן. לכאורה, מה אכפת לי שהוא גם האבא במציאות, ושאינו שחקן מקצועי – כמו כל המשתתפים בסרט? לְמה זה, בעצם, הופך את "אפריקה"? השאלה הזו אינה סתמית כלל ועיקר. היא משמעותית כדי לקבוע האם "אפריקה" פועל במישור שהוא מעבר לסיפור עצמו שהוא מביא.
ביקורות סרטים נוספות:
נתחיל בסיפור: מאיר (מאיר גרנר) הוא פנסיונר המתגורר ביישוב המבוסס נירית שבדרום השרון, וגם נגר חובב. אשתו, מיה (מיה גרנר) היא פסיכולוגית וגם חברה נמרצת במקהלה הקהילתית. בתחילת הסרט מתבשר מאיר שהוועד החליט לוותר על שירותיו בארגון הטקס השנתי לציון הקמת היישוב לו היה שותף משך שלושים שנה, ולהעבירו לידי בני הנוער. העובדה הזו ממלאת אותו תסכול, בעיקר כאשר הוא רואה כיצד ארגון החגיגה, על אף אזהרותיו, מתנהל כהלכה גם בלעדיו. התחושה הזו הולכת ומתעצמת ככל שהסרט מתקדם, ומובילה בהמשך לעימות אלים בינו ובין אחד מנערי המקום.
נקודות האור היחידות בחייו של מאיר הן כלבתו האהובה, צילה, מיטה בצורת ספינה שהוא בונה ביצירתיות לנכדו הקטן, ומשחקי הפנטזיה עמו שבמהלכם הם מדמיינים עצמם נלחמים במפלצת (אותה "מגלמת" הכלבה). דומה שהבדידות משתלטת על מאיר, נדמה לו שלאיש לא אכפת ממנו באמת (אפילו נכדו האחר, במסגרת עבודת שורשים לבית הספר, לא מתעניין בתשובותיו), ומה שנותר כהד לחיוניותו הם הסרטים שצילם במצלמה ביתית במהלך טיול עם אשתו לאפריקה. בתחילת הסרט אנו צופים בתיעוד של פיל אפריקאי הניצב סמוך לבני הזוג. "איזו חיה, איזה יופי, כמה כוח", מתפעל מאיר תוך כדי צילום, וקשה שלא לראות בדימוי הזה עדות למה שהוא חושש לאבד.
הישגו הראשון של "אפריקה" הוא בנוכחות הטבעית של האב מול מצלמת בנו. זה מסוג הסרטים שמטשטשים בין תיעוד ובדיון, במובן זה שלרגעים לא מעטים נדמה לנו שגרנר פשוט מתבונן באביו תוך כדי התנהלות יומיומית. השאלה היא, האם הטשטוש הזה מעניק לסרט ערך מוסף, תובנה או אפקט? האם ישנה משמעות לעובדה שזהו בן המצלם את הוריו – ואם כן, מהי? ואולי השאלה הזו כלל לא רלוונטית, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לצפות בדיוקן האב שמעצב בפנינו הבן?
מה שאפשר להגדירו כחזרה גנרלית לסרט היה סרט הגמר שביים גרנר במסגרת לימודיו בבית הספר מנשר לאמנות. הסרט, "גרינלנד" (2014), תיאר את עזיבתו של הבמאי את בית הוריו לטובת מגורים עם חברתו. גם שם הופיעו ההורים בתפקידי עצמם. "אפריקה" (מעניין אותי איך יקרא גרנר לסרטו הבא), שצולם בתנאים סטודנטיאליים אף הוא, בתקציב דל ובאופן עצמאי, כבר תובע התייחסות מורכבת יותר ליחסי תיעוד-בדיון המוצעים בו שהוא מעבר ליצירה המשפחתית שהוא. לי נדמה, שהסרט הזה הוא ניסיון של הבן להעניק לאביו מחדש את מרכזיותו בחייו ובחיי משפחתו. דווקא דרך תיאור המקום השולי שהוא נקלע אליו כדמות בסרטו של בנו – מאיר גרנר כמו "נולד מחדש" כשחקן ראשי (ואומנם, הוא זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל חיפה בשנת 2019, שם גם קטף הסרט את פרסי הסרט וסרט הביכורים).
נדמה לי ש"אפריקה" הוא בעיקר סרט המראה כיצד סרט ביתי יכול להפוך ליצירה קולנועית. עם תשוקה וחזון, וגם זוג הורים השש לשתף פעולה ברצון וכישרון – זהו מודל של קולנוע עצמאי מעורר השראה. הסוגיות הנוגעות לטשטוש הגבולות נידונו בסרטים מורכבים יותר, ולא בטוח ש"אפריקה" מעורר בהן דיון חדש או מקורי. בעיקר, זהו קולנוע כמעשה של חסד כלפי האב. יצירה שבה הבן מעניק מחווה של אהבה לאביו באמצעות אמנותו. אחרי הכול, בזכות הדינמיקה שמתקיימת כאן בין הבן שמצדה האחד של המצלמה (הוא מופיע בסצנה קצרה) והאב שמלפניה – זוכה גם הבן בכינון זהותו כקולנוען. זה יפה וגם מרגש.
