"הוא מיזוגן, פסיכופת, אגוצנטרי, נרקיסיסט, עבריין, אנס", כך הגדיר אלכס פינה, היוצר של "בית הנייר", את אחת הדמויות בסדרה שלו בראיון לאופרה ווינפרי לפני שנתיים, "אבל עדיין יש הרבה אנשים שמעריצים אותו כי הוא מעריך חברות ונאמנות". ההחלטה של נטפליקס לבסס ספין-אוף לסדרה הפופולרית המקורית על הטיפוס המפוקפק הזה אולי נשמעת מוזרה, אבל פינה צודק. ברלין, להלן אנדרס דה פונויסה, שאותו מגלם השחקן פדרו אלונסו, אכן היה אחת הדמויות האהובות בסדרת האם, על אף כל מגרעותיו ומורכבויותיו ואולי גם בגללן. אלא ש"ברלין", שעלתה בנטפליקס אתמול (ו'), לא מצליחה לשחזר את הקסם של "בית הנייר", למרות המאמץ הניכר למחזר את הנוסחה.
"ברלין" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
חמש העונות המצליחות של "בית הנייר" הסתיימו בדצמבר 2021, ובמהלכן למדו הצופים הנאמנים להכיר את ברלין - הנבל המריר והמיזנטרופ שסבל מניוון שרירים מתקדם ונשארו לו כמה שנים לחיות. הפלאשבקים בעונה השלישית לימדו אותנו שלא תמיד הוא היה כזה –ברלין היה פעם רומנטיקן ושרמנטי, לפני שהחיים התאכזרו אליו בשלל דרכים והפכו אותו לאדם הפגום מוסרית שהוא. "ברלין", על שמונת פרקיה, מבקשת לקחת אותנו לתקופה היפה ההיא, בעבר הלא מוגדר לפני אירועי "בית הנייר". ברלין הוא בסך הכל גנב מתוחכם, רומנטיקן חסר תקנה ובריא לחלוטין, שאשתו השלישית מתגרשת ממנו והוא לא מבזבז רגע וכבר מוצא לו מושא אהבה חדש.
כל זה מתרחש במקביל לתוכנית גרנדיוזית עליה הוא עמל כבר יותר משנתיים, ובה מעורב צוות גנבים מדופלם שהורכב על ידי ברלין כמיטב המסורת – לגנוב תכשיטים בשווי של 44 מליון אירו מכספת של בנק פריזאי. הבעיה היחידה היא שברלין (שמשום מה נקרא "ברלין" הרבה לפני השוד הגרנדיוזי של "בית הנייר") מתאהב דווקא באשתו של האיש שהחבורה מתכננת לשדוד. כלומר, הלוואי וזאת הייתה הבעיה היחידה – אבל זאת הבעיה העיקרית של הצוות שהוא הרכיב, אשר כולל אשת מחשבים חנונית, בחורה עם עבר נפשי בעייתי שרוכבת על אופנועים, בחור שיודע לפתוח כל מנעול, וכולי וכולי. אתם יודעים, כל מה שכתוב בתנ"ך של "אושן 11".
האשה שברלין מתאהב בה, קמיל (סמנתה סיקיירוס) מתאהבת בו בחזרה והם אפילו מתכננים עתיד ביחד, אלא שעל אף העובדה שברלין מפזר בנדיבות אבחנות קלישאתיות להחריד על אהבה בכל הזדמנות, מערכת היחסים שלהם מבוססת על שקרים, מעקבים, טמינות פחים, העמדות פנים וכל הג'אז שהייתם מצפים מפסיכופת כמו ברלין להעמיד לרשות התסריטאים. מילא זה, אבל ברלין משוכנע שהוא באמת מכור לאהבה ובשלב די מוקדם של הסדרה, אפשר להגיד שכבר בפרק הראשון, דעתו מוסחת בקלות מהשוד שהם אמורים לבצע ומושקעת כל כולה בהפיכתה של קמיל לשלו.
התוצאה היא שתי סדרות שמוזגו להן יחדיו. האחת סוג של קומדיה רומנטית מעוותת (ואלונסו הולך על זה בכל הכח כי הוא בעצם קומיקאי לא רע), והשניה היא סדרה על שוד מתוחכם לכאורה שנמרח על פני שמונה פרקים, סובל מאוברדוז של צירופי מקרים ממוזלים, ובעיקר מניסיון כמעט-פולני של היוצרים לחטט בחיי האהבה של הדמויות ולדחוף כל אחת מהן לזרועותיה של דמות אחרת שהוצמדה אליה. מה שאמור היה להיות פריקוול מצולם לעילא ומלוטש להפליא של "בית הנייר" הפך למעין פארודיה על הז'אנר המקורי, ומילא זה, פארודיה משעממת למדי.
עקרונית אני בעד ז'אנר ה"זה מגוחך וחסר הגיון אבל זה פשוט מצטלם נהדר", אם היוצרים מתמסרים להנחה הזאת עד הסוף ובלי להתנצל (עיין ערך "מתודלקים" שעלתה לנטפליקס לא מזמן). "ברלין" אכן מצולמת בפריז ובמדריד, מושקעת להדהים והיא נראית מאה ממאה. אבל נדמה שהדמות המרכזית שאמורה לסחוב את הסדרה ואת התוכנית על גבה מתרשלת במשימה היחידה שהונחה על כתפיה. היא מעניינת הרבה פחות משהייתה בגרסה המורכבת שלה ב"בית הנייר", השוד שהיא מתכננת סתמי וגם ככה סובל מלא מעט כשלים, והעניין של היוצרים – פינה והשותפה שלו, אסתר מרטינס לובאטו ("שמים אדומים") – בחיי האהבה של הדמויות עולה להן באובדן קצב ואקשן ומסיט אותן מהסיפור המרכזי.
אפשר להעריך את לובאטו ופינה על הניסיון להקליל את "בית הנייר", אבל "ברלין" לא מצליחה להתאפס על השפה החדשה שלה. אלונסו התרשם לא מזמן מהעובדה שנטפליקס הצליחה להחזיר את ברלין מהמתים אחרי שנורה בעונה השניה של "בית הנייר", להחזיר את "ברלין" לעונה שנייה עלול להיות קצת יותר קשה אפילו עבורה.
