כשנכתוב פה חוזה ישראלי חדש, בואו לא נשכח כמה סעיפים חיוניים
אנשים רבים מדברים איתי (אוקיי, בעיקר אני מדבר) על העניין הזה של "חוזה ישראלי חדש". אני לא חזק במיוחד בחוזים – למעשה הם מפחידים אותי, כי אני גבר שמפחד ממחויבות (בזמנו הצעתי לאהובתי לא להתחתן איתי. היא אמרה כן. לא־התחתנו באירוע מקסים ואנחנו לא־נשואים באושר יחסי עד עצם היום) – אבל דווקא חוזה חברתי חדש לישראל נראה לי כמו משהו שאני אשמח לחתום עליו. אתם יכולים, אם מתחשק לכם, לקרוא לזה "חוקה", אבל בואו, זה נשמע קצת וושינגטוני מדי בחום הזה.
אני מעדיף חוזה, או לחלופין "מגילת העצמאות 2.0 תחת הנהלה חדשה".
החוזה החדש יסדיר, קודם כל, את מעמדי ואת תנאי ההעסקה שלי. ושלכם. ושל כל הישראלים הנושאים בנטל, משרתים בסדיר ובמילואים, מניבים תל"ג, משלמים מסים מלאים ומחיר מלא על תחבורה ציבורית ופרטית, דיור, חינוך, בריאות ושמפו, הישראלים שרואים בחוק משהו לשמור עליו ולא לנסות להרוג אותו במכות, הישראלים שמקבלים מהמדינה, בתמורה לכל אלה, לא מעט – ואני מתכוון ללא מעט קריאות "בוגדים" ו"לכו, נסתדר בלעדיכם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אגב, אני מאמין לכם שתסתדרו. גם באפגניסטן, בתימן ובסומליה מסתדרים. ואם בא לכם לחיות בישראליסטן – שזו ישראל מינוס כסף, בריאות, חינוך, שוויון וקִדמה – אתם בהחלט בדרך, ולא נראה שמישהו יצליח לעצור אתכם. הנה, רק השבוע נתניהו אישר שהוא בהחלט מתכוון למנות בעצמו שופטים, כי מה שווה רפובליקה אם לא נותנים לך לקטוף בננות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל אולי כן. אולי עוד נצליח לעצור את זה. ואם נצליח, אנחנו נכונן את החוזה הישראלי החדש, שלא יזכיר בכלל את החוזה הקודם, כי נגמר – סליחה על הצרפתית שלי – הבית זונות.
בתור התחלה, אי־אפשר יהיה לבטל את החוזה חד־צדדית רק כי הוא לא בא טוב ליאיר נתניהו ולינקי דרעי. בתור המשך, הוא יסדיר שוויון חובות וזכויות; יכיר – כמו שבן־גוריון הכיר – בסידור "תורתם אמנותם" עבור 400 איש – כל השאר יואילו לתרום משהו מלבד 50 שנות לימוד ומלמולי "בעזרת השם" אקראיים; ויעגן הפרדת רשויות, הפרדת דת ממדינה (שזה הבשר וחלב של החילונים) וגם זכויות מיעוטים וזכויות חינוך, בריאות ואפילו הזכות לאושר (שזו, אגב, זכות גדולה ששווה להתעקש עליה, גם אם אתם במקרה מדינה).
כל זה נראה לי חיוני, נחוץ, הכרחי ועוד מילים שבהן אני משתמש לרוב רק בהקשר של סופשבוע בברצלונה (כי אני פריבילג, בסדר? גם אתם). אבל תראו, אם כבר עושים את כל המאמץ הזה וכותבים חוזה כל־ישראלי חדש, שווה לכלול בו מראש גם את הסעיפים הקטנים יותר. החשובים באמת ליום־יום. שלא יהיו אי־הבנות אחר כך. ולכן, כשירות לציבור, ישבתי וניסחתי את הסעיפים האלה שבשבילם אין צורך לכנס פורומים, ארגונים, ועדות ונציגי ציבור מכל הזרמים. לא; אלה הסעיפים שכולנו יכולים להסכים עליהם במיידי, ואפשר להכריז כבר עכשיו שהם פק"ל בחוזה החדש:
1. די עם קטשופים קטנים! – אני יודע, לכאורה סעיף שולי וקטנוני, אבל בעצם לא. אני באמת חושב שלא יהרוג את מקדונלד'ס ישראל, וגם את כל השאר, להניח על כל שולחן בקבוק קטשופ גדול ולהפסיק לעמת הורים מותשים וילדים מיוסרים עם עשרות שקיקים בגודל זרת שמכילים, כל אחד, קטשופ בכמות שמספיקה לארוחה של נמלה בוגרת ושכדי לפתוח אותם יש צורך במוטוריקה נוירוכירורגית של שיניים, ציפורניים ואמונה אקטיבית בבורא עולם. למשלוחים, אגב, אפשר לצרף שקית קטשופ גדולה במקום 15 זעירות. אין כזו? תייצרו! זה בחוזה עכשיו, בסדר?
2. די עם מקומות שיש בהם רק פפסי! – ישראל תבטיח לאזרחיה חופש בחירה. לא נאפשר דיקטטורה של משקה מוגז אחד, שהוא, בשום דרך, לא השני (כלומר הראשון).
3. די כבר עם 15 אחוז טיפ! – ראבק, מה המלצר החד־יומי הזה כבר עשה למעני, עיסוי בארבע ידיים? לא, כולה עשה את הדרך בת שלושת המטרים מהבר לשולחן שלי עם בירה. פעם אחת. ואם באירופה השירות כלול במחיר והטיפ מורכב מ־20 אגורות שנשארו מהעודף, הגיע הזמן להביא את הקִדמה והקמצנות החוקית גם לישראל.
4. איסור גמור על השתנה במקום ציבורי שאיננו שירותים – לא בצד הכביש המהיר, לא על השיחים בבריכה, לא בתוך הבריכה, לא כי הוא רק ילד, לא כי אתה גבר. השתנת במקום שאיננו שירותים? הצילום שלך במהלך האקט יתנוסס במיידי על שלטי חוצות באיילון.
5. מדינת ישראל תהא בירת הצל העולמית – בהשקעה תשתיתית לא גדולה מדי, יכוסה כל מרחב מוכה שמש בישראל בצל טבעי, באמצעות עצים (שאינם פיקוס!) או ציליות מלאכותיות. כל רחוב בלתי נסבל, כל תחנת אוטובוס בלתי אפשרית, כל צומת שאינספור ישראלים קיפחו בו – שלא לומר מוססו בו – את שיירי שפיותם, יוצלל מדי קיץ. כל פארק לאומי, פארק מים, פארק מדע, פארק לונה ופארק שהקבלן הבטיח לכם ליד הבית ואז שכח מזה – כולם ייהנו מצל. "הצל" עצמו ישתתף מדי פעם בחנוכת ציליות עירוניות חדשות, רק כי הקדים את זמנו בבחירת כינוי רלוונטי. מכל העולם הנמס יבואו ללמוד מאיתנו איך עושים צל במדינה שתיוודע לימים כ"בירת הצל העולמית", ולילד הבא שלי יקראו צל. צל שקד.
6. כל מי שמקלל או משסה מעל דוכן הכנסת שם שקל – או אלף שקל – בצנצנת ליד היו"ר.
7. ייקצב עונשו של יגאל עמיר! ל־300 שנה עם אופציה לניכוי שליש על התנהגות שאינה כוללת רצח.
8. פרצה קטטה המונית בפארק מים או במקום ציבורי אחר? כל המשתתפים, כולל מי שרק עמדו וצפו, מאבדים זכויות סוציאליות לכל החיים. ושמים שקל בצנצנת ליד יו"ר הכנסת.
9. כל תור בישראל – כולל לפיצוצייה – ינוהל מעכשיו באמצעות חלוקת מספרים וכרוז אלקטרוני. כמו כן, המשפט "אני איתם" איננו בתוקף לצורך הצטרפות לתור קיים.
10. אף אחד לא ממנה את חבר שלו לשום דבר בשירות הציבורי. רוצה אדם למנות את מקורבו חסר הכישורים? יתפקד לליכוד. הליכוד הוא עכשיו חנות מזכרות ברחוב קינג ג'ורג' בתל־אביב.
11. בתי מלון יניחו סבונים קטנים – נוזליים וקשים, ובעיקר ממותגים – ליד הכיורים בחדרים, ויימנעו לחלוטין ממכל סבון־שמפו גדול שמוצמד לקיר המקלחת ובתוכו נוזל ממקור לא ברור.
12. כל ישראלי המשקיע ממיטב כספו ברכישת כלב גזעי יחויב בו־זמנית באימוץ כלב ממכלאה. ושהטוב מביניהם ישרוד.
13. חופש העיסוק מובטח לכל ישראלי, אבל חופש השימוש בתואר "מבקר מסעדות" - לא. וכן, זה חוק פרסונלי, ניב גלבוע.
14. מה עוד? אה, כן, לגבי בורא עולם: הוא סבבה ולרוב יוצא בסדר גמור איתנו. הוא אמיתי לגמרי ודמיוני לחלוטין. ותאמינו או לא, הוא שלכם. לאנשים אחרים יש את שלהם. לרבנות יש את שלה. לאף אחד אין מונופול, ולכן אף אחד לא מקבל שום כסף כדי להנציח שום מונופול. אמונה נעימה!
מנדל / השבוע נסעתי לרחובות להופיע בערב לזכר חופני כהן, אח של פיני, ורדינה ויזהר כהן. שרתי את “אחרי הכול את שיר”, אבל נזכרתי לפתע שבשנות ה־70 כתבתי לחופני שיר בשם “מנדל”. הלכתי להציץ בוויקיפדיה (כי הזיכרון כבר עמום) והתברר שחופני הצעיר, בן למשפחת סולימאן הגדול, משפחת מוזיקלית נפלאה, עשה פעם תקליט שחברים כתבו לו ואני בתוכם וכך יצא שחופני התימני שר שיר על אשכנזי מהוד־השרון בשם מנדל. מה הסיפור הזה אומר? לא יודע. אולי משהו על התמימות הגרנדיוזית והחיבור של הארץ של אז. אני מניח שהמתעמלת ביילס לא תשתמש ב”מנדל” לתרגילי הקורה שלה כמו שעשתה עם “יוניקורן”, אבל לך תדע לאן שירים מתגלגלים.
להקת השנה / תהיה רגיש בייבי, תהיה רגיש כשאתה מדבר על הארץ שלך, אמרתי לעצמי. אתה יכול לדבר אליה בגוף ראשון. כלומר לקרוא לה "את" ולפעמים היא תענה ולפעמים תהיה שותקת. אולי מעלבון או מהסיבובים שעושים עליה מיליון מניפולטורים. בכל מקרה הארץ היא תמיד מקרה עדין נפש כי הכול בה פצוע מרגישות ומכאב.
ובינתיים בשיחת פודקאסט בגלגלצ שעשיתי לאחרונה עם דני סנדרסון גיליתי שאחד השמות שהוצעו ללהקת כוורת בזמנו כשחיפשה לעצמה שם, היה "להקת השנה". צחקתי. סנדרסון, הוא אישיות מהוללת, מוכשרת ומקסימה. פעם פגשתי בו ברחוב ודיברנו, וכשנמאס לו מהחפירות שלנו אמר לי: "טוב אני אלך קיבינימט" והלך.
אגב להקת השנה לא הייתה מחזיקה הרבה זמן כמו להקת כוורת. כי להקות השנה הן להקות חולפות, ונעלמות. ובסלט הישראלי יש כמה להקות שנה מעצבנות ופוליטיות שבמקום לשיר מדברות קשקשת. אבל אני רגוע כי אני יודע שהן זמניות.
נוסעים לניו־יורקה / ככל שאנחנו חיים בך ואיתך אנחנו מבינים שיש גדול מאיתנו. יש לא ידוע. יש מה יהיה.
אז אני מדלג על אותם אורגי והוגי הדעות ולא נותן לבלבל לי את הדעת. ובינתיים האולם הולך ומתמלא כמו בשישי שעבר בצהריים בהיכל מנורה כשאירחתי את רייכל לחמישה שירים.
ושוב שמתי לב לקהל שהיו הישראלים האולטימטיביים. משמע בלי הגדרות ימינה־שמאלה, אשכנזיות־מזרחיות, חילוניות או דתיות. מין נס שקורה בכל ההופעות בארץ ומוכיח ששירים מגדירים חיים, מכסים כאב, דיכוטומיות וחילוקי דעות.
ומה עכשיו? לאשדוד (סולד־אאוט) וגם ב"ה, טפו־טפו־טפו, להופעה בניו־יורק בספטמבר.
ומי יבוא להופעה? שואלים אותי, ואני עונה שכל הישראלים שחיים זמנית או קבוע באמריקה ועשו רילוקיישן, או במילים פחות מסובכות נסעו ללה־לה־לנד לחפש להם מקום יותר או פחות בוער (מתוך שאריות של החיים ע"פ רייכל) הרבה זמן לפני הרילוקיישנרים הנוכחיים.
ואיך הם נראים שם, הקהל? שואלים אותי. האם הם כבר אמריקאים שמערבבים אנגלית בעברית, ואומרים "סקול, פאק אנד שיט".
לא. רובם נראים ישראלים מקסימים ומלאי חום ונוסטלגיה לארץ. כי אולי הם עזבו אותה, אבל הארץ לא עזבה אותם. ואני בא להופיע באהבה גדולה כמו שנניח זמר איטלקי (ארוס רמזוטי) בא להופעה בליטל איטלי בניו־יורק ומי שיבוא להופעה שלו יהיו יוצאי איטליה מאל פצ’ינו ועד סטלונה ודה נירו.
ואתה חושב שנניח ג'ו ביידן או גל גדות יבואו להופעה שלך? לא. אני צוחק. מה שכן, פעם היה נדמה שראיתי את נטלי פורטמן רוקדת יחפה בהופעה שלי בלב בניו־יורק. אולי זו הייתה מישהי דומה לה. על כל פנים בסוף במציאות היא באמת הייתה בהופעה שלי בזאפה ת"א.
יחפות / אז בגלל הנסיעה וההופעה בניו־יורק ובעיקר בגלל כל מה שעובר עלינו ועלייך, החלטתי להזכיר אותך לעצמי מזווית אחרת. לא לא, את לא נשכחת אז אל תיכנסי ללחץ. בחיים לא נשכח אותך כפרה. אבל דווקא בגלל זה שכולם מדברים ודואגים לך כמו שדואגים לבובת ברבי וגם לוקחים עלייך חזקה כלומר זה אומר שלי את וזה אומר שלי, אז אני חושב שאולי נהיית מובנת מאליו כזה. ולמלמל היום מילים כמו הארץ או את, זה כמו להגיד "בעלי, אשתי, עבודתי, כבודו, פקק, מחבלים, מנוטרל, הממלכה, בג"ץ, סבירות".
אז דווקא בגלל זה שוב גיליתי אותך לאחרונה. ואיך? יום אחד באמצע ההליכה בחום נקרעו לי הכפכפים (כפכפי האצבע) ולא הייתה לי ברירה אלא ללכת יחף על המדרכה הלוהטת שלך. זה אמנם שרף לי נורא ברגליים אבל זה מה שהזכיר לי אותך לפתע. היחפות הזאת. הרי יחפנים מילאו אותך פעם בהמוניהם וכתבו לך שירים, מרוב אהבה. ממש כמו שאבנר ואני רצנו יחפים על מדרכותייך בגיל שמונה בקריית־ים גימ"ל. היחפות הזאת עשתה לי לחוש חלק מאיתנו, ממך, מהאדמה ומהלב שלך.
ילדות וגמלים / פעם קיבלתי במתנה גלובוס כחול, וכשהתחלתי לחפש אותך בין כל היבשות על הגלוב לתדהמתי לא מצאתי. ״איפה היא הארץ", שאגתי מודאג (כמי שאיבד את הסנטר שלו) לאבא'לה.
ואבא ניגש. והראה לי אותך ברבע אצבע כי כל כך קטנה וזעירה היית.
עברו שנים. וכשבחוץ לארץ (כלומר מחוץ לך) שאלה אותי בלגית אחת במונית, "תגיד, יש אצלכם גמלים ברחובות?" עניתי לה שכן. כי מה היה אכפת לי שתחשוב שאני נהג מונית גמלים. מה שכן, לא סיפרתי לה על כל אלה שמכורים אלייך ושלאחרונה חוששים לך ולמצבך מרוב באסה מהמשטריות החדשה והטירופים שמתרחשים פה, כי כל זה עוד לא היה אז.
אז ממרום גילי אני רק רוצה להרגיע את כל מי שחושבים שלא היינו מעולם בקצה הזה של החיים. כי בגדול היינו וניצחנו. שהרי תמיד רבנו איכשהו על הזהות שלנו. אני לא זוכר בדיוק, אבל נדמה לי שביאליק כתב אכן חציר העם, יבש היה כעץ. זה היה כשחש שהעם איבד את זהותו והתייבש בחוץ לארץ. או אחד העם שהזהיר מחיקוי ומהתבוללות. והייתה גם מלחמת יום כיפור הנוראית עד כדי כך שחששנו לגורלך ולגורלנו (מציע שתראי את הסרט "המזח") וכמובן להבדיל אלפי הבדלות, יש את הבדיחה על אונייה שנטרפה בים ורק שני יהודים הגיעו לחוף. איך ניצלתם? נשאלו. רבנו עם הידיים במים וככה בעצם שחינו וניצלנו.
משיכת חבל / השבוע באמצע הקיץ החם שלך הבנתי שהאמצע כבר מעיד על תחילת סופו, לפי הרימונים שהנצו לאחרונה אצלנו בכפר. וכשהבטתי מהמכונית לעברך וראיתי אנשים רצים בך ומנופים (שלא פעם נופלים מהם עובדים זרים) ריחפו כאילו על אומגות. ולמול השווקים ובתי הקפה שהיו מלאים באזרחים שלך, היה גם כאוס בנחלת בנימין וחן אמיר ז"ל שהקריב נפשו עלייך, ועל זה החנקתי בכי.
"כל משבר הוא הזדמנות״, אומרים הסינים.
ומאז שהכפכפים נקרעו לי, אני עושה לעצמי מנהג "משברי" ללכת יחף על המדרכות והפארקים שלך בלילות. כי דרך היחפות את נולדת בי כל יום מחדש.
לא, לא, מעולם לא גרמת לי לחשוב שאני חי בריקנות. כי איך אפשר? הרי אנחנו חיים כרגע במשיכת חבל בין הצדדים ומתפללים רק שהחבל לא ייקרע.
זהו? לא. דיר באלק תעשי משהו, כי לא בא לי להתחיל עכשיו לנסוע להופיע במושבות הישראליות של הרילוקיישנרים החדשים שמאיימים (בדמעות אגב) לעזוב אותך. כי אני בעד הופעה אחת פעם ב... בניו־יורק. וכל השאר בתוך הארץ היחפה שנקראת ״את״.
האבולוציה נתנה לנו שלוש תגובות אפשריות לסכנה, אבל לא כולן עובדות במקרה של סכנה לדמוקרטיה
נתקלתי שוב במנגנון מתחומי הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה, המתאר תגובה הישרדותית שמפעיל בעל חיים או אדם הנקלע לסכנה קיומית. אבל הפעם, מעניין למה, קראתי אותו אחרת. אם יש בחזקתכן ילד או ילדה עם הפרעת קשב מאובחנת, ודאי יצא לכן לשבת מול אנשי מקצוע שהגו אותו מולכן, שכן המנגנון מופעל אצלם בקלות גם מול סכנות קיומיות כגון שיעמום או בתי ספר.
בעברית הוא נקרא "מלחמה, בריחה או קפיאה", אבל אף אחד לא אומר אותו בעברית. כולם אומרים Fight, Flight or Freeze. מה זה אומר? האמת, בול את מה שזה אומר. יש שלוש תגובות אפשריות, שונות בתכלית, אותן מפעיל בעל חיים, או אדם, החש עצמו כמי שעומד להיבלע (מי לתוך לועו של הנחש, מי לתוך לועה של דיקטטורה).
1. מלחמה Fight
חשבו על חתול המזנק לפתע על אפו של פיטבול. האם הוא עסוק בחישובי עלות־תועלת? לא. אין לו מושג אם זו טקטיקה מוצלחת או שזו מלחמה אבודה. מעניין לו את התחת שהוא קטן ושהכלב גדול, ושחתולים אמורים לאכול כאפות מקדמת דנא והמדינה. מה עכשיו הוא נזכר? עובדה. נזכר. הכלב הגזים? זה מספיק.
החתול מזנק כי הכלב הוציא אותו מדעתו, ולזעם כידוע, אין שיעור או מידות גוף. כל העולם כבודו.
ההפגנות והמעצרים, הארגונים וקבוצות הווטסאפ, השביתות והמצעדים, הזמבורות והדגלים, הם המלחמה של המחנה הדמוקרטי. למחות, לצעוק, להרעיש, לשבש, לחסום, להתגייס, לגייס, להשבית, לקרוא, לכתוב, לעקוב, לנתח, לצייר אותו על שלטים ולרקוד אותו ברחובות עם זרים. לסובב את הגב לנתניהו כשהוא נואם בטקס בוגרי קורס טיס או לנסוע לתחנת המשטרה בסלמה כדי לחזק עצורים - הכול חלק מהמלחמה.
הבחירה במלחמה היא בחירה בסטרס מתמיד. אבל יש בה רגעים של התעלות ותחושת סולידריות שהן סם. אם הייתן בקפלן ושמעתן את יהודית רביץ שרה את התקווה, אתן יודעות על מה אני מדברת.
2. בריחה Flight
חשבו על ארנבת. על אפה הרוטט ועל אוזניה הזקורות. הבהלה לדרכון זר, הפחד שזה נגמר, שיחסי הכוח מצביעים על כישלון. המיאוס, האכזבה והבגידה שהופכים למנוסה.
או לסדרה. גם אסקפיזם הוא סוג של בריחה. "בואו לאכול איתי", בואו לרקוד איתי, בואו ל"חתונמי" או לבית "האח הגדול", בואו נתמקד ביחסי המין של ארנונה וצבי.
3. קפיאה Freeze
אייל נלכד מול פנסי מכונית. הוא עומד ומביט בה מתקרבת לעברו. שריריו רועדים ממאמץ, עיניו יוצאות מחוריהן, מפל זיעה קרה שוטף את מורד גבו, שערותיו סומרות, המכונית מתקרבת אבל הוא לא מסוגל לזוז מילימטר מאמצע הכביש. הוא קפוא וחנוט בתכריכי פחדיו.
למי מאיתנו זה לא קורה כמה פעמים ביום? אנחנו מדברות בנייד ופותחות במקביל אפליקציה של ynet וקופאות, חולפות עם גרב שהרמנו מהרצפה ליד הטלוויזיה וקופאות. דומה כי אנחנו מחכות שהידיעה תרד אלינו, או שנרד אנחנו לסוף דעתה, שתחדור את עור התוף ותכה בנו.
לכל אחת משלוש התגובות חסרונות ויתרונות משלה. אבל מה יפה? כיוון שהסכנה שאנחנו נמצאות בה כעת היא מצב די קבוע כבר למעלה מחצי שנה, אנחנו לא חייבות לבחור ויכולות לזפזפ בנחת, כמו בדיאטה, משיטה לשיטה. ובכל זאת, צריך לומר אמת. מבין שלוש השיטות, Freeze היא הגרועה מכולן. אין בה שום דבר פרודוקטיבי, והיא מותירה אחריה שובל: מעטה צלופני דק של טמטום, בלבול, חרדה ודיכאון.
בניגוד ל־Fight או ל־Flight קשה למצוא לה גם הסבר אבולוציוני. מדוע שהטבע יעניק לנו במתנה התנהגות כל כך טיפשית? סכנה מתקרבת, פיפי בתחתונים, וכלום, שום ניסיון להטות את הגורל. מה משתלם בזה? למי?
חלק מהחוקרים סבורים שמצב Freeze מאפשר לקורבן סוג של נתק נפשי - דיסוציאציה. כלומר, ייתכן שהקורבן ייטרף, רוב הסיכויים שייטרף, אבל אם במקרה יינצל, הוא יצליח לחיות עם הטראומה. חוקרים אחרים טוענים, שחוסר תנועה מגדיל את הסיכוי שהטורף לא יבחין בנטרף ויעזוב אותו לנפשו, ואחרים מאמינים שלא בכבוד של הטורף לאכול יצור שעומד כמו אהבל ונראה חצי מת. זה סימן למחלה. מתפתל זה סימן לבריאות.
למותר לציין שכל המחקרים הללו לא מכירים, לא את ביבי, לא את רוטמן ולא את ההפיכה המשטרית. אבל אנחנו כן. ולכן למחנה הדמוקרטי, אם חפץ חיים הוא, כדאי בכל זאת ללכת על שתי האופציות האחרות: או לזנק על אפו של הפיטבול, או לברוח. אין לי תשובה ברורה מה עדיף, והנתונים מראים שאכן אנחנו חצויים. אני רק יכולה להעיד, כמי שמכורה לסרטוני חיות בטיקטוק, שהזינוק על האף לפעמים עובד. משהו בראבק, בנחישות ובשיגעון עובד.
אתם חייבים להבין שהמשחק השתנה ושחוק הגיוס וחוק לימוד תורה יבעירו את המדינה
אחיי החרדים, עוד מעט המדינה תסער. זה יקרה בעוד כמה שבועות: אתם תבקשו להעביר את חוק הגיוס, ומרבית הישראלים לא יקבלו זאת. פשוט לא יהיו מסוגלים להכיל יותר את אי־הצדק הזה. את חוסר השוויון. ודווקא כמי שמוכן להישבע בנקיטת חפץ שאין בו גרם של שנאת חרדים, חשבתי שכדאי לכם להבין את גודל האירוע. כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
ראשית, הבהרה: מרבית הישראלים הם אנשים פרגמטיים ואוהבי יהדות. לא הייתה להם בעיה להסדר מוגבל של מספר הגיוני של תלמידי ישיבה, מה שמכונה "עילויים", שלא ילכו לצבא. זאת ועוד: גם אם המספר היה גדל, והיה ברור כי לא רק העילויים נכנסים למסלול הזה, מרבית הישראלים היו מעלימים עין. הם לא ששים אלי קרב. באמת שלא. אבל שלא תתבלבלו לרגע: הם יודעים היטב, כפי שגם אתם יודעים, שאין שום תקדים עולמי או יהודי למה שנהיה כאן: ציבור ענק שמשתמט כמעט כולו מחובות שמוטלות על אחרים. ציבור ענק שכאשר המדינה יוצאת למלחמה פשוט לא נוטל בה חלק, מאפשר לצעירים אחרים להסתכן עבורם, ציבור שמונע מצעיריו השכלה רלוונטית ומסליל אותם לחיים של בטלה מעבודה.
***
אדם צריך לפרנס את משפחתו. כך היה תמיד וכך יהיה. זה הדבר היהודי לעשות. זו לא רק חובה, זו גם זכות. המחשבה שאדם ילמד תורה במקום לפרנס ואיכשהו יסתדר, פשוט לא עובדת יותר, כי לישראלים רבים יש תחושה הולכת וגוברת שההסדר הזה הוא על גבם. שהם אלה שמשלמים. ולא, הם לא נגד יהדות ולא נגד חרדים. הם מכירים במפעלי החסד החרדיים, ושמחים על כל שינוי לטובה שיש במגמה של הליכת חרדים לצבא או לעבודה, אבל האמת צריכה להיאמר: זה קורה לאט מדי. ומאוחר מדי. מרבית הישראלים מרגישים שהעסק לא מחזיק יותר. שהמדינה לא תוכל להתקיים לאורך זמן כשחלק כל כך גדול ממנה איננו חלק מהמשחק. ואני יודע שזה לא תמיד נשמע לכם אמין, אבל בי נשבעתי: הם ברובם באמת דואגים לכם. חבריי החילונים מאמינים בכל לב שלטובת ילדיכם בלבד צריך, לצד לימודי היהדות שהם צורכים, לאפשר להם גם לימודי ליבה. שהרי חייב אדם ללמד את בנו אמנות.
***
הבינו, אחיי החרדים: משהו קרה במדינה. מרגע שהוקמה ממשלה כל כך חרדית וחרד"לית, הרבה דברים לא הוגנים שקרו בעבר והישראלים מהמחנה הליברלי העלימו מהם עין, כבר לא יכולים להישאר ככה, מתחת השולחן. מרגע שהכוח בידיכם, מרגע שאתם השלטון, אומרים לעצמם ישראלים רבים: אז עכשיו הם יישבו בקבינט ובממשלה ששולחת את הילדים שלנו להילחם, בעוד הילדים שלהם יישבו בבני־ברק? אתם מחליטים, אתם מחוקקים, אתם מנווטים - והם מה? ישלחו את ילדיהם לרוץ בשוחות כדי להגן עליכם? הבנים של דרעי והנכדים של גולדקנופף לא ילבשו מדים יום אחד, והם יצטרכו להיפרד מילדיהם לשלוש שנים של שירות? זה אולי עבד פעם, כשגם הם הרגישו חלק, כשהם הרגישו שסופרים אותם, אבל זה לא יכול לעבוד היום. השד הזה יצא מהבקבוק.
נסו להתחבר באמת למה שעובר על מי ששומע על “חוק יסוד: לימוד התורה”. אני אבא לשני חיילים, ויש פרשנים מהמגזר החרדי שאני ממש אוהב לשמוע - וכשהם מנסים לתווך את הנרטיב החרדי, אני ממש נמנע מלשאול את עצמי האם ילדיהם עושים או יעשו צבא. אני ממש מפחד שהאנשים האלה, הרהוטים, שמסבירים באופן קוהרנטי ויפה את ערך לימוד התורה (גם אני חושב שזה ערך חשוב), יאפשרו לילדיהם להשתמט ממה שילדיי עושים בעמל כה רב עבור המדינה הזו, במסירות אין קץ. כמו התניה כזו זה חולף לי בראש כל פעם, אני רואה אותם ומתרשם, כי אני אוהב את מה שהם אומרים, ואת המתינות והתדר המאחד שלהם, אבל אז חושב על אחיין שלי מסיירת גולני, שמסתכן כעת עם חבריו בפאתי שכם, ותוהה אם הם גם יכירו את החשש הזה לילד, או שהם יפטרו את ילדיהם מהמשימה הלאומית הזו, משל היו בני אצולה.
***
אני פוגש המון חיילים. כל הזמן. מופיע בבסיסים שלהם, מזמין אותם להופעות. לוחמים עזי נפש. ואני חושב על הרעיון המטורלל לקבוע “חוק יסוד: לימוד תורה”. על הרעיון הנוראי כל כך לקבוע בחוק יסוד שצעירים שלא ירו במטווח, שלא סחבו משקל על גופם במשך לילה שלם של גשם, שלא עמדו עם אפוד ונשק שמונה שעות בעמדת שמירה בשמש הקופחת, שלא הוקפצו בשבת כדי לטפל בעניין ביטחוני בהגנת הסייבר – שווים בזכויותיהם לאלה שזוחלים אל מעבר לגבול. כמה אי־צדק יש בזה. כמה חוסר מוסר. האם אתם מסוגלים להבין שכאשר גפני אומר שחצי ישרתו וחצי ילמדו, הוא ממש נכנס עם סיכה מתחת לעורנו? לאלה שהיו בטירונות ובאימון ובקו בלבנון, לאלה שנשארו שבת לבד במחנה רוויה או בשיזפון, לאלה שפרסו זחל בחורף ותיקנו אותו מול חשש מסאגר שיעוף לנו על הראש, לאלה שסחבו אלונקה באמצע הלילה וטיפסו להר תבור, לאלה שנכנסו ללב ג'נין כדי לשלוף משם מחבל שמתכנן פיגוע בעיר גדולה; לחיילים מכפיר והתותחנים והטייסים ולוחמי הסייבר, לכל מי שנתן את השנים היפות כל כך שלו להגנת המולדת, לכל מי שמתייצב לשבועות רבים מדי שנה למילואים, וכן, גם לכל מי שנפצע בצבא או חלילה משפחתו איבדה בקרב. כל אלה לא יסכימו לעגן את אי־הצדק הזה. לא יסכימו להמשיך להעלים עין. עוולות מוסריים שהחברה הישראלית הצליחה להדחיק, יצופו כעת במלוא עוזם בגלל הקואליציה הזו, שהיא קיצונית מדי ודורסנית מדי ועושה הכול מהמקפצה.
***
את שורות הסיום אני מבקש להקדיש לחרדים שמתגייסים לצבא. אותם אלה שהולכים לגדוד נצח יהודה או אפילו לשלב ב' (הגיוס המקוצר, לגילים מבוגרים יותר), אלה שמשלמים מחיר לא פשוט בחברה שבה הם חיים, לפעמים הופכים למוקצים ממש בקהילתם או במשפחתם - כדי לשאת נשק ולהשתתף במערכה על הגנת המולדת. אני משוחח עם רבים מכם ומכיר מקרוב את הדברים עימם אתם מתמודדים בגלל ההחלטה האמיצה שלכם, ורוצה שתדעו שאתם אנשים גדולים, גיבורים באמת. ואני אוהב כל אחד ואחד מכם. שבת שלום.
