לא קראתי את ספרו של אשכול נבו, "שלוש קומות", שעליו מבוסס סרטו החדש של נני מורטי האיטלקי, אך כולי תקווה שיש בו מידה של עדינות ורמיזה - זו שנעדרת כמעט לחלוטין מהגרסה הקולנועית. מעניין, אגב כך, לראות כיצד ספר שעלילתו מתרחשת בבניין מגורים תל-אביבי ממוצע "עובד" גם כאשר אתר ההתרחשות הועתק לרומא. אך סרטו של מורטי, אם להידרש לשמו, חסר קומה נוספת, נעלמת, כזו שנבנית על בסיס מה שנראה לעין.
שלוש קומות – טריילר
"שלוש קומות" (Tre Piani) מגולל שלושה סיפורים ששותפים להם דייריו הבורגניים של בית משותף. הסרט נפתח בתאונה לילית משונה, שבה פוגעת מכוניתו של צעיר שתוי (אלסנדרו ספרדוטי) באישה, הורגת אותה ואז סוטה מדרכה ופורצת אל תוך סלון ביתה של משפחה המתגוררת בקומת הקרקע בבית המדובר. הצעיר הוא בנו של שופט מחמיר (נני מורטי) שמסרב לבקשתו להפעיל את קשריו כדי לחלצו מהכלא.
ביקורות סרטים נוספות:
הסיפור השני עוסק בבני הזוג שאל ביתם דהרה המכונית. הם, מחמת עיסוקיהם, נוהגים להשאיר את בתם הקטנה בבית שכניהם המבוגרים. כאשר יום אחד הבת נעלמת, משוכנע אביה (ריקרדו סקמרצ'ו) ששכנו הקשיש והדמנטי תקף אותה מינית - והתוצאות ההרסניות אינן מאחרות לבוא. סיפור שלישי מתמקד באם צעירה (אלבה רורוואכר) שבעלה נמצא רוב הזמן בחו"ל לרגל עסקיו, והיא שוקעת במה שנדמה כהזיות שבהן מעורב אחיו, שבינו ובין בעלה זורמים נהרות של דם רע.
אם זה לא מספיק, הסרט כולל סיפור אונס קטינה שבו מעורב אחד הדיירים בבניין, כשבאופן מקומם דווקא הוא מוצג כקורבן התמים של הסיטואציה. סיפור אחר מתייחס לפרעות שנערכות באיטליה במהגרים אפריקניים, וממנו מסתעפת עלילת משנה הקשורה בניסיונותיה של אם (מרגריטה ביי) לחדש את הקשר עם בנה. הדברים מנוסחים בערפול מכוון, כדי שלא לפגום בהנאה השמורה לחובבי טלנובלות שהסרט הזה מספק. נציין עוד, שהעלילה, כמו קומות הבית, נחלקת לשלושה פרקים - כל אחד מהם מתרחש חמש שנים אחרי קודמו.
"שלוש קומות", אם תורשה מידה של דידקטיות, הוא גילומו הקולנועי של "תפסת מרובה - לא תפסת". יש בו איזו עודפות עלילתית ורצינות-יתר שמתחזה למשמעות. מובן שאפשר לאתר על נקלה את המרכז המשותף לכל המעגלים העלילתיים שנפרשים בסרט - יחסים מורכבים בין הורים וילדים, בין אם מדובר בבן הסורר, באב המשוכנע ששכנו תקף מינית את ילדתו (מה שלא מונע ממנו לבצע תקיפה דומה בנערה בת 17), או אם צעירה שנוכחותו, הממשית או המדומיינת, של אחי-בעלה משמשת לה תחליף לאבהות הפגומה המגולמת בדמותו של הבעל.
במהלך הצפייה בסרט נזכרתי בזוכה האוסקר "התרסקות" (2004), שבאמצעות מספר דמויות ונרטיב מולטי-סיפורי ביקש לעצב את דיוקנה המיוסר והמסוכסך של החברה האמריקאית בחיפוש אחר גאולה. על שלל פגמיו, "התרסקות" היה הסרט המייצג של אמריקה המדממת אחרי פיגועי 11 בספטמבר. להבדיל, הסיפורים המקבילים בסרטו של מורטי אינם אומרים דבר בעל משמעות וערך על המשפחות הבורגניות שבמרכזם, ועל המשותף לדרמות התובעניות הפוקדות אותן. אדרבא, ריבוין של אלה יוצר אף תחושה מסוימת של מופרכות - בית בן שלוש קומות שכל דלת בו מסתירה מאחוריה סיפור עכור. ממש הגרסה האפלה למבוגרים של "דירה להשכיר".
מורטי ביים את סרטו הראשון לפני 45 שנה. בארץ הוא התקבל בהתלהבות בזכות סרטו "היומן של נני מורטי" (1993), שהתנהל על הגבול שבין תיעוד אישי ובדיון, וזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. אבל נדמה שמאז זכייתו ב"דקל הזהב" באותו פסטיבל על "חדרו של הבן" (2001), שעסק בהתמודדותה של משפחה עם מות בנה בתאונה - הקולנוע שלו (מורטי גם מרבה להופיע בסרטיו בתפקידים מרכזיים) הלך ונהיה בורגני ומשעמם. כך זה היה עם "התנין" (2006), סָאטירה פוליטית על ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני; עם "יש לנו אפיפיור" (2011) שבו גילם מישל פיקולי אפיפיור נבחר הנתקף בחרדה מהתפקיד הנישא; ועם "אמא שלי" (2015) שבמרכזו במאית שמתמודדת עם סדרה של משברים אישיים ומקצועיים. על כולם שרתה חינניות מסוימת, אבל לא הרבה יותר מזה.
"שלוש קומות", שהוא סרטו הראשון של מורטי מזה שש שנים, ממשיך את המגמה הזו. זוהי מלודרמה שמתיימרת לעסוק בנושאים משמעותיים, אך מציעה לא יותר מנגיעה. איני יודע עד כמה יש קשר בין הסרט למקור הספרותי - וזה לא כל כך משנה - אבל נדמה שכל בחירה כאן רק משטחת את מה שממילא אינו מורכב במיוחד. אשת השופט, למשל, מתמודדת עם חוויית אובדן קשה דרך הודעות שהיא משאירה במשיבון טלפוני (מישהו עוד השתמש בכזה בעשור הקודם?). היש דרך פשטנית יותר לבטא חוויה של געגוע אך גם של שחרור? בעיקר נדמה שהסרט פותר את הדילמות המוצגות בו בדרך קלה מדי, כזו שאינה מותירה כל מקום להרהור או רמיזה חבויה. אפשר בהחלט ליהנות מהסרט - אחרי הכל, זה סרט של נני מורטי, במאי שנון ואינטליגנטי - ומצוות השחקנים המשובחים; אבל יש לקוות שמורטי ייצא בעתיד מאזור הנוחות המחניף לקהל הבורגני בסיפורים שהם רק לכאורה בעלי משקל.
