שלומי ברכה ממשינה גר בבניין סמוך והכניס את הכתובת לפנתיאון של הרוק הישראלי
אם יוצא לכם לעבור מדי פעם ליד בניין מספר 6 ברחוב טשרניחובסקי – סביר להניח שכאשר תביטו בשלט, משהו ירגיש לכם מוכר. אם תעברו שם בשעה חמש – יש מצב שתתחילו לזמזם את "אחכה לך בשדות" של משינה, הלהיט שהכניס את הכתובת הזאת לפנתיאון של הרוק הישראלי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
השיר, שאותו כתבו שלומי ברכה ויובל בנאי, הופיע באלבומה הרביעי של משינה, "העמותה לחקר התמותה" (1990), וברכה מספר שהוא נכתב בעקבות מערכת יחסים שהייתה לו עם בחורה בתחילת דרכו בתל-אביב. בשיר מיוחסת הכתובת לביתה של הבחורה, אבל מי שגר שם במציאות היה ברכה עצמו, שחלק דירת שותפים באזור.
"זה היה בטשרניחובסקי פינת בוגרשוב", הוא אומר, "לא בבניין מספר 6, אבל בחרתי בספרה 6 כדי ליצור חרוז עם 'שעה חמש'. השיר כולו מדבר על תקופת הצבא שלי, שנות ה-80. כשהייתי מגיע אז לתל-אביב, הייתי מרגיש שהיא שדה מוקשים, וככה היא גם מוצגת בשיר.
עוד כתבות למנויים:
"הכתובת המדויקת לא הייתה בכלל משמעותית בשבילי, אבל אחרי שהשיר נכתב, נסעתי לשם וצילמתי את השלט שעל הבניין. לימים פתחו שם מסעדה, והבעלים הזמינו אותי להיות אורח כבוד. לא הלכתי".
משינה - "אחכה לך בשדות"
פילוני משב"ק ס' החליט לעשות כבוד ליבנה, עיר ילדותו, והזכיר בשיר "אסאסנים" כיכר מקומית שבה הוא חווה שיברון לב
השיר "אסאסנים", שהופיע באלבום הבכורה של שב"ק ס' מ-1995, כולל את השורה "שוב בצומת הנגב פינת השפלה, שם פגשנו את קרקמן, שסיפר לי מה קרה". מי שכתב אותה, חבר הלהקה פילוני (דני קרק), מספר שהלוקיישן אמיתי: ביבנה, עיר הולדתו, יש כיכר ובה שלט שעליו מתנוססים שני חיצים – האחד מפנה לרחוב הנגב, והאחר לרחוב השפלה. "הכיכר הזאת הייתה מרכז היקום של הרבה יבנאים בשנות ה־90", אומר פילוני, "מקום מפגש של כל מי שגר באזור".
ומה שקרה לו שם בהחלט מצדיק שיר. "באחד הלילות שהיינו שם, כמה חברים מהלהקה, ראיתי חבר טוב שלי חוצה את הצומת על אופנוע, ובת זוגי איתו", הוא מספר. "כן, היא בגדה בי, ונשבר לי הלב ממש. הייתי אז בן 16, היינו יותר משנה יחד, אהבה ראשונה. מאז אני משהו אחר. יש כאלה שמכורים להתרגשויות כאלה וכותבים מהן שירים – אני פחות. זה לא המנוע לכתיבה".
הבחורה יודעת שהיא מונצחת בשיר?
"לא, אני לא חושב שמישהו מבין שזה על זה. זה סיפור פנימי שלנו, של הלהקה, שלא יצא החוצה אף פעם, עד עכשיו".
בשביל אהוד בנאי זה היה הבית של סבא וסבתא, שאליו הוא היה מגיע בחגים. בשביל גברי בנאי זהו בית ילדותו, שבו גר עד שהתגייס
"רחוב האגס 1/ מעל לחנות הירקות/ הבית ריק עכשיו/ וחשופים הם הקירות/ אבל ספוגים הם זיכרונות של חג/ ריחות של יסמין/ וניגון ישן/ שלסעודה מזמין" – כך כתב אהוד בנאי על הבית של סבו וסבתו, מאיר-אליהו ובכורה-מלכה בנאי, שהצמיחו את השושלת המפוארת ביותר שידעה התרבות הישראלית מאז ומעולם.
שמונה ילדים נולדו לבני הזוג בנאי, ומתוכם התפרסמו ארבעה: יעקב (אביו של אהוד), יוסי, חיים וגברי (הארבעה האחרים הם יצחק, עליזה, שמואל ואברהם). בשביל אהוד בנאי היה הבית בשוק מחנה יהודה בירושלים המקום שאליו הוא היה מגיע בחגים, לארוחות משפחתיות; בשביל גברי בנאי, דוד שלו, זה היה בית ההורים, בית ילדותו.
"נולדתי וגדלתי שם עד שהתגייסתי ללהקת הנח"ל", הוא מספר. "בצבא הייתי חוזר לשם כל סוף שבוע, וכשכבר הייתי בתרנגולים ובגשש, הייתי בא לביקור אחרי הופעות בירושלים. כל האחים שלי גרו בו".
הייתם שמונה אחים, כך שאני מניחה שזה היה בית גדול.
"גדול? ענק! מובן שאני צוחק. היו שני חדרים, עליית גג, בית שימוש ומטבח בפרוזדור. אבל יש לי רק זיכרונות טובים מהבית הזה, כמו לשאר הילדים והנכדים. כולנו היינו באים לשם בחגים, גם אחרי שכל אחד התפזר לבית שלו. כדי שנצליח להיכנס כמה שיותר, היינו פותחים את כל הדלתות, ובשלב מסוים, כשהמשפחה התרחבה עוד ועוד, היינו עוברים לארוחות חג במשמרות. היינו גם מביאים ספסלים מבית הכנסת כדי שלכולם יהיה מקום לשבת. הבית כבר לא קיים, נהרס כליל בפיגוע. רק החנויות למטה נשארו".
נשאר גם השיר "האגס 1" של אהוד בנאי, שנכלל באלבומו השני, "קרוב", מ-1989. בינתיים השתנה שם הרחוב, והוא קרוי עכשיו על שם אבי המשפחה, אליהו בנאי. "האגס 1" הוא השם שניתן למסעדה למטה, ליד חנות הירקות.
אלון אולארצ'יק רכב על אופניים בדרכו לחזרות לפסטיגל כשהוא משנן בראשו כתובת. יצא לו מזה להיט גדול – עם שתי טעויות
הלהיט של אלון אולארצ'יק "בן בסט" מהדיסק "תגיד לי מה אתה מרגיש" (1993) נפתח בשורה "יפו ד' שמאלה, הפעמונים 9". אחרי שהשיר יצא והצליח, גילה אולארצ'יק שהייתה לו טעות בכתובת, אבל הוא העדיף לא לתקן אותה.
"בשנה שבה כתבתי את השיר הזה", הוא מספר, "השתתפתי בפסטיגל, והחזרות היו באודיטוריום של יפו ד' שנמצא ברחוב פעמונית 9, אבל כשהסבירו לי איפה זה, שמעתי 'הפעמונים'. רכבתי על אופניים לכיוון הים ברחוב סלמה, משם נסעתי לשדרות ירושלים, ופניתי שמאלה, כשכל הדרך אני שר לעצמי בראש, 'יפו ד' שמאלה, הפעמונים 9', כדי לזכור איך נוסעים".
ומזה נולד שיר?
"נכון. זה מראה לך ששירים מגיעים לפעמים מדברים מקריים לגמרי".
ובן בסט?
"בן בסט זה שם של חנות חלקי חילוף לרכב בסלמה. התברר שזה בכלל best, כך שאני לא הוגה את זה נכון, אבל כבר יצא השיר. ככה זה: 'הפעמונים' זה 'פעמונית', ו'בן בסט' זה משהו אחר בכלל. הכל לא נכון ומבולבל אצלי. בתקופה הזאת הייתי מסתובב עם טייפ קסטות על האופניים ושר שירים שהייתי ממציא, וזה מה שקרה".
יוצא ששואלים אותך על הכתובת הזו?
"כן, אבל בעיקר בגלל בן בסט. שואלים, 'למה לא שרת על פרידמן?' ואז אני צריך להסביר את העניין של החנות בסלמה. עד היום אני שר, 'יפו ד' שמאלה, הפעמונים 9'. לא תיקנתי. הרי רק אנשים שגרים באזור הזה יודעים שאין רחוב כזה בכלל".
ואגב, הזמרת שמבצעת איתו את השיר ומגלמת את הבחורה שגרה בכתובת המדוברת, היא מיטל טרבלסי, אמא של מרגי.
אייל שכטר מאבטיפוס היה מאוהב בבחורה שלמדה בכתובת הזאת, אבל האקשן האמיתי היה בכלל בפינסקר 3
אלבום הבכורה של להקת אבטיפוס, "מה החזאי מבין" (1995), נפתח עם הלהיט "מועקה", שבו מופיע "העכבר מרחוב אילת 6, זה עם הרגש", ומתברר שבאמת היה שם הרבה רגש.
מספר חבר הלהקה אייל שכטר, מחבר השיר: "כתבתי את זה בתקופה שהיה לי סוג של קראש על מישהי שלמדה באזור של מכון אבני בתל-אביב, ברחוב אילת 6. יש בשיר סוג של ביקורת על עצמי: כתבתי על כך שאני לא מסוגל להתחיל איתה, לא יודע איך לעשות את המוב. היא הייתה שם, באילת 6, ואני הייתי מחכה לה במקום הזה כדי לראות אותה חולפת. ידעתי בדיוק איפה היא, וחיכיתי. היא לא ידעה על זה, וכנראה לא תדע לעולם. אולי היא עשתה את המחשבות והסידורים שלה בראש אחרי שהשיר יצא, אבל לא דיברנו על זה אף פעם. גם לא היינו יחד".
ואתה הוא העכבר?
"יכול להיות שכן, יכול להיות שלא".
הרגשת שהשיר כל כך יצליח?
"כשכותבים, לא יודעים מה יהפוך להמנון. כתבתי את השיר מתוך הכאב הפרטי שלי. הדמעות של האנשים שכותבים הופכות לשיר שמרגש אנשים אחרים שמקשיבים לו. זה נכתב מתוך מקום כואב. לא חשבתי על החשיפה, אבל זה נכתב חשוף, וזה מה שיצא".
אנשים שואלים אותך על הכתובת הזו?
"כן, והסיפור כל פעם מקבל צבעים וגוונים אחרים. עם השנים אני מבין עוד דברים מהסיפור של עצמי. זה מאוד מסקרן אנשים. כתובות הן תמיד דבר מעניין, כי מניחים שקרה שם משהו יוצא דופן. אני עוד אכתוב יום אחד על פינסקר 3, שם הייתה הדירה הראשונה שלי בתל־אביב: יש לי המון זיכרונות מתוקים, פשוטים ולא פשוטים, מהדירה הזו. זו הדירה הכי מופרעת שחייתי בה, אני ועוד שני אנשים מופרעים. אבל לא בטוח שמה שקרה שם מותר להאזנה".
מאיר אריאל עשה מחווה למסעדת המזון המהיר שבה היה לקוח קבוע. בנו אהוד עדיין אוכל שם
מאיר אריאל היה לקוח קבוע בשניצלייה של ציון שרעבי שהייתה סמוכה לביתו, ורבים משיריו תוכננו, נכתבו והזדמזמו בפיו לראשונה שם, בין הביס מהשניצל למשקה הקר ששתה בקשית. באלבומו "ברנרד ולואיז" (1997) עשה לה מחווה וכלל שיר בשם "אצל ציון", שבו הוא משבח את המסעדה וגם מציין את מיקומה בתל-אביב – "הירקון פינת טרומפלדור, בין הדואר וקולנוע דן".
אריאל נפטר לפני 23 שנה, קולנוע דן נסגר עוד קודם, אבל מסעדת המזון המהיר של שרעבי עדיין קיימת, ובנו של אריאל, אהוד, עדיין מגיע אליה מדי פעם.
"אבא היה יושב שם הרבה", הוא מספר. "הוא היה בא לארוחות צהריים, כי אמא הייתה עובדת רחוק, בצפון. אבא היה מזמין בדרך כלל חומוס פול עם ביצה, ולפעמים שניצל, ומקבל לא רק אוכל אלא גם יחס אישי חמים ונעים. צדיק גדול, ציון הזה, והוא עדיין שם, עם הבן שלו. אני מאוד ממליץ ללכת אליו. אין שניצל יותר טוב משלו. וכדאי להגיע לפני הצהריים, כי אחר כך יש תור ארוך. אני מגיע לשם בכל פעם שאני בתל-אביב, ורעב, מתענג על כל ביס של שניצל וזיכרון".
מה כל כך מיוחד במקום הזה?
"אני חושב שמעבר לאוכל, האווירה במקום הקטן הזה, כפי שהשיר מתאר אותה, היא יוצאת דופן. אתה מוצא שם שלל דמויות מהנוף הישראלי והתיירותי: זה ממש על החוף, אז אתה רואה הרבה תיירים לצד אנשים מהשגרירויות וגולשים תל-אביבים שחזרו מהים. כולם מרגיש בנוח, מאוחדים, אוכלים יחד שניצל. ויש שם רק שני שולחנות: זה כמו קיוסק. אנשים לוקחים בעיקר טייק־אוויי".
שואלים אותך הרבה על השיר הזה?
"כל הזמן. זה שיר מאוד מפורסם מתקליט מאוד מפורסם".
ברי סחרוף ורע מוכיח מצאו דרך מקורית להנצחת הדירה שבה הוקלט רוב אלבומם מ-2005 - ורק מעטים יודעים על כך
לא רבים יודעים שהאלבום "11א'" של ברי סחרוף ורע מוכיח ב־2005 קרוי על שם כתובת – המכבי 11א' בתל-אביב, שם הוקלטו רוב השירים. למספר 11 יש עוד משמעויות: האלבום מכיל 11 שירים, והוא יצא 11 שנה לאחר "סימנים של חולשה", שבו סחרוף ומוכיח עבדו יחד לראשונה.
"לקחתי דירה במכבי 11א' כסאבלט מחברתי הטובה שלומציון קינן, שגרה שם אז", מספר מוכיח. "בדירה הזאת גרתי כשבאתי לביקור מניו-יורק. עבדנו שם הרבה על האלבום. לאולפן הגענו רק בסוף, לכמה ימים".
איך נולד הרעיון לקרוא כך לאלבום?
"כשחיפשנו שם לאלבום, לא חשבנו שזה מתאים להשתמש בשם של אחד השירים או במסר מילולי מסוים. פתאום הצירוף 11א' נראה לנו מתאים, כי יש בו מספר ואות, ואין לו משמעות מסוימת. ברי הציע את זה, וזה נשמע לי מעולה. אחר כך נזכרנו שעברו 11 שנה מאז האלבום הקודם שלנו. רוב האנשים לא יודעים ששם האלבום הוא כתובת. אם היינו מוסיפים את שם הרחוב, ישר היו יודעים, אבל ברגע שזה רק '11א', זה נראה כמו קוד, יותר מאשר כתובת".
הדירה הזו מונצחת בעוד דרכים, מלבד שם האלבום?
"על עטיפת התקליט יש צילומים שלה. היא הייתה חלק משמעותי באלבום, כי השירים נכתבו והוקלטו שם. בשיטת העבודה שלנו, שכוללת הרבה אלקטרוניקה, חלקים נרחבים מהעבודה נעשים בבית, על המכשירים, ורק בסוף הולכים לאולפן, לסגור פינות. האלבומים שלנו נכתבו ונוצרו בבתים של אנשים. זה היה סגנון העבודה פעם. גם את 'סימנים' עשינו בבית שלי, ברחוב לבונטין".
עמיר לב הקדיש שיר לכתובת ירושלמית מפורסמת מאוד. מחאה נגד ראש הממשלה? דווקא לא
השיר "בלפור 7", הלקוח מתוך אלבומו של עמיר לב "הכל כאן" (2008), נעשה עם השנים שיר מחאה נגד הממשלה, אם כי לב טוען שזו לא הייתה כוונתו, אף שהכתובת מתייחסת למעון ראש הממשלה בירושלים.
"השיר נפתח בשורה 'ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים', שמבקשת להצביע על ההבדל בין החיים של ראש הממשלה במעון לחיים של שאר העם מחוץ למעון", אומר לב. "ראש הממשלה הרשה לעצמו לא לבוא לאזכרה כל כך חשובה. בהפגנות בבלפור ניסו להצמיד את זה לביבי, אבל השיר מתייחס לתקופת אולמרט, למלחמת לבנון השנייה: 12 חיילים נהרגו בכפר גלעדי מפגיעה ישירה של טיל, ואולמרט לא בא לאזכרה.
"המקרה הזה נתן לי את הרעיון לשיר, אם כי השיר לא נועד לצאת נגד ראש הממשלה: מי אני שאדבר נגדו? השיר עוסק בנתק שקיים בין המנהיגים לעם. מאז זה הולך ומחריף, עד שלפעמים אני חושב שאנחנו לא חיים באותה ארץ. זה מתייחס לכולם, גם לממשלת השינוי: יש נתק מוחלט בינינו לבין ההנהגה. מנהיג העם רחוק מהעם, וזה עצוב".
שמחת שהשיר נעשה שיר מחאה?
"את לא מאמינה כמה אני שונא שירי מחאה. מה זה הדבר הזה, שאתה כותב שיר ומערבב אותו עם מחאה? אם שלמה ארצי, אייל גולן או זמר מפורסם אחר היה כותב שיר מחאה, אז כל העם היה שומע אותו, ואולי היה קורה משהו, ואולי זה היה משפיע, אבל כשזמרים כמוני כותבים שיר מחאה, הם רוצים בסך הכל שיאהבו אותם.
"הזמינו אותי פעם לשיר את השיר הזה באחת ההפגנות של מחאת האוהלים. אמרתי שאני לא בא, כי זה ישרת אותי יותר מאשר אותם, מה גם שהשיר לא נבנה כשיר מחאה, אז זה לא ראוי. בשיר שלי מחאה זה לא העניין. המסר הוא למנהיגים: בואו, תאהבו את האנשים שחיים כאן, תבינו את העצב שלהם, תתייחסו אליהם. זה שיר של עצב, הכי לא מחאה".
בכתובת הזאת גרו בני זוג שנאלצו להיפרד, והפרידה שלהם הונצחה בשיר של האולטראס ושיר לוי. חבר הלהקה אלי פרץ הזדהה עם הסיפור, ולא במקרה
אחד הרחובות התל-אביביים המפורסמים ביותר הונצח לא רק בסרט ידוע ("דיזנגוף 99"), אלא גם במספר שירים, ובהם "דיזנגוף 30" שהקליטו האולטראס יחד עם שיר לוי לאלבום "איזה לילה הולך להיות" (2017). את השיר הלחינה וכתבה לירון בן שמעון (בשיתוף אלי פרץ ודן ברטוב), בהשראת זוג חברים שלה שהיה הרבה שנים יחד עד שהבחורה עזבה את הארץ לאוסטרליה. דיזנגוף 30 הייתה הכתובת של דירתם המשותפת, ושם הם גם נפרדו: הבחורה לקחה מונית לנתב"ג, והבחור נשאר לבד.
אלי פרץ, חבר האולטראס, חווה גם הוא פרידה באותה תקופה, כך שהיה לו קל להזדהות עם הסיפור. "איך ששמעתי את השם 'דיזנגוף 30', ידעתי שזה מתאים", הוא נזכר. "אנחנו להקה של נתנייתים שעברו לתל-אביב. רצינו לגור רק במרכז תל-אביב, ברחוב דיזנגוף: זה היה החלום. אני הגשמתי אותו ומצאתי דירה על הסנטר. כשעבדנו על השיר, סיימתי מערכת יחסים עם מישהי שגם היא גרה בדיזנגוף, והכל התחבר. בעיניי, זה אחד השירים הכי יפים שהקלטנו, וזו הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור הזה".
ביקרת בדיזנגוף 30 אחרי שהשיר יצא?
"ברור. קודם הסתובבתי סביב הבניין הזה עשרות פעמים, אבל בעקבות השיר רציתי לדעת איך הוא נראה מבפנים, ונסעתי לשם במיוחד. גם נפגשתי עם האקסית שלי שגרה בדיזנגוף וסיפרתי לה על השיר".
נתן אלתרמן הכניס את המילים האלה לשיר "צריך לצלצל פעמיים", שביצעה שושנה דמארי. הבחירה בכתובת לא הייתה מקרית
השיר "צריך לצלצל פעמיים", שאותו כתב נתן אלתרמן והלחין משה וילנסקי, עוסק באישה שמחכה לביקור של גבר שהיא הכירה זה מכבר ושמצא חן בעיניה. "אני את פניך זוכרת, כאילו היה זה היום", היא מודה, אבל נראה שהגבר לא ממש נלהב. בניסיון לעודד אותו לבוא אליה, היא מציינת היכן היא גרה: "כתובתי הגליל מספר 2, קומה ראשונה מימין".
מתברר שהבחירה של אלתרמן בכתובת הזאת לא הייתה מקרית: נתן סלור, נכדו של המשורר, מספר שסבו גר ברחוב הגליל בתל-אביב, אבל בבניין מספר 9, לא 2. בכל מקרה, מאז השתנה שם הרחוב ל"מאפ"ו", כך שאין מנוס מהמסקנה שהשיר המפורסם, אחד הלהיטים הגדולים שביצעה שושנה דמארי, כבר לא מעודכן.
"בסוף שנות ה-30, כשהשיר נכתב, האזור הזה נחשב להכי צפוני בתל-אביב, ולכן הרחוב נקרא 'הגליל'", מספר סלור. "בינתיים יש רחוב אחר שנקרא ככה, והוא נמצא באזור התחנה המרכזית הישנה, שזה דרום העיר. הדירה ברחוב הגליל 9 הייתה הראשונה שבה סבי גר עם סבתי, רחל מרכוס. אחרי שהם התחתנו, בתחילת 1935, סבא עזב את בית ההורים שלו באלנבי, וסבתא עזבה את בית ההורים שלה, והם שכרו דירה קטנה במרתף ברחוב הגליל 9. אחר כך הם עברו לרחוב בן עמי, ליד כיכר דיזנגוף, שם נולדה אמא שלי, תרצה אתר, ב-1941. משם הם עברו לשדרות נורדאו 30, שם יש עכשיו שלט לזכר סבא.
"אחרי שהוא נפטר, סבתא עברה לבניין שלנו, ברחוב שמעון התרסי 26. אני לא הספקתי להכיר אף דירה, חוץ מזו של סבתא, שבה היא גרה לבד".
ולמה "צריך לצלצל פעמיים"? צפיפות הדיור בתל-אביב בשנות ה־30, הביאה לכך שבדירה אחת גרו לעיתים שני דיירים ויותר, אז כשאורח לדייר הראשי עמד על סף הדלת, הוא צילצל בפעמון פעם אחת, ואורח לדייר המשני צילצל פעמיים.
נעמי שמר הכניסה לשיר "מחבואים" את כתובת הדירה שבה גרה באותם ימים. זו הייתה דירה שכורה וצנועה, שאיכשהו גרמה לה להרגיש גבירה
בשיר "מחבואים" (חפש אותי), שאותו כתבה נעמי שמר לתוכנית של להקת הנח"ל "שמש במדבר" (1962), היא הכניסה את השורות "חפש אותי/ אני גרה בדפנה 6/ היום אני נראית נורא/ חפש אותי/ ותיווכח לדעת/ שבתוך ביתי אני גבירה".
לא ברור מה גרם לשמר לחשוב שהיא נראתה נורא באותה תקופה, אבל אין ספק שהיא אכן גרה ברחוב דפנה 6 בתל-אביב. בתה ללי מספרת שבאותן שנים הן היו עוברות דירה בתדירות גבוהה מאוד, ואחת הדירות הונצחה בשיר. "כששואלים אותי איפה אמא ואני גרנו בתל-אביב, אני תמיד עונה, 'איפה לא?' כי באמת עברנו בין המון דירות, כמו שתי צועניות", היא אומרת. "כילדה לא היה לי כיף, אבל במבט לאחור אני חושבת שזו הייתה ילדות מעניינת".
לדבריה, על הבניין ברחוב דפנה, המקביל לדרך נמיר, מתנוסס כיום המספר 16, בעקבות שינויים שנעשו שם מאז. "בתקופה ההיא היה שם שיכון קצינים עם בתים נמוכים", מספרת שמר. "היום יש שם וילות".
ואיך הייתה הדירה שלכן?
"זו הייתה דירה שכורה, צמודת קרקע, שכדי להגיע אליה היה צריך לרדת כמה מדרגות, כמו למרתף. זה היה בית מאוד צנוע וכנראה לא יקר לאותם זמנים, ושם נכתבו כל השירים לתוכנית של להקת הנח"ל, כולל 'מחר', 'מטרייה בשניים' ו'עוד לא אכלנו שום דבר'. זו הייתה אחת התקופות הכי יצירתיות, פוריות ואינטנסיביות של אמא".
אז זה גרם לה להרגיש גבירה?
"הכוונה היא, 'שלא תחשוב שאני סתם אישה - בבית שלי אני גבירה'. אבל מי שראה את הבית המינימליסטי הזה, היה יכול לשאול, 'מה גבירה? איזו גבירה?' מה שכן, היא הייתה מאוד עסוקה, הייתה בהחלט אישה חזקה מבחינה יצירתית".
לשמר יש סיפור שקשור בשיר ובכתובת, שנודע לה בזכות הפזמונאי אבי קורן ז"ל. "הוא שירת במחזור הבא של להקת הנח"ל, והם באו לאמא שלי כדי ללמוד שיר חדש. במהלך הפגישה עלה להם רעיון לחדש את 'חפש אותי', ואמא אמרה, 'לא, כי אני כבר גרה במקום אחר'. כמובן שהספקנו לעבור דירה בינתיים. אבל אמא רצתה שהם יחדשו את השיר, אז בתוך שניות היא אילתרה בית אלטרנטיבי: 'חפש אותי/ אני גרה היום ברחוב אמיל זולא מספר 4/ חפש אותי/ וכשתאמר שלום, אני אומר לך, תודה רבה'".
פורסם לראשונה: 07:29, 01.04.22
