אי אז, בתחילת האלף, "המורדים" הייתה גן העדן של המתבגרים והסיוט של ההורים באשר הם. הטלנובלה הארגנטינאית (שבהמשך זכתה גם לגרסה מקסיקנית מצליחה) בכיכובם של תלמידי בית הספר היוקרתי Elite Way הסעירה את הצופים הצעירים עם עלילות שהתחככו בסקס, אלכוהול ואלימות, וההורים נזעקו וניסו להוריד אותה מהשידור. בסופו של דבר, הפשרה שהושגה כללה שיחה עם פסיכולוגית בסוף כל אחד מהפרקים על אירועי הפרק. כמה תמימים היינו אז.
"המורדים: הדור הבא" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כמעט 20 שנה מאוחר יותר נטפליקס ממשיכה ללטש את הספרדית שלה כדי להגיע לכמה שיותר קהלי יעד. מקסיקו סיפקה לה כבר את Control Z הנערית ו"מי הרג את שרה?" המצליחה, ולא מזמן סיפרה כריס מורנה, היוצרת המקורית של "המורדים" (ו"קטנטנות"), שענקית הסטרימינג פנתה אליה כדי לרכוש את הזכויות על הסדרה. המטרה: ליצור המשכון של הסדרה ההיא, שיפתה לשירות גדודי בני נוער ביקום שכולו טיקטוק ואינסטה. האמצעי: סדרה עם מוטיבים טלנובליים שנמתחת על מיטת הסדום הנטפליקסאית - עונה של שמונה פרקים באורך של קצת פחות משעה האחד, שבגדול היא יותר. יותר מלוטשת, יותר אכזרית, יותר בוטה, יותר אופנתית, ובהתאם יותר סטריאוטיפית, יותר קלישאתית, יותר חסרת נשמה.
קטונתי מלקבוע מה מושך ילדים או בני נוער לטלוויזיה בימינו, גם לא הייתי בגיל הנכון כש"המורדים" המקורית החסירה פעימה אצל מעריצים ישראלים ולואיסנה לופילטו עשתה פה מוי כיף. בדמיוני אני הוזה צעירים בוגרים לגילם עם קשב קצר אבל יכולות אבחנה וביקורת מפותחות, שמקבלים את שפע התוכן שהעולם מגיש להם כמובן מאליו ומודעים לאפשרות שלהם לבחור ולא להסתפק במשהו רק כי זה מה שיש בטלוויזיה. למשתמשי קצה כאלה, "מורדים: הדור הבא" היא עלבון. היא מנסה לפתות את הצופים שלה אבל חוטאת בכל מה שהיא עצמה כנראה חושבת על קהל היעד: היא שטחית וצפויה בכל צעד, והכלים שלה הם נרטיבים גנריים כמו העני מול העשיר, האמיץ מול הפחדן, האנדרדוג שזוכה בנערה. לא נחסכה פה אף קלישאה חסרת מעוף.
מכיוון שזו נטפליקס, לא נעדר מהחגיגה גם הגיוון הקדוש - סיפור אהבה לסבי, נציגים של כל גווני הקשת הלטינית, ספרדית מתובלת באנגלית ואפילו קצת הינדי. הקצב מהיר, התלבושת האחידה מתנשפת בניסיון להביא אמירה אופנתית, המוזיקה מצועצעת ושולית, ואין לה שום קשר לעלילה. וכאילו זה לא מספיק - אל כל אלה מושלכת מעין עלילת מתח אלימה על קבוצת סטודנטים סודית. הכל מזיע ממאמץ וזועק, "נוער! נוער! נוער! תאהבו אותי, פליזזז". אבל הדיאלוגים הסמי-מתחכמים סובלים מדלות עגומה, פיתולי העלילה נרדמים בעמידה, הדמויות חוזרות על עצמן, ואפילו אם אתם מאמינים שהיה פה שמח לפני שנולדתם ושהיום הכל מושטח ונוצץ - הנוער של ימינו ראוי לתוכן קצת יותר גבוה, או אם להשתמש בשפה של בית ספר Elite Way - נטפליקס, אתם באמת מסוגלים ליותר.
